המנועים שדוחפים אותנו קדימה להצליח, לא לוותר, להיות יותר טובים, הכי טובים, הם על פי רוב נסתרים מהעין. כלפי חוץ אלו מנועים שקטים, אבל מבפנים הם רועמים ברעש אדיר, מתודלקים על ידי חוויות קשות, תחושות של החמצה, קיפוח או אכזבה, וזיכרונות שאינם מרפים. קחו, למשל, את המנכ"ל המיתולוגי של אחת מחברות התקשורת הענקיות, שטיפס כל הדרך למעלה רק כי אמא שלו אמרה לו כשהיה קטן שממנו כבר לא יצא שום דבר.
תחשבו על השחקן המצליח שהיה ילד שמן ודחוי ורצה להוכיח לכולם שהוא שווה וראוי, או על איש העסקים המיליארדר שבסוף שנת הלימודים המורה שלו אמרה לפני כל הכיתה שכולם עולים לכיתה ז' חוץ ממנו. כל אלה הם מנועים אימתניים ומשפיעים יותר מכל קורס מוטיבציה או תואר אקדמי. וזה גם היתרון הגדול שלהם: הראה לי את איש העסקים המוצלח, הטייקון הכול יכול, האקזיטיסט הפרוע, ואראה לך את הפצע המדמם שהביא אותו עד הלום.
גם לד"ר קירה רדינסקי, שביולי האחרון מכרה את הסטארט-אפ שלה, סיילספרדיקט, לענקית המכירות ברשת, איביי, תמורת כ-40 מיליון דולר, יש את אותו מנוע. גאונים, מצטייני אקדמיה ויוצאי יחידות מחשב מובחרות יש הרי בשפע, אבל רק בודדים עושים את זה בגדול. צריך יותר ממוח מבריק. אצל רדינסקי, מסתבר, המנוע היה הישרדות. חיים או מוות. וכשאלו המדחפים שמניעים אותך, אתה מכה את התחזיות. מכאן, קל יותר להסביר איך רדינסקי עשתה אקזיט לפני גיל 30, ואחרי ארבע שנות פעילות בלבד.
סיילס פרדיקט עוסקת בחיזוי העתיד באמצעות בינה מלאכותית, על ידי אלגוריתם שפיתחה רדינסקי ועל סמך הסתברויות שעולות ממנו. כך היא יכולה לחזות עליות מחירים של מוצרים, למשל, או, במקרה של איביי, העדפות קנייה של הגולשים באתר. בימים שבהם טייקוני עסקים מחזיקים ברב או במקובל צמוד שנותן, או לא, את ברכתו לעסקאות עתק, ותעשיית חיזוי העתיד באמצעות אסטרולוגים וידעונים למיניהם משגשגת, החברה של רדינסקי מספקת זווית אחרת, תבונית ומבוססת דאטה, לצורך הנואש שלנו לדעת מה יקרה מחר.
לדבריה, לסיילספרדיקט יש גישה למאגרי מידע אינסופיים, כמעט, שנמצאים ברשת, ובאמצעות המחשבים שלה היא סורקת את המאגרים האלו ומחפשת בהם תבניות ודפוסים. אם התבנית חוזרת על עצמה מספר פעמים, קיים סיכוי שגם במקרים נוספים רצף האירועים הזה יימשך. היתרון הטמון בכך, בדיוני ככל שיישמע, הוא היכולת לשנות את העתיד: אם מזהים השתלשלות אירועים שנמצאת בשלב מוקדם של הרצף, ומעריכים על פי תוצאות העבר כיצד היא עתידה להסתיים, אפשר לשנות את דפוס הפעולה כדי להסית אותה מהמסלול ולשנות את העתיד הצפוי. ד"ר אמט בראון, האם שומע?
נוכח הביצועים האלו, אפשר להבין את העניין הרב שמצאה פלטפורמת המסחר המקוון בסטארט-אפ הישראלי, שיסייע לה לחזות את העסקאות בין המוכרים לקונים בזירת המסחר שלה, ולהגיע לניצול האופטימלי של המסחר והרווחים שבפלטפורמה. כשמבינים את עוצמת המוצר של סיילספרדיקט, אפילו המילה 'חדשנות' נשמעת ארכאית מכדי לתאר אותו.
גם רדינסקי ידעה מה יש לה ביד. ב'ליידי גלובס' לפני שלוש שנים, אוגוסט 2013, היא נחשפה לראשונה. בין היתר, היא יצאה שם נגד תרבות האקזיטים. לפיכך, לא ברור מדוע היא מיהרה למכור.
אז למה בכל זאת מכרת את החברה שלך?
"בשום נקודה לא תכננו למכור את החברה. זה לא משהו שחשבתי עליו, האקזיט מבחינתי הוא רק תוצר לוואי. אני לא בעד למכור מוקדם מדי, גם מטעמים אידיאולוגיים של שימור המוחות וגם מבחינת התרומה לכלכלת המדינה. אבל החיבור עם איביי הקפיץ את מצבת הלקוחות שלנו מכמה עשרות לכמה עשרות מיליונים, וזה מבחינתנו היה הגשמת החזון של החברה".
זה היה החלום שלך, כמי שידעה להערים על משחקי מחשב כבר בגיל 5?
"לא, ממש לא. מה שתמיד רציתי היה להיות מדענית. מבחינתי, להגיע למצב שבו כל יום יש גילוי חדש, נותן לי משמעות לחיים. האנשים שאני מעריצה הם מדענים. כילדה הערצתי את גלילאו גליליי ולאונרדו דה וינצ'י, אנשים שאהבו את המחקר. היום אני מעריצה מדענים קטנים יותר".
חייבים להילחם
רדינסקי, שחגגה 30, מתגוררת כיום בזכרון יעקב עם בן זוגה. את הדוקטורט שלה בטכניון, שעסק בפיתוח אלגוריתמים לחיזוי אירועים עתידיים, סיימה כבר בגיל 26. במסגרת הדוקטורט, שהחל משלב מסוים נעשה בשיתוף עם מיקרוסופט, היא הצליחה לצפות את המהומות שפרצו בסודן ובארה"ב, את הירידה במחירים של מוצרי אלקטרוניקה כמו אייפד בעקבות הצונאמי ביפן, ואפילו את התפרצות מחלת הכולרה בקובה.
מה דחף אותך בדרך למעלה?
"קושי. זה מהבית. גדלתי באוקראינה, ושם ההורים שלי ידעו שאם הם לא יהיו הכי טובים בכיתה הם לא יתקבלו לאוניברסיטה, ואז הם יצטרכו לעבוד עבודה פיזית. התחרות הייתה מאוד גדולה כי היו מכסות ליהודים, גם בעבודה וגם באוניברסיטאות. לאוניברסיטה בקייב התקבלו רק שני יהודים, והם היו חייבים להילחם בשביל זה. ככה לימדו אותי בבית, שחייבים להילחם. אז מבחינתי, גם אם יש חוקרים מעולים בעולם, אני חייבת להיות הכי טובה, ואני דוחפת לזה. זה לא קל, כי התחרות הכי גדולה, אבל כל אחד צריך לדעת מה הייחוד שלו".
מה הייחוד שלך?
"לחלום ולהעז. הרבה פעמים עשיתי דברים למרות שאמרו לי לא לעשות. אפילו בבחירת הנושא שלי לדוקטורט היה סיכון, כי ניסיתי למצוא דרך לחזות דברים באופן שיטתי, ולא ידעתי אם אוכל לפרסם את מספר המאמרים הנדרש. אמרתי לעצמי שאם אני כבר עושה מחקר, גם אם לא אצליח, לפחות אדע שעשיתי משהו מאוד גדול. כשהייתי קטנה אמא שלי אמרה לי שלמארי קירי היו אותן 24 שעות ביממה כמו לי, ולכן אין סיבה שאני לא אצליח כמוה".
אחרי שחתמת על העסקה צלצלת לאמא שלך, והיא אמרה לך: "יופי, אפשר לחזור לישון". בבית ציפו ממך לכאלה הישגים?
"אמרו לי שהכי חשוב זה להוציא מעצמי את המקסימום שאפשר, ושגם בסביבה תחרותית אני צריכה למנף את היתרונות שלי, ואם הם לא נראים כמו יתרונות, להפוך אותם לכאלה. למשל, כשהתחלתי את הלימודים האקדמיים בטכניון בגיל 15, הייתי מן הסתם הכי צעירה, ופחדתי. אבל דודה שלי, שגרה איתנו, אמרה לי שדווקא בגלל זה יש לי יותר סיכוי להצליח. אני מאמינה שחשוב לסמן מטרה יותר גבוהה ממה שאתה חושב שתוכל להשיג, ולנסות להגיע אליה. זה עדיף מאשר לשאוף לנקודה נמוכה, גם אם אתה יודע בוודאות שתשיג אותה".
נתקלת באיזשהו שלב בתקרת זכוכית?
"בגלל שגדלתי במשפחה שיש בה רק נשים, עם אמא שלי ודודה שלי (הוריה התגרשו לפני שנולדה והיא מעולם לא הייתה בקשר עם אביה, ח"ב), לא חשבתי שיש בכלל משהו כזה, תקרת זכוכית או אפליה, ובטח שלא הרגשתי את זה".
אז למה יש כל כך מעט נשים יזמיות?
"בגלל הדבר הכי בסיסי של יחסים בין המינים. נשים מחונכות לקחת פחות סיכונים ולא דוחפים אותן לכיוונים טכנולוגיים, כי זה כאילו לא נשי. אני מסתכלת על כל המחקרים שבודקים יכולות מתמטיות והתוצאות אצל נשים הן הרבה יותר גבוהות, רק שהן סובלות מחוסר ביטחון עצמי, והן לא רוצות להיראות אגרסיביות. ההמלצה שלי למדעניות צעירות היא דווקא ללכת על זה. אין באמת סיכון בלהקים סטארט-אפ, וכישלון של סטארט-אפ הוא לא כישלון שאי אפשר להשתקם ממנו. להיפך, הרבה קרנות הון סיכון מעדיפות אנשים שכבר צברו ניסיון, גם אם מדובר בניסיון כושל. אני תמיד אומרת על עצמי שזה לא שנכשלתי, פשוט גיליתי הרבה דרכים שלא עובדות".
אווירת קומנדו
עד גיל 30 הספיקה רדינסקי לסיים שלושה תארים, להשיג חגורה שחורה בקראטה, לקבל את פרס ביטחון ישראל על שירותה הצבאי כמתכנתת בחיל המודיעין, ולהיכלל ברשימת הממציאים עד גיל 35 של המגזין הטכנולוגי MIT technology review - שבה הופיעו בעבר גם לארי פייג' וסרגיי ברין, מייסדי גוגל, ומארק צוקרברג, מייסד פייסבוק. המגזין 'טיים' הכתיר אותה כ'ממציאה מודרנית', וביום העצמאות הקודם היא הדליקה משואה.
ועוד לא אמרנו מילה על כך שכ'פרופסור מבקר' בטכניון היא פועלת פרו-בנו בשיתוף בתי החולים וקופות החולים כדי לקחת את הרפואה האישית צעד אחד קדימה. הרעיון הוא לאסוף את כל המידע הרפואי ולבנות מודלים שיצפו את ההסתברות שמטופל ילקה במחלה מסוימת. במקביל, המידע הנצבר יאפשר לקבל החלטות טיפוליות על פי ניתוח של מקרים דומים, כמו למשל, איזו תרופה כדאי לתת ובאיזה מינון. למרות כל ההישגים, את 'אהבה בימי כולרה' של מארקס היא לא הספיקה לקרוא. "חבר קנה לי את הספר", היא מספרת, "אבל הסברתי לו שאני לא מוצאת את השקט לקרוא את זה. הוא אמר לי 'תקראי כשתמכרי את החברה', אז עכשיו הוא מחכה שאני אשלים את החוב. יש סיכוי שזה יקרה".
את חיה על מסלול מואץ מגיל מאוד צעיר. הצלחת לחוות נעורים או חוויות של חבר'ה אחרי צבא כמו נסיעה לדרום אמריקה או בטלה משולבת בחיפוש עצמי?
"יש לי הרבה מאוד פאן בחיים. אז אולי לא הייתי ברמנית אחרי הצבא, אבל גם אני הייתי סטודנטית וגרתי בחו"ל כחלק מהעבודה. אני לא מסתכלת על החיים שלי בתור מרוץ, אלא כחלום שאני רוצה להגשים, וכל מה שקורה בדרך זה פשוט נגזרת של הדרך הזאת. יש לי הרבה תחביבים שקשורים בספורט, אני רצה, בעלי ואני מטיילים".
נשמע כאילו האווירה אצלכם פחות זרוקה והיפסטרית, ויותר כמו בנבחרת ההתעמלות האמנותית של אירה ויגדורצ'יק.
"אני מאמינה בשאיפה למצוינות, ועל פי זה גם גייסתי את האנשים. לכולנו צריך להיות אותו חזון ואותה תפיסה לגבי אופן העבודה. יש אצלנו אווירת קומנדו. זה משהו שחוויתי גם בצבא, כשהמפקד שלי היה אומר: 'קודם תשיגו את המודיעין, אחר כך נטפל בכמה המערכת יפה'. אז גם אצלנו, קודם נשיג את המטרה, יש עבודה קשה ואין ברירה, צריך לעשות אותה, כי אורך החיים של סטארט-אפ הוא קצר ומוגבל בכסף.
"לפרפקציוניסטים עולם הסטארט-אפים לא קל, כי צריך לדעת במה להתרכז ולקבל את זה שגם אם משהו לא מושלם, חייבים להתקדם הלאה ולוותר על חלקים בדרך, שבעולם מושלם לא היינו מוותרים עליהם. זו פונקציה של מחיר וסדר עדיפויות".
זה לא בא על חשבון האווירה בחברה?
"יש סטארט-אפים זרוקים ויש נוקשים יותר, וזה מותווה על ידי היזמים. בכל מקרה חייבת להיות תרבות טובה, גם אם האווירה היא יותר סטריקט, כי סטארט-אפ שלא מצליח לבנות תרבות טובה לא יגיע רחוק. זו תכונת אופי בסיסית הנדרשת להצלחה. אני מאמינה שהדרך לייצר את זה היא, בין היתר, לקחת אנשים שחושבים שהכול אפשרי. מי שחושב אחרת - קשה לשנות את זה.
"אני מאוד דוחפת את העובדים שלי לקחת סיכונים מחושבים, ואני דוחפת אותם להיות יותר ממה שהם חושבים שהם יכולים להיות. אני אוהבת אנשים שלוקחים סיכונים. להקים סטארט-אפ זה כמו לקפוץ מצוק. הדבר הכי מפחיד זה לעשות את הצעד הראשון. זה הדבר היחיד שאני עושה בתור מנהלת - מורידה את המחסומים הפנימיים של הפחד מפני הקפיצה למים".
איך את עושה את זה?
"אצל כל אחד החשש הוא שונה, יש כאלה שחוששים מכישלון, יש כאלה שפוחדים מהבושה או האכזבה. אני מסבירה להם שאנחנו קופצים מהצוק הזה ביחד".
חיים בצל סכנה
בין בעלי המניות הבולטים של סיילס פרדיקט נמצאים חברת Yandex וריצ'רד קיפרט. רדינסקי והשותף שלה, ירון זכאי-אור, החזיקו כל אחד בכ-16% מההון, כך שבעקבות העסקה עם איביי תקבל רדינסקי כ-6 מיליון דולר, שהם 25 מיליון שקל ברוטו, לפני מס.
מה זה עושה לך רגשית להיות בעלת הון?
"אני לא בן אדם חומרי, וקשה לי אפילו לדמיין משהו שאני יכולה לעשות היום, ולא יכולתי קודם. יש דברים קטנים שמאוד רציתי, למשל, שמשפחתי תעבור לגור לידי".
בכל זאת, גדלת במחסור. לא מתחשק לך לפצות על זה?
"זה נכון שהמשפחה שלי עלתה לארץ בלי כלום, ואמי היתה צריכה לעבוד בניקיון בתחילת הדרך כאן, אבל לא הרגשתי אף פעם שאין לי מספיק צעצועים, והאושר הכי גדול מבחינתי היה לשחק במשחקי מחשב. אני כן זוכרת שמאוד רציתי במבה, אבל לא היה כסף לקנות לי. זה אחד הזיכרונות הכי ראשונים שלי. היום, צחוק הגורל, אני בכלל לא אוהבת במבה.
"המחווה הכי יפה שעשו לי הייתה בגיל 6, כשאחת השכנות באה ונתנה לי את כל הצעצועים הישנים שלה. כשלמשפחה הראשונה בנשר, שבה גדלתי, היו כבלים, כל הרחוב היה מגיע לראות ערוץ 6. אז האושר והחוויות הטובות הן הרבה אינטראקציות בין ילדים ואנשים, ופחות מה שיש לך".
מה החוויה הכי חזקה שלך מבריה"מ?
"אחת החוויות הכי חזקות שאני זוכרת היא מהימים שלפני הטיסה לארץ. היה פחד גדול שיבטלו את הטיסה שלנו, ואז לא נוכל לעלות. אם זה היה קורה, זה היה יכול להסתיים בבית סוהר. כדי לקבל ויזת נסיעה היה צריך להתפטר מהעבודה, ובבריה"מ אסור היה להיות מובטל, אז עצם בקשת הוויזה שמה אותך בסכנה שיאסרו אותך. גם התחילו להגיע שמועות על פוגרומים, אז אמא שלי ודודתי חשבו שאם לא נעזוב עכשיו, מי יודע מה יקרה לנו. לפני הנסיעה אמא שלי לא ישנה לילות שלמים מרוב לחץ.
"כמה ימים לפני מועד ההמראה שלנו, כבר נסענו לעמוד בתור למטוס. הייתה מכסה לכמות הדברים שאפשר לשלוח במטען, אז הלבישו עליי המון דברים, חפצים, בגדים, תכשיטים, מעילים עם כלי מטבח בתוכם, הרבה שכבות. היה המון סטרס שם.
"הזיכרון הראשון שלי בארץ הוא שהסיעו אותנו לנתניה, אמא שלי הלכה לישון, ואני ודודה שלי, שהייתה אז בת 22, הלכנו לים. הורדנו את המגפיים שהגענו איתם והלכנו יחפות על החול".
תובנות הניהול של
ד"ר קירה רדינסקי
עצה שקיבלתי. "להיות סבלנית, בעיקר ביחסים עסקיים ובמשא ומתן עם לקוח. תמיד להקשיב לצד השני, להבין את הצרכים שלו, ורק אז לפעול. מישהו בארגון אמר לי פעם: יש לך שתי אוזניים ופה אחד, תשתמשי בהם באותו יחס".
אופטימיות. "לפני ארבע שנים, כשהתחלנו להתעסק בתחום חיזוי המכירות באופן פרקטי, לא האמינו שזה סיפור אפשרי. תמיד דרבן אותי לדעת איך מכל התצפיות בתחום הטרור והרפואה אפשר לעשות עסק. זה היה אתגר מרתק. כיום כמעט כל החברות הגדולות שמות משאבים ותקציבים בכיוון תצפיות וחיזוי, כי זה מה שמגדיל מכירות".
הדרך להצלחה."אף אחד לא יבוא להציל אותך, ואין מי שיודע טוב יותר ממך. אמצי את הגישה הזו, וכך תצליחי".
לימוד. "יום שעובר מבלי שלמדתי משהו חדש הוא יום מבוזבז מבחינתי. אני משקיעה לפחות שעה בבוקר ושעה בערב כדי ללמוד משהו, בעיקר על ידי קריאה של מאמרים אקדמיים או שיחה עם אדם מעניין. אני עושה רשימה של כל מה שלמדתי שמאפשר לי מעקב. היום, למשל, למדתי משהו טכני על מנגנונים מתמטיים שמפתחים בינה מלאכותית".
משמעת. "אמא שלי שלחה אותי לחוג בלט, אבל לא רציתי, החלטתי שקראטה קורץ לי יותר. כל שיעור שם הוא אתגר חדש מול עצמך. את מתאמנת על כל תרגיל מאות פעמים. זה משהו שפיתח אצלי משמעת עצמית מאוד גבוהה".
עצה לעובדים. "תמיד לקפוץ מצוק, ותוך כדי מעוף, לנסות ולבנות את המטוס. הצעד הראשון הוא המפחיד ביותר, אך ברגע שעושים זאת, אין לך ברירה אחרת. קיבלת זמן קצוב, ואת האדם היחיד שאחראי לגורלך".
תעדוף. "זמן זה הדבר הכי יקר שיש לנו. אנחנו משתמשים ביכולת התעדוף ברמה היומיומית, וזו התכונה הכי חזקה של כל מנהל, מהזוטר ועד הכי בכיר. תעדוף בעיניי זה לראות בצורה ברורה את החזון, ולדעת איפה לשים את הדגשים".
מודל ניהולי. "אני רואה כמודל אנשים שאומרים שהם נהנים מהעבודה, ושלוקחים אתגרים ענקיים, כמו למשל להיות הראשון בחלל".
להיות מנהל. "דרך החתחתים עמוסה תמיד בפחדים, וזה אף פעם לא נגמר. כשהאחריות הולכת וגדלה, כך גם גדלים החששות - על האנשים שאתה שוכר, על הלקוחות. במקרים רבים אנשים מתחילים לחשוב 'אולי אני לא עושה את העבודה מספיק טוב'. לי זה קרה כמה פעמים במהלך הדרך.
"מכיוון שאני לא מגיעה מרקע של ניהול, הייתה לי בזמנו הרגשה שאולי לא אוכל לנהל את התהליכים בחברה ואת האנשים. המחשבה שמלווה אותי, ושאותה אני מעבירה הלאה, היא שמעטים האנשים שיודעים באופן מדויק מה הם עושים. אף אחד לא נולד מנהל, ואם הגעתי עד הלום אין אלא לקפוץ למים. כולם מרגישים כך, גם אם נמצאים בעמדה הכי גבוהה".
פחד. "עם הזמן, לומדים שפחד הוא משהו שמתרגלים אליו. במהלך דרכי למדתי לגשת לפחד בצורה אנליטית יותר, ולהבין שמעטים הם הסיכונים והסכנות שיש להם איזשהו בסיס. ההבנה שהפחד נעוץ ככל הנראה בשורש מהעבר, עוזר לפשט אותו".
כתבות
ני"ע
