הנקראות ביותר

שינוי? התושבים לא מאמינים שיהיה. שכונת ג'סי כהן מתפוררת

דרור פויר חזר מביקור בשכונה שנצרבה בתודעה כשכונת הפשע של ישראל בשבוע שבו אושרה תוכנית נרחבת להתחדשותה

שכונת ג'סי כהן / צילום: תמר מצפי
שכונת ג'סי כהן / צילום: תמר מצפי

יש כמה מקומות ושכונות בישראל שכבר הפכו למטבעות לשון ולמילות קוד. אחת מהן היא שכונת ג'סי כהן בדרום-מערב חולון. יש שכונות גרועות ממנה; יש עניות ממנה, יש פושעות ממנה, יש מכוערות, מוזנחות ואומללות ממנה, אבל היא זכתה בתואר המפוקפק של שכונת הפשע של ישראל. פעם, בשנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90, זה היה נכון במידה - אבל מזמן כבר לא. ועדיין. המוניטין המפוקפק נשאר. בשבוע שעבר הפקידה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה של מחוז תל אביב את תוכנית המתאר החדשה לעיר חולון, "ח/2030" (שהחליפה את תוכנית המתאר משנת 1958). חולון, שכיום מונה כ-200 אלף תושבים ומשתרעת על שטח של 19,200 דונם, צפויה על-פי התוכנית לגדול בכ-40 אלף נפש עד לשנת 2030.

התוכנית מתמקדת בשתי השכונות החלשות של חולון הגובלות ביציאה לאיילון, ו"ומשפיעות לרעה על העיר", כמתחמים המיועדים להתחדשות עירונית, כולל במסגרת של פינוי-בינוי (לפי מקדמים לא סופיים של חמש דירות חדשות על כל דירה ישנה) - תל גיבורים שבצפון-מערב העיר וג'סי כהן שבדרום העיר. אף שהדברים האלה יכולים לקחת שנים, ואף שהתוכנית בתל גיבורים מתקדמת יותר, הרי שזו הזדמנות טובה מאוד לקפוץ לביקור בג'סי כהן. הפעם האחרונה שהייתי כאן הייתה במחאה של 2011. המאהל בשכונה הזו היה הנואש ביותר.

הידעתם? חולון מוזכרת בתנ"ך בספר יהושע, היא נחלתם של בני אהרון הכהן, משבט לוי, והיא מיושבת כבר אלפי שנים; עוד מהתקופה הפליאוליתית. בג'סי כהן נמצאו שרידי יישוב מתקופת הברונזה - מעניין אם כבר אז הייתה זו שכונת מצוקה. במקום נמצאו אפילו עצמות בעלי חיים ובהם פילים והיפופוטמים.

אבל חוץ מהפילים וההיפופוטמים, לא נראה שהרבה השתנה בשכונה. היא עדיין החצר האחורית של חולון. המיתוג המחודש והמוצלח של חולון כעיר הילדים והמוזיאונים קצת פסח על ג'סי כהן. זתומרת, פיזית הוא לא פסח - בשכונה יש כמה גינות יפות, המרכז העירוני לאמנות דיגיטלית פועל פה, כמו גם מעבדת הפאבלאב, והעיר השקיעה ומשקיעה משאבים רבים במקום, אבל המתחמים האלה נראים ומרגישים כנטע זר בשכונה, ואולי לא במקרה הם ממוקמים בקצוות שלה; מה שבולט יותר לעין זו ההזנחה שבלב השכונה. מרכז מסחרי ישן, מאובק וחסר חן (לפני שנה נרצח פה יוסף זוהר בן ה-14 בדקירות בגלל ריב על אופניים חשמליים), מדרכות ישנות ומלאות בורות, שיכוני רכבת נמוכים, כעורים ומתפוררים המנוקדים בשלל עברות בנייה. לא שונה בהרבה משכונות רבות בישראל.

השכונה משתרעת בין הרחובות יוספטל מצפון, נתיבי איילון ממערב, משה דיין מדרום וג'סי כהן ממזרח. מקס וג'סי כהן היו בעל ואישה, עסקנים ונדבנים יהודים מארה"ב. ג'סי נפטרה ב-1951 והורישה את כל עיזבונה למדינת ישראל. הכסף הועבר לחולון ושכונת עולים חדשה הוקמה ונקראה על שמה.

8,570 תושבים מתגוררים בשכונה ונדמה שכולם מכירים את רפי מוסרי. מוסרי, פעיל חברתי בולט בשכונה ואחד ממנהיגיה ודובריה - שאמנם לא נבחר לשום תפקיד, אבל מתפקד ככזה בכל מקרה. בן 55, אבל נראה צעיר בעשור. חוזר בתשובה. דיבורו רך ועיניו טובות. משהו כמו עשרים שנה מחייו בילה בעולם הפשע ובבתי כלא ("נכנסתי לעולם הפשע בכבוד, ויצאתי בכבוד", הוא אומר), אבל כבר יותר מעשרים שנה שהוא בתהליך של תשובה ושיקום. לא עובד ולא נתמך, "אבל ה' שולח, ברוך השם". אחרי שהפסיד הכול, לדבריו, את ימיו האלה הוא מעביר בעזרה לאחרים; לקבוע איתו זו לא משימה פשוטה. פה הוא עוזר לאמו העיוורת, פעמיים בשבוע הוא מלווה חולה לדיאליזה, מתנדב בבית חולים, מקדיש את חייו לתיקון. את קורותיו הוא מספר בשקט, בלי גאווה ובלי בושה: סיפור שמתחיל בהימורים ובשתייה, ממשיך בחיי הלילה, מרופד בכסף קל מדי, נגרר לאלימות ומסתיים בכלא.

"בתור ילד, לגור בג'סי כהן הייתה הגאווה שלנו. הייתה תקופה מדהימה. הרחובות היו בטוחים, היה מלא דשא, מלא ירוק, היו פה אנשים טובים מכל העדות וכולם חיו יחד. היה עוני, אבל כולם היו בטוב. בתחילת שנות ה-80 התחלנו להרגיש בשינוי. יותר ויותר מאיתנו, אז בני נוער, פנו לסמים ולפשע. ההשפעה של השכונה הייתה מיידית; המשפחות שהיה להן - אנשי הצבא ומי שהצליח בחיים - פשוט קמו ועזבו והרחובות התמלאו פשע. לא היינו ילדים רעים, אבל נגררנו. הפכנו משכונה לגטו".

והיום?

"היום אני יכול לומר לך בוודאות שאין תחנות סמים בג'סי כהן, וכבר אין פשע. בטח לא מה שהיה. חל שינוי גדול; המבוגרים שהיו מעורבים בפשע רוצים עתיד טוב יותר בשביל הילדים שלהם. כבר אין כנופיות וכל זה. יש רוח של שינוי, אבל השכונה נשארה אותו דבר - בראש שלה היא עוד לכודה בעבר. ילדים עדיין מסתובבים ברחוב. וגם אם אנשים רוצים לעמוד על הרגליים, השכונה לא מאפשרת להם. בגלל זה אני שמח, מאוד שמח, על הפינוי בינוי והתוכניות החדשות - אני אופטימי, מאמין בבני אדם ומאמין שכל שינוי הוא לטובה".

מוסרי שיפץ וניקה את המקלט בבניין שלו ועושה שם חוגים לילדי השכונה, מספר את סיפורו מתוך תקווה שזה ירחיק אותם מהפשע ומהרחובות. בפתח המקלט אמנם מפוזרים חלקי גופות של מקקים, אבל בפנים משופץ ונעים. מדפים עם ספרי קודש, כיסאות ושולחן למוסרי שיושב מאחוריו בפרצוף מהורהר. מה יש לבנאדם, הוא אומר, רק להשתדל. לא ככה? ככה, אני אומר. בוא, אומר מוסרי, נצא לסיבוב.

מחוז הכיסופים של החולוני

לפני שאנחנו יוצאים לסיבוב עם מוסרי; בגיבוש תוכנית המתאר עשתה העירייה תהליך ארוך ויסודי של שיתוף ציבור, שבסופו יצא מסמך בשם "תוכנית מתאר חולון 2030 - שיתוף ציבור". מדובר במסמך מרתק שמציע הצצה למה שמחבריו מכנים (ברצינות) "התודעה הקולקטיבית החולונית".

מדובר בעיר של לוקל פטריוטיות שכונתית. יותר משאנשים אומרים "אני מחולון", הם אומרים "אני מאגרובנק", "אני מג'סי כהן", "אני מח-300". התודעה הקולקטיבית החולונית, עולה מהמסמך בן ארבעים ושמונה העמודים, מכילה סוג של בושה. תושבי העיר, מתברר, הם המאמצים הגדולים ביותר של הסטיגמה על עירם, כך עולה מסקרים שערכה העירייה. יש להם רגשי נחיתות, לא כל-כך מול השכנה מצפון, תל אביב - שאליה הם מתייחסים כאל יקום מקביל, אלא בעיקר מול השכנה מדרום, ראשון לציון. בכל השאלות והסקרים הביעו התושבים רצון להיות יותר כמו ראשון, לאמץ תהליכים שעברו על ראשון, להתקרב לראשון, לסלול כבישים נוחים ומהירים יותר לראשון. ראשון היא מחוז הכיסופים של החולוני.

במקביל, מתנשאים החולונים על שכנתם הקרובה ביותר, בת ים. החולוני שונא את הצימוד המילולי "בת ים חולון", הוא מזלזל בבת ימים ורואה בבת ים עיר נחותה. בכל השאלות לדוגמה, על תחבורה, ציינו התושבים שהם רוצים גישה נוחה יותר לראשון ותל אביב - אבל בת ים בכלל לא הוזכרה. החולוני רוצה להתנתק מבת ים, להדחיק אותה.

המסמך מפרט גם את רגשות התושבים לפי השכונות שבהן הם גרים. תושבי ג'סי כהן רואים את שכונתם כקשה, חלשה ומזדקנת יותר ממה שהיא במציאות. הם מיואשים ממנה. המשפט שחוזר על עצמו הוא "היא תישאר אותו דבר. לא יהיה שום שינוי". וזה קצת עצוב, לא?

יוצאים לסיבוב עם מוסרי. יום שישי אחר הצהריים. השכונה שקטה. כל מי שבכל זאת ברחוב מקדם את פניו של מוסרי לשלום וזה מסביר פניו לכל אדם, ועל כל אחד מקפיד ללמד זכות (זה ילד טוב, זו אישה צדיקה). אנחנו מטיילים בין השיכונים המטים ליפול. אין ספק, פה לא תעזור תמ"א - פה צריך פינוי-בינוי מסיבי. אבל אחד טוב, שיתגבר על הכשלים המובנים בפרויקטים כאלה, שהרבה פעמים הופכים בפועל לפרויקטים של גירוש-בינוי; האוכלוסייה המקומית החלשה נדחפת החוצה.

פה ושם בשכונה כבר קמו בניינים חדשים. תאמין לי, אומר מוסרי, אנשים אומרים לי: פחדנו לבוא הנה מכל הסיפורים, אבל דווקא מה זה כיף פה. תקשיב רגע, הוא עוצר פתאום. איזה שקט - איפה יש לך דברים כאלה במרכז, הא?

אנחנו נכנסים למכולת של דוד בדש. "אני פה 63 שנה", הוא אומר, "גדלתי במכולת הזאת. תאמין לי שראיתי הכול ושמעתי הכול - הפרויקטים האלה שאתה מדבר עליהם, כבר חמישים שנה מדברים עליהם. שיפוץ, פינוי, בינוי, מה לא... אבל בינתיים, כלום. תראה", הוא לוקח אותי לפתח המכולת ומצביע על הבתים ממול: "הבתים פה רקובים, לא ראויים למגורים, אין הארקה, סכנת נפשות. רואה את הגינה פה? - אם אתה לוקח את החול למעבדה, מבטיח לך שהמעבדה תשתגע".

גם דוד מרוצה שיש תוכנית חדשה, אבל "איפה הייתם 50 שנה", הוא חוזר ואומר. "הכול עקום, תאמין לי - אין מינהלת, אין כלום, מסתובבים פה כל מיני ברנשים, מחתימים אנשים על כל מיני חוזים. וזו שכונה מצוינת, תאמין לי, אחלה אנשים. מעולים. כשהייתי ילד היו פה אנשים אינטליגנטים. הונגרים, רומנים. במלחמת המפרץ אפילו התגורר פה עיתונאי אוסטרי. היה בא לדווח מהטלפון במכולת. אבל אלה עזבו, וכל פעם שהיה גל עלייה - ברוך השם, כן? - הביאו לנו עוד עולים ועוד עולים (רוסים ואתיופים, ד' פ') ועשו לנו פה סטיגמה בתקשורת. נטפלים - אם קורה משהו בעיר אחרת, כותבים 'במרכז', אם קורה משהו בשכונה אחרת, כותבים 'בחולון'. אבל אם קורה משהו פה - ישר 'בשכונת הפשע ג'סי כהן'. לא ככה? תגיד ת'אמת, נשמה".

הערך יעלה - אבל נפסיד המון

ברחוב מסילת העולים - הגבול הדרום-מערבי של השכונה, וזה הנגלה לעין לנוסעים באיילון - אותה הזנחה ספק פושעת, אותם בתי שיכון מתפרקים. במספר 3 אנחנו עוצרים; דרך החלונות המסורגים שואלים אותנו מה אנחנו עושים פה; משפחה אתיופית בקומת הקרקע וחרדית מזרחית בקומה השלישית, תולה כביסה. החצר מוזנחת, בדלי סיגריות זרוקים - בחיי שאני לא מבין מה הקטע בלזרוק בדלי סיגריות מתחת לחלון של הבית שלך, הנורות של חדר המדרגות מנופצות והמקלט מתפקד, על-פי השכנים, כמכון כושר לחולדות.

דרך הסורגים הם מדברים איתנו - איתנו ולא אחד עם השני. כשגרב אחד נופל אומרת האישה מקומה שלישית, שנמצאת בבניין 30 שנה (כולם פה בין 20 ל-30 שנה), שזה הדבר היחיד הטוב בשכונה: אם משהו פה נופל, היא אומרת, אף אחד לא ירים אותו.

כולם מתלוננים שאין תשתיות, שהעירייה מזניחה, שלא מפנים, שלא עושים, שלא עוזרים. אני שואל למה הם לא עושים - או לא עושים - משהו לבד; נגיד, לא זורקים בדלי סיגריות מתחת לחלון. נגיד, מחליפים נורה בחדר מדרגות, מנקים את המקלט, או מטפחים בעצמם את החצר. לא הכול זה המדינה, לא הכול זה העירייה, הכול דו-סטרי, אני מנסה, ולכל דבר יש השפעה - אם תשימו דשא, אפילו מלאכותי, אולי גם השכנים בבניין ממול ירצו וישימו גם?

ממש לא, הן אומרות לי, אם תשים פה דשא, הדבר היחיד שיקרה זה שישתלטו לך עליו, או שייקחו לך אותו. הן מספרות שבאים כל מיני אנשים ומנסים להחתים אותם על כל מיני מסמכים. מה אתה אומר, לחתום? בשום פנים ואופן, אני אומר. בטח לא בלי עורך דין.

כולם מסכימים ששום דבר לא משתנה בשכונה. משה, קורא רפי לאדון מבוגר שעובר ברחוב, אולי תגיד משהו: את הבניינים לא הייתי מחליף, אומר משה - אבל את האנשים כן. דוד, שהולך איתו, אומר שהאתיופים הם אנשים מאוד נחמדים, אבל מתרבים מהר מאוד.

אלה אנשים טובים, אומר רפי בשקט, מתעקש ללמד סנגוריה על כל אדם, באמת אנשים טובים. גם רחוב זרובבל כעור ומוזנח, עם שיכוני רכבת והמון עברות בנייה. במספר 5 אנחנו פוגשים את גלית ואת בנה שפורקים את הקניות מתא המטען של המכונית - כמות לא נתפסת של ממתקים שיגרמו לכל תזונאי להשתבץ. למי יש יומולדת, אני שואל. שום יומולדת, היא אומרת, סתם ממתקים לשבת, שיהיה. גם היא לא מאמינה לאף מילה של אף אחד. את כל הסיפורים האלה אנחנו שומעים כבר עשרים שנה, היא אומרת. ובכל מקרה, מה שיותר מטריד אותה זה שעמידר יעבירו אותה מקומה רביעית לקומת קרקע.

קולות רמים של צחוק מחדר המדרגות מושכים אותנו פנימה ואנחנו מתקבלים בברכה. פרלמנט נשי - אחד המצחיקים שראיתי - דולי, ורד, דליה וגלית (כולם במלעיל) סיימו לנקות את חדר המדרגות לכבוד שבת ועכשיו יושבות על המדרגות, מעשנות סיגריה ושותות נס. הילד של גלית ממשיך לעשות עוד ועוד נגלות של שקיות מלאות בממתקים.

נוכחותנו מתקבלת בברכה, גם כי לאקס המיתולוגי של ורד קראו דרור ואני מעלה בה זיכרונות. נראה שטובים.

"אנחנו לא רוצים שום פינוי ושום בינוי ושום דבר!", אומרת דולי, המנהיגה הבלתי מעורערת של החבורה, "אנחנו טוב לנו ככה. אתה זוכר שהייתה סדרה 'שכונת חיים'? אנחנו שכונת חיים. אתה לא יודע מה הולך פה בלילה, איזה חגיגות, אתה חייב לבוא. יושבים כולם בחוץ, בלובי (כמה ספות וכיסאות שמונחים בפינת הרחוב), צוחקים, מדברים. יעשו לנו פה מגדל, הכול יילך. השכונה אולי תרוויח קצת כסף כי הערך יעלה - אבל נפסיד המון. הכול ישתנה - אף אחד לא יכיר אחד את השני, לא יהיה לנו חדר מדרגות - איפה נשב? אין כמו השכונה הזאת בכל העולם. פה כולם חברים".

יכול להיות שאין, אני אומר, אבל החברות ביניכן לא תלויה - אני מקווה - בעובדה שחדר המדרגות שלכם מכוער, נכון? היא לא תלויה בזה שהגינה של הבניין שלכם מוזנחת ושיש בורות במדרכה, נכון? למה לעשות אידיאליזציה של החסרונות במקום לשאוף לתקן אותם? לא תמיד מה שיש הוא הכי טוב שיש.

ככה זה, אומרת דולי, זה לא סביון פה וככה טוב לנו. מה אנחנו צריכים שיבואו לפה כל מיני אנשים. תראה איזה שקט פה, תקשיב. תגיד, מאיזה עדה אתה? אשכנזי, אני אומר. מאיפה? תל אביב. נו מה, אומרות כולן, ברור!

עד גיל 30 לא הסתדרתי עם אשכנזים, אומרת דולי (אשכנזים בלי האלף: שכנזים) אבל עכשיו אני בסדר איתם. לא שאני מכירה מי יודע מה הרבה. הם קרים. בעלי פעם עשה שיפוצים בתל אביב אצל איזה שכנזיה, ביקש משהו לשתות, ההיא שטפה גביע קוטג' וככה הגישה לו מים, אתה מבין? כל השכנזים ככה, לא כמונו, אצלנו יפתחו לך שולחן. האמת, גם פה יש לנו כמה שכנזים, אבל בסדר, הם עמך כאלה - כמונו. כיפיים. יודעים לשמוח.

אז בעלך נפל על נבלה, אני אומר, אבל אפשר לחשוב: אנחנו כבר חצי שעה עומדים פה, מדברים על כמה המזרחיים אנשים חמים - וכוס מים לא הצעתן לי.

הן צוחקות. מגיע דוד וזאנה, בעלה של גלית. אין, לא תמצא כמו השכונה הזאת בעולם, הוא אומר. אתה רוצה לעשות על האש - אתה עושה על האש, לא צריך לשאול אף אחד. אנחנו עוברים לשבת בלובי ודוד מכניס אותי לעולם המופלא של עברות הבנייה: מי שגר בקומת הקרקע פשוט מגדר וחוסם את החצר הציבורית של כל הבניין - חלק מהחצרות החסומות ברחוב מתפקדות כמחסנים, חלקן כפינות משחקים, יש אפילו כמה ששמו בריכה קטנה. ומה אם זה מפריע, אני שואל. למה שזה יפריע, אומר דודו, וחוץ מזה - אין בעיה. כל אחד יכול לרדת לחצר ולעשות מה שבא לו. הם עושים את זה?, אני שואל. מה יש לזה מקומה רביעית לחפש בחצר, אומר וזאנה. ועכשיו אני מבין את מה שאמרו לי האתיופיות דרך הסורגים כי פתאום די ברור מי משתלט למי על החצר ולמה הגיוני להתנגד לפינוי-בינוי; נוח לעשות מה שאתה רוצה מתי שאתה רוצה.

כולם פה אחים, אומר וזאנה, ואין מצב שקורה משהו בלי שכולם יודעים מזה. בדיוק חונה מולנו ניידת של זיהוי פלילי. מה זה, אני שואל. בטח כלום, אומר וזאנה. אם היה קורה משהו, הייתי יודע. כשאנחנו שואלים את השוטר מה קרה, מתברר שהייתה פריצה בבניין. אני מביט בווזאנה, אבל הוא בדיוק בוחר להתעמק בטלפון. לידנו מתיישב עוד אדם שמסרב להזדהות והשניים מקריאים זה לזה מבזק על העבריין בן כהן שנחשד בהטרדה מינית.

"לפחות המסים פה נמוכים"

רפי מוסרי איתנו כל הזמן הזה. שקט, מקשיב. ברחוב ארבע ארצות אנחנו פוגשים את גפנית שביקשה לא לכתוב את שם משפחתה. להבדיל מרוב הדוברים עד כה, היא לא בדיוק מפגינה את אותה לוקל פטריוטיות ג'סי כהנית מפורסמת. המצב חרא, היא אומרת, פשוט חרא. שום דבר לא משתנה פה - רק העצים גדלים. החינוך על הפנים, התשתיות על הפנים. מי שנולד פה וחי פה כל חייו - אוהב את המקום, אבל אם נגיד את האמת: מי שחי פה, חי כי אין לו מקום אחר ללכת אליו. אני חייתי גם במקומות אחרים, אז אני יכולה לומר לך: על הפנים. האוכלוסייה קשה, וגם היא לא משתנה - רק מזדקנת. ראש העיר פיתח את האזורים שקרובים לקניון ולמדיטק, אבל פה: כלום. הוא לא ראש העיר של כולם. אנשים נולדו פה וחושבים שזה דבש, אבל זה חרא.

ילדים ברחובות בלילה, צעקות ורעש ואלימות ולכלוך. מגעיל. מגעיל ברמות. אין פה שום דבר חיובי. אנשים שלא עובדים, אבל חושבים שהכול מגיע להם, ולא מוכנים לתת שום דבר. זה משהו בסיסי פה. אין מוטיבציה, אנשים לא רוצים להתקדם. וזה גם לא קל להתקדם מפה.

אז למה את פה?

"בנאדם עושה בחירות בחיים. אפשר לשלם הרבה כסף כדי לגור במקום טוב ולהיות במינוס... זו הבחירה שלי. אני לא מתלוננת. סופגת את כל הגועל נפש. לפחות המסים פה נמוכים".

עיריית חולון טוענת שהיא דווקא משקיעה המון כספים ומאמצים בג'סי כהן. בתשתיות, בחינוך, בתרבות, ברווחה ובפנאי. וזה נכון, ראיתי מספרים, ראיתי מסמכים, ראיתי מאמצים. חבל שהתושבים לא רואים אותם, או לא רוצים לראות.

בדרך חזרה מג'סי כהן אני מדבר בטלפון עם האדריכלית מימי פלג, מהנדסת העיר חולון והמובילה את תוכנית המתאר. "תל גיבורים וג'סי כהן הן שתי השכונות הקשות של העיר. אלה שכונות ישנות וחלשות שהטיפול בהן חייב להיות שונה", היא אומרת, "חייבים לקשור אותן מחדש לעיר".

"העבודה על תוכנית המתאר לג'סי כהן", אומרת פלג, "נעשתה בפרטניות וביסודיות, ממש בפינצטה. אנחנו יודעים דבר אחד - אנחנו לא ניתן שיקרה מה שקרה לא פעם בפרויקטים דומים של פינוי-בינוי בשכונות חלשות - ברחובות, בירושלים ובתל אביב. יש שני תרחישים גרועים, הראשון הוא שבאים יזמים ובונים רבי קומות שבעצם הופכים לסוג של סלאמז, מקומות מוזנחים ומסוכנים. כמו שיכונים - רק לגובה. התרחיש השני הוא שפרויקט פינוי-בינוי הופך למעשה לגירוש של האוכלוסיות החלשות; בדרך כלל כי יזמים זריזים קונים מהתושבים את הדירות שלהם בשלב מוקדם ובזיל הזול (ביחס למחיר הסופי של הדירות בבניינים החדשים) - הרבה פעמים תוך שימוש בכוח - ואז התושבים מפסידים פעמיים: גם הפסידו כסף וגם נאלצים לעבור למקום גרוע אחר.

"בדיוק את שני הדברים האלה", אומרת פלג, "אנחנו לא ניתן שיקרו. קודם כול, אנחנו בתהליך ארוך ויסודי של שיתוף ציבור. שנית, לא יהיו מגדלים גבוהים - רק 9-12 קומות. שלישית, הכול יקרה לאט-לאט ובמעקב צמוד. זו לא תוכנית של שגר ושכח. אנחנו לא ניתן לדבר הזה להיכשל. נקים מנהלת פינוי-בינוי שתעזור לתושבים ותלווה אותם. אנחנו נעשה את זה הכי טוב שאנחנו יכולים. בינתיים חשוב לומר לאנשים לא לחתום על שום דבר".

אמרתי לכל מי שפגשתי.

"מצד שני, חשוב גם להדגיש שאנחנו רוצים שיזמים יבואו ויקדמו פרויקטים. זה חשוב".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות