בחדר העבודה שלי תלויה אסופה של תגים - תגים מכל הכנסים, ההרצאות והאירועים שנכחתי בהם. אלה תגים הנושאים את זהותי המקצועית. הם שם כדי להזכיר לי מה קורה למי שהזהות הזאת נלקחת ממנו ונשאר בלי זהות שתחליף אותה. זה לא צריך להיות כך, משום שהזהות המקצועית שלנו צריכה להיות קשורה במי שאנחנו, ביכולות, בכישורים, ברשתות, בכל מה שהולך איתנו לכל מקום. בתגובות הרבות שקיבלתי לטור שפורסם בשבוע שעבר ועסק בשינוי התפיסתי הכרוך בשינוי קריירה באמצע החיים, עלתה באופן בולט השאלה "איך עושים את זה?".
איברה, פרופ' להתנהגות ארגונית, עסקה בשאלה מה מבדיל בין מי שהצליחו להמציא את עצמם מחדש לבין אלה שלא הצליחו, בספרה Working Identity: Unconventional Strategies for Reinventing Your Career. לטענתה, ברגע שאנחנו מתחילים לשאול שאלות, לא רק האם אנחנו בתפקיד או בארגון הנכון, אלא גם מה אנחנו רוצים לעשות בהמשך - ברגע הזה אנחנו נוגעים בעצם הזהות המקצועית שלנו.
באנגלית, יש לצירוף Working Identity משמעות כפולה. אפשר לתרגום אותו כ"זהות מקצועית", כלומר התפיסה העצמית שלנו לגבי מי אנחנו בחיי העבודה, אבל גם כ"לעבוד על הזהות המקצועית", תהליך שבו אנחנו מעצבים את עצמנו. לדברי איברה, וכפי שכתבנו גם בשבוע שעבר, רוב ההצלחות אינן מונעות מיעד ברור אלא מאוסף של התנסויות, מתהליך שבו הישן הופך אט-אט פחות אטרקטיבי והחדש מקבל צורה ומושך יותר ויותר מחויבות והשקעה של זמן ומשאבים.
בתקופות של מעברים, כשהאפשרויות של הזהות המקצועית נמצאות בתנועה, הדרך ליצור את השינוי היא דווקא בבחינת אותן אפשרויות בשטח, עד שנצבור מספיק ניסיון שעל בסיסו נוכל לקבל החלטות משמעותיות יותר.
הדבר הקשה ביותר הוא לעשות את הצעד הראשון. פעמים רבות אנחנו מנסים לדחות אותו עד לנקודה שבה נתמקד במטרה, אבל זו בעיה כי הצעד הראשון הוא תנאי הכרחי לצאת לדרך, הדרך שתעזור לנו לברר מהי המטרה. לדברי איברה, יציאה לפעולה רק אחרי תכנון תוביל אותנו לרוב להמשך של מה שעשינו עד עכשיו, וזה לא תמיד הכיוון הנכון לנו.
אבל להתנסויות האלה יש עוד תפקיד. אם אתם רוצים שיכירו אתכם, שיחשבו עליכם בהקשר של הזדמנות, של קידום, אנשים צריכים לשמוע עליכם, על מה שאתם עושים, על מה שאתם מסוגלים לו. בספרה המומלץ Reinventing You, המחברת דורי קלארק מסבירה שצריך למצוא דרך עדינה להעביר את הערך שלכם, וזה לא משנה אם אתם ממציאים את עצמכם מחדש באופן דרמטי או שאתם רק רוצים לזוז מעט.
קלארק מדברת לא על האופן שבו אתם תופסים את עצמכם אלא על האופן שבו אחרים תופסים אתכם והאם הוא תואם את מי שאתם היום או את הכיוון שאליו אתם רוצים לצמוח. כדי שיהיה מתאם כזה, צריך לעשות, להשתתף בפעילויות, לתקשר עם אנשים, כי מכל זה אחרים מסיקים לגבי המותג שלנו. השאלה היא לא מה אנחנו מספרים, אלא איך אנחנו חיים, ולכן אנחנו צריכים לשאול איך עלינו לחיות כך שנעשה את הדברים שישדרו את מי שאנחנו רוצים להיות.
לעדכן את הקשרים
חשוב להבין שבתהליך הזה אנחנו לא זונחים את כל מה שעשינו עד היום, אבל אנחנו מספרים מחדש את הסיפור שלנו, אוספים מחדש את הניסיון, את התפקידים, את הרעיונות ובוחנים אפשרויות חדשות. בהתחלה זה מטריד מאוד, אבל כשאנחנו מספרים את הסיפור שוב ושוב, גם לפני שהוא מוכן וסדור, זה עוזר לנו לתפור את מה שהיה עם מה שיהיה, להבהיר את הכיוונים ולשפר את היכולת שלנו לרתום אנשים.
ופה אנחנו מגיעים לצורך לעדכן את הקשרים, למצוא אנשים שיוכלו לעזור לנו לראות את הזהות החדשה שלנו ולצמוח לתוכה. הזזת הרשת למקומות חדשים תעזור גם לרכך את המעבר כשהוא יגיע. כדי לעלות על שביל חדש אנחנו חייבים לגלות רשתות חדשות ולא רק כדי למצוא עבודה. הזרים האלה, שלא מכירים אותנו, הם אלה שיעזרו לנו לראות מי אנחנו הופכים להיות, מה הערך שאנחנו מביאים לעולם החדש שבו אנחנו בודקים אפשרויות.
יש דרכים רבות לבחון אפשרויות. יש כאלה שמתחילים לעסוק ללא תשלום בפעילות בתחומים שבהם הם רוצים להתמקד. זה מאפשר להכיר את התחום טוב יותר וליצור קשרים. אחרים ממלאים תפקידים זמניים, מתקשרים בהתקשרויות חיצוניות, בעבודת ייעוץ או במשרות שניות כדי לבנות יכולות בתחומים חדשים.
לאלה שצריכים לקחת צעד אחורה משגרת היומיום בזמן שהם פוגשים אנשים חדשים, ייתכן שיתאימו להם שנת שבתון, חופשה ארוכה או אפילו חופשה ללא תשלום כדי לבחון אפשרויות. כך, מנכ"ל שפגשתי הבין שהוא לא יוכל לעשות את השינוי תוך כדי ניהול הארגון שבו הוא נמצא, אז הוא עזב ועבר לתפקיד מנכ"ל של פעילות חדשה, שתאפשר לו במקביל לברר את הכיוונים החדשים.
בתוך הבלבול וחוסר הוודאות, אנחנו מקווים שיגיע אותו אירוע שיבהיר הכול, שיראה לנו שביל ברור. הוא יגיע, אבל לא מבחוץ. אלן ווטס, פילוסוף בריטי שספריו תורגמו גם לעברית, עושה אנלוגיה ששווה להתעכב עליה גם בהקשר של מסע הקריירה. הוא משווה בין מסע החיים ליצירה מוזיקלית. במוזיקה, הוא אומר, המטרה היא לא סוף היצירה. אילו הייתה, היו המנצחים הטובים ביותר אלה שמנגנים הכי מהר ואילו מלחינים היו כותבים רק את הסיומת.
אבל אנחנו תוצר של מערכת חינוך שלימדה אותנו שבכל סוף שנה עולים לשנה הבאה, ובית הספר התיכון מכין אותנו לאוניברסיטה ואז נוכל להצטרף את העולם, לעבוד, לעמוד ביעדים ואולי יום אחד, באמצע החיים, לומר שהגענו. עצם הרעיון שעכשיו, באמצע החיים, כשאנחנו כבר מגובשים ובעלי מעמד מקצועי, עלינו לעבוד על הזהות המקצועית שלנו - זה נוגד את כל מה שלימדו אותנו.
הצורך להקדיש חלק גדול מהזמן ומהאנרגיה שלנו לעשייה ולא לתכנון, הוויתור על התוכנית הסדורה - כל אלה אינם נוחים לעיכול. אבל ווטס אומר לנו עוד משהו שכדאי לחשוב עליו בשלב הזה. אם הפואנטה של היצירה אינה הסוף אלא הדרך, אז אולי הגיע הזמן להבין שגם החיים שלנו, והקריירה בתוכם, שווים שנהנה מהם תוך כדי נגינה ולא נחכה כל הדרך רק לאקורד הסיום.
הכותבת היא דירקטור משאבי אנוש באינטל מרחב אירופה ובעלת הבלוג "על עבודה וקריירה באמצע החיים", www.niritcohen.com
קריירה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.