"בשנה האחרונה הגעתי להבנה שמסחרי זה טוב"

"יום אחד", אומר אלון עדר, "י*דעו מי אני, תכתבי". אז הנה, אני כותבת. חמישה אלבומים, להיט ברדיו בשם "קצת אהבה לא תזיק", ועדיין הוא חצי אנונימי. את ההורים שלו כולם מכירים: אימא, השחקנית והזמרת מיקי קם, אבא, יהודה עדר, הגיטריסט המיתולוגי של "תמוז" ומייסד בית הספר רימון, והוא, מזוקן עם שיער ארוך, שאותו הוא מעביר מצד לצד תוך כדי דיבור, מתעקש לכבוש את המקום שלו בעצמו בשוק המוזיקה. עכשיו הוא מתחיל מסע הופעות מקומי. ב-30 באוגוסט יופיע בבאר שבע, אחר כך בחיפה, בירושלים ובעשירי בספטמבר בתל אביב, באולמות קטנים לאניני טעם. "הייתי רוצה להופיע במקומות יותר גדולים, אבל כדי למלא אותם צריך להיתפס. כשזה קורה, אתה נכנס לסבב, מין מנוי ואני עוד לא שם".

אתה מוציא אלבום כל שנה, חריצות נדירה.

"אני בעד כנות מוחלטת, על סף המביך, והשירים הם תיעוד של החיים שלי. אני מאוד רוצה להצליח".

כלכלית?

"גם, אולי".

איך תעשה את זה כשאתה גר בקיבוץ בצפון?

"כש'קצת אהבה לא תזיק' יצא והצליח, גרתי בקיבוץ כפר הנשיא, הקיבוץ של סבתא ושל אבא. זה קרה גם כשלא הייתי נוכח במרכז פיזית. יש לי שני ילדים מושלמים שבאו לנו בהפתעה לעולם, וטוב שבאו, והחברה שלי, אימא שלהם, עושה קולנוע, אני מוזיקה - ותל אביב לא מתאימה לנו".

בגלל יוקר המחיה?

"גם. וגם כי להרבה חברים שלנו אין ילדים, והירדן עובר בתוך הקיבוץ ויש בזה קסם. זו אולי קלישאה, אבל אנחנו רוצים לתת להם את זה. נולדתי וגדלתי בדיזנגוף וכשעברנו לכפר הנשיא יצא שחיינו שנתיים וחצי באוטו, שזה היה קצת מוגזם, אז חזרנו לתל אביב ואז נולד הילד השני. אמנם הרווחנו יותר, אבל הוצאנו הרבה יותר ולא יכולנו לעמוד בזה, אז לפני חודש וחצי שוב עברנו צפונה".

אתה מטעה. נראה כמו מוזיקאי שוליים, אבל רוב המוזיקה שלך מאוד מלודית.

"יש לי פוטנציאל להיות מסחרי, אבל במשך שנים התנגדתי לזה. בשנה האחרונה הגעתי להבנה שמסחרי זה טוב, שיש בו משהו בהיר. התחברתי למפיק גלעד אדמוני, שעובד עם ג'יין בורדו, עם עברי לידר ועם רונה קינן, וזה עשה שינוי גדול בתפיסה ובדרך העבודה שלי".

זה ניכר. באלבום הראשון נשמעת מאוד אחרת.

"כמו מישהו שנתקע במוזיקה שלפני שנות ה-70'. כל אלבום התקדמתי עשור מבחינת הסגנון המוזיקלי. אני נע בין משהו מאוד מוקפד, מושלם ונעים, לבין משהו מחוספס במתכוון. גלעד גרם לי להתייחס לעבודה שלי ברצינות. לאלבום הראשון לקח הרבה שנים לצאת, אולי בגלל שההורים שלי הם מי שהם. בגלל שלקח לי זמן להשתחרר מזה ולאסוף את עצמי, הייתי כבר בן 27, והוצאתי שירים שכתבתי כשהייתי הרבה יותר צעיר. מאז הבנתי שאסור לחכות".

סיימת עכשיו להקליט. מתי ייצא האלבום?

"באוקטובר-נובמבר וייקרא 'הרבה להגיד'".

מה היה לך להגיד?

"באלבום הקודם "CASIO זעם" היו 17 שירים, עם 17 קליפים, והמון קללות. אז עכשיו רציתי לדבר".

אתה יודע, מי שרוצה להיות מסחרי לא מקלל.

"האלבומים האישיים האלה, שאני מוציא מבחינתי רק בשבילי, משאירים אותי בחיים. אבל שלא ייראה שאני רק מקלל. באלבום הראשון שעשיתי יש שירי משוררים - חפר, עמיחי, וולך, ויזלטיר. בחרתי טקסטים שדיברו אותי, כי לא הייתי בטוח בכתיבה שלי. התפתחתי מאז. יש את האלבומים שאני עושה עם הלהקה, אבל יש לי עוד דברים להגיד, ואני דואג שהם יקרו למרות שאני עדיין לא בליגה של הגדולים".

איך אתה עומד במימון של כל-כך הרבה אלבומים בכזאת תדירות?

"אני עושה את הכול לבד. אני מנגן כמעט על הכול לבד, עושה את המיקסים באולפן שלי. האלבום יעלה שום דבר, רק היח"צ. בלהקה אנחנו קולקטיב שבו כולנו שווים. עד שגלעד הגיע, ניהלנו הכול לבד".

אתה מעורב במספרים?

"כן, כן, יש לי מושג כלכלי, למרות שאני לא חי ככה. הילד בן הארבע נמצא בחינוך ביתי, אני והחברה שלי עובדים מהבית, הרבה אנשים בלי מסגרת".

עושה רושם שאתה בקונפליקט פנימי עם מסגרות. עושה מוזיקה של כאילו שוליים, אבל רוצה להיות מסחרי ולהצליח בגדול.

"אולי אני נראה שוליים, אבל אני ממש לא שוליים. אני מאוד מיינסטרים. גם באופן שבו אני חי. הקלטתי את 'איך אפשר שלא' עם ג'יין בורדו, שהגיע לחצי מיליון צפיות ו'קצת אהבה לא תזיק' הגיע למיליון צפיות".

לא רק הגנים של אבא באים אצלך לידי ביטוי, אלא גם של אימא. שיחקת ב"איש חשוב מאוד".

"אני שחקן לא שוס. לא יזמתי את זה, אבל כשהציעו לי אמרתי, למה לא? אני בעד חוויות".

אחיך נדב הוא שחקן.

"אבל גם מוזיקאי מעולה שעושה היפ הופ. גם בת דודה שלי, נויה עדר, מוציאה אלבום".

הייתה לכם בכלל אופציה בבית להתעסק במשהו שהוא לא אמנות?

"מבחינת ההורים, בטח. הם היו זורמים עם כל החלטה שלי. הייתי באטרף על כדורגל כשהייתי קטן. שיחקתי קצת בשמשון תל אביב, אהדתי את מכבי חיפה של רביבו וברקוביץ', אבל החלום להיות כדורגלן דעך בתיכון. במקביל, תמיד כתבתי על העולם הקשוח והאכזר וניגנתי".

למדת לנגן אצל אבא?

"אני לומד ממנו עד היום, אבל הוא לא הצליח לשבת וללמד אותי. לקח לי זמן להבין מי הוא בכלל".

מתי זה קרה?

"כשהייתי קטן והוא הפיק את שלמה ארצי ואת אבטיפוס, הייתי חייב לשמוע אותם באוטו כדי לבדוק אם זה עובד. אולי אז. אבא הוא מפיק מדהים. את העובדה שעבד עם 'תמוז', מאיר אריאל ו'דודה' לקח לי זמן להפנים, להבין שהבנאדם בבית הוא רוקנרול".

יחד עם הגאווה הגדולה, אבא כזה יכול להיות גם משקולת לקריירה.

"יש הרבה 'בנים של' שמתמודדים יותר ממני".

מה שחרר אותך מתסביך האב?

"כשמצאתי את המקור שלי, כשהאמנתי בעצמי לגמרי".

אתה מערב את המשפחה במוזיקה שלך?

"אנחנו משפחה של אנשים מוטרפים וכולנו הוצאנו אלבום יחד - אבא שניים, אימא אחד שאני והוא הפקנו לה, ואני. חשובה לי הדעה שלהם, אבל אני הולך לפי איך שאני מרגיש נכון ומה שחברה שלי, שהיא השותפה שלי בווידיאו. אבא הפיק לי שיר באלבום הראשון, אבל אני והלהקה מפיקים את עצמנו. כל אחד בלהקה הוא טיפוס".

הופעת עם אבא בפסטיבל הפסנתר. אתם יכולים לעשות מופע משפחתי.

"היה דיבור כזה, בחיי".

אתה בעניין של פוליטיקה?

"שרתי את שני הבתים הראשונים של המנון מרצ בבחירות האחרונות. הם פנו אליי וזאת הייתה התרומה שלי לפוליטיקה".

ואם היו פונים אליך מהליכוד?

"אז לא".

מה הלאה?

"אני ממשיך ללמד ילדים בחינוך מיוחד ובבית הספר הדמוקרטי, אולי כתיקון לתלמיד האיום והנורא שהייתי. האלבום החדש ממש טוב. הוצאנו את הסינגל הראשון 'הרבה להגיד' לרדיו, שלצערי לא נכנס לגלגל"צ, וכן, הכוח של גלגל"צ עדיין גדול וקיים ואני מקווה שהסינגלים האחרים כן ייכנסו לשם. אני בונה על זה שסך היצירה יעשה את זה. חוץ מזה, יש התקדמות. חיממתי את 'משינה', והופעתי עם שלמה גרוניך ועם יובל דיין. הדלת כבר חצי פתוחה. צריכים רק לדחוף אותה עוד טיפה".