הקשישים שנאלצים לעבוד כדי להמשיך להתקיים

מלחמת הקיום של הקשישים בישראל: ג'ק כהן סבן, גיורא ולאה שנהיים וישעיהו אביינך מקונן נמצאים בעשור השמיני לחייהם. למרות זאת הם ממשיכים לעבוד בשליחויות וכעובדי ניקיון. כולם נאלצים להמשיך להתמודד עם הקשיים והעלבון רק כדי שיוכלו, בקושי, להמשיך לרכוש תרופות ולקנות מזון.

ג'ק כהן סבן, בן 81 מחולון, עובד בניקוי אולם תצוגה בסניף למכירת אופנועים. "ב-1935 נולדתי בקהיר", הוא משחזר. "הייתי עצמאי, והייתי צריך להאכיל את עצמי עוד במצרים. אחר כך עבדתי 28 שנים באמקור, חסכתי, לא הייתי אף פעם בחו"ל".

"ב-1996 הם פשטו רגל", המשיך כהן. "אין פיצויים, אין כלום, הכול הלך. מצאתי עבודה כנהג גנרטור לאירועים, עם אורי זוהר והגשש החיוור. קיבלתי משכורת של 11 אלף שקל. אבל עבדתי גם בלילה, גם ביום".

אלא שבשנת 2000 אשתו של כהן עברה אירוע מוחי, ומאז נקלעו לקשיים. "היינו מקבלים 3,000 שקל אני והיא. אז הכסף עכשיו רק יוצא, אין נכנס. קניתי פקס ואני שולח קורות חיים, אפילו שלא רוצים אותי. אלו שלא זרקו התקשרו כשהזדקקו, ומאז אני מנקה להם את אולם התצוגה".

"אני עובד ארבע שעות בלי הפסקות", אמר. "זה גיהנום, לעשות ספונג'ה, לנקות בתי שימוש. אחרי שהייתי בעל בית. זה כואב. אני לא יודע מה יקרה לי פה. אני אעבוד עד שאני אתמוטט".

"עובד בשליחויות תוך כדי כימותרפיה"

גיורא ולאה שנהיים, בני 87 ו-72 מחיפה, מנהלים פיצרייה. גיורא עבד במשך תקופה ארוכה כמנהל רכש בתחום הציוד הביטחוני בצבא, ואחר כך במפעלי תעשייה. "במקום שהוא עבד בו הגיעה הנהלה חדשה והחליטה להביא אנשים צעירים יותר", סיפרה רעייתו לאה. "הוא היה בן 50, והוא הסכים לעזוב עם מכתב המלצה. אחרי זה נשארנו ללא פרנסה וחיפשנו עבודה".

"ברוב המקרים היינו אובר קווליפייד", אמר גיורא. לאה מספרת כי בשלב מסוים ראו כי יש דרישה בשוק לשליחים והחלו לעסוק בשליחויות. "חילקנו 100 עיתונים כל ערב וקיבלנו 1,800 שקל, פרנסה יחידה".

"לא הרמתי ידיים, וחיפשתי מקום", המשיכה. "שיעבדנו את הבית שאנחנו גרים בו כדי שנוכל להחזיק בפיצרייה. לגיורא יש סרטן וכבר שש שנים מטופל בכימותרפיה, ועדיין עושה שליחויות בגיל 78".

אסיר ציון שהפך לעובד ניקיון

ישעיהו אביינך מקונן, בן 83 מלוד, היה מורה באתיופיה. היום הוא עובד ניקיון בנתב"ג. בדרך ארצה הוא נכלא בסודן והפך לאסיר ציון. "במשך שנה וחצי הייתי בכלא, אמרו לי 'אתה יהודי'",שחזר. "לפה הגעתי ב-1983. אני עובד בניקיון, גם בכביש. עכשיו יש לי חוב להוצאה לפועל 500 אלף שקל והטילו עיקול. כל מה שאני עובד עבורו - הם לוקחים. במשך כמה שנים ישנתי על יד הפח. קמתי בבוקר והלכתי לעבודה, ובערב ישנתי שם".

"שלמה המלך אמר שכל דבר בעתו: יש זמנים של שמחה, יש זמנים של עצב. כרגע אצלי העצב גדול מהשמחה. אין לי תקווה".

לא כולנו נשב בפנסיה על החוף באקפולקו. אבל אדם שעבד ביושר כל חייו, לא צריך לשטוף רצפות בגיל 81 ולא צריך לעשות שליחויות פיצה בגיל 78 בזמן שהוא עובר כימותרפיה. ומדינה שנותרה בה ולו מולקולה אחת של מצפון, חלקיק אחד של מוסר, לא תיתן למורה למתמטיקה והיסטוריה בעשור התשיעי לחייו, בעל תעודת אסיר ציון, לטאטא את טרמינל 3 בשביל שיהיה לו בגד ללבוש. שום תירוץ, להכל יש כסף, בעשרות ובמאות מיליונים. אפשר למצוא גם בשבילם.