מה מעניק לחיינו משמעות: כסף, פרסום, ג'וב יוקרתי?

אני קובע עם פרופ' רוברט ולדינגר פגישת סקייפ נוספת כדי להשלים את השיחה שלנו על אחד המחקרים הארוכים והמדוברים בהיסטוריה האנושית. ולדינגר, 66, מפתיע הפעם עם חליפת שלושה חלקים מהודרת. "מה אתה כל כך חגיגי היום?", אני שואל. "התורם מגיע היום, הפעם הוא יהודי מארגנטינה".

צלצלתי לשוחח עם הפרופסור שמוביל את 'Grant Study', המחקר המפואר שנמשך ברציפות מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת, ומצאתי אדם שאינו בטוח מה יעלה מחר בגורל מפעל חייו. זה מוזר, וזה קשור מאוד לשאלה שבה אנו עוסקים הפעם: איך לעשות משהו משמעותי בחיים, והאם כדי להיות מאושרים, צריך בכלל לעשות משהו משמעותי בחיים. כבר 35 שנים שהוא מוביל דרך שעלולה בכל רגע להיחסם, מיטלטל בין יוקרה בינלאומית לבין ציפייה מותחת לתורם חדש שיושיע. 'מחקר גרנט', שעוקב במשך 75 שנים רצופות אחרי 286 סטודנטים, קרוי על שמו של בעל רשת חנויות כלבו מצליחה, שרצה לדעת מה הופך אנשים למנהלי חנות כלבו טובים.

זה התחיל בתור מחקר מאוד ספציפי, אבל החוקרים משכו לכיוונים שעניינו אותם יותר, והרחיבו את היריעה. "החוקרים לא יגידו 'לא' לכסף, אבל מההתחלה כולם כיוונו למשהו גדול ומשמעותי יותר. התוצאה היא היסטוריה". במונחים מקומיים, זה בערך כמו שרמי לוי יממן את מחקר האורך הגדול בהיסטוריה האנושית, כדי לטפח את מנהלי המחר ברשת שלו.

286 הגברים שנבחרו היו מהרווארד, רק גברים ורק לבנים, בהתאם לעידן נטול כל פוליטיקלי קורקט. עם הזמן הוסיפו אליהם, כמו שראוי ונהוג כיום, גם נערים משכונת מצוקה בבוסטון, וגם את הילדים של המשתתפים המקוריים, מהם נותרו כ-20, שכעת הם בשנות ה-90 לחייהם. חיי המשתתפים נבדקו כמעט בכל פרמטר: בריאות, עבודה, משפחה, חיי חברה ורמת האושר.

החיים הטובים האפשריים

ולדינגר היה סטודנט לרפואה כשלמד על המחקר של גרנט לפני 35 שנה, ולא העז לחלום שיום אחד יהיה הוא עצמו החוקר שמוביל את הפרויקט. ככל שחלף הזמן והשתכללו אמצעי הבדיקה, כמות האינפורמציה שהצטברה הפכה עצומה וחסרת תקדים. "הרעיון היה להתמקד באנשים בריאים ובחיים הטובים האפשריים", מסביר ולדינגר. "מנהל המחקר הראשון, קלארק הית, נהג לומר: 'כל כך הרבה כסף הושקע בלחקור את האנשים החולים, הגיע הזמן להשקיע באנשים הבריאים ולחקור את אפשרויות החיים שלהם'".

התוצאה היא התיעוד המפורט ביותר אי פעם, כנראה, של חיים אנושיים. "המשתתפים הגיעו לכל מיני מקומות בחיים ועובדים בכל תחום אפשרי. אחד הפך לנשיא ארה"ב (ג'ון קנדי), חלקם הפכו לאלכוהוליסטים, חלקם לקו במחלות נפש. רבים מקבוצת הנחקרים של ילדי בוסטון שואלים כל פעם למה ממשיכים להתעניין בהם. בוגרי הרווארד אף פעם לא שואלים את זה, הם אפילו מצפים לכך".

ולדינגר ואנשיו יושבים על אוצר בלום של נתונים ומסקנות. "אנחנו עוד מנסים להבין מה יש לנו ביד, כי זה עצום ואינסופי כמעט", הוא אומר לי בקול רועד.

קשה לי להתאפק, ואני חייב לשאול אותו בישירות: "מה הכי חשוב בחיים, רוברט? אחרי כל השנים והנתונים. מה הכי חשוב למי שרוצה לחיות הרבה ולחיות טוב?".

"שלושה דברים מנבאים אריכות חיים ואיכות חיים: ילדות מוקדמת חמה, נישואים טובים וחברים טובים לאורך החיים".

בשביל זה צריך 75 שנות מחקר? את זה ידענו, לא?

הוא צוחק בקול. איש אופטימי ושובה לב.

אני מעריך את הכנות שלך. 75 שנות מחקר שהובילו לתוצאות צפויות. הרבה אנשים היו 'משחקים' קצת עם התוצאות.

עכשיו הוא נהיה רציני. חשוב לו שיהיה ברור שהמחקר שיטתי ומדויק. זה מה שמחזיק אותו כל כך הרבה שנים במחקר הזה, זה עבורו "לעשות משהו משמעותי", הוא מסביר לי. הוא לא העיקר ולא המוקד - החיים האנושיים והתיעוד המדויק שלהם הם אלה הנמצאים במרכז. למרות הזהירות שלו, הוא נחרץ ביחס לשלושת הגורמים המעצבים של חיינו: ילדות חמה, איכות הנישואים ואיכות קשרי החברות. "במערכת היחסים בשנות ה-80 לחייהם אנשים עדיין מושפעים מהילדות המוקדמת שלהם, והשאלה האם הייתה להם ילדות חמה חוזה באיזו מידה ירגישו בטוחים בגיל 80".

אני מתגעגע לאופטימיות של פרויד שטען שעד גיל חמש-שש מתעצבת רוב האישיות שלנו. אתה מאושש את מה שהפסיכולוגים אומרים לנו בעשורים האחרונים: רוב האישיות מתגבשת בגילאים מוקדמים הרבה יותר. זה נשמע מלחיץ, מאוד דטרמיניסטי.

"המחקר מראה את זה בבירור, אך יחד עם זאת, כדאי לזכור שילדות חמה תלויה בדמות של מבוגר חם ותומך שליווה אותך בילדות, ולא בהכרח ההורה. מספיקה מערכת יחסים חמה ויציבה עם מבוגר כלשהו כדי לחזק את העמידות הנפשית שלך בחיים. חלק מהגברים דיברו על מערכות יחסים עם מנטורים, במיוחד בהתחלה, שהיו מאוד חשובות".

הקלישאה נכונה: כל מה שאתם צריכים זו אהבה. ג'ורג' ווליינט, קודמו של רוברט בתפקיד, שהוביל את המחקר במשך 42 שנה, מצא כי מי שזכה ליחס חם מאמו בילדות הרוויח בבגרותו 87 אלף דולר יותר לשנה. זה לא עוצר שם: יחסים חמים עם האם מנבאים אפקטיביות בעבודה וסיכוי טוב לעבור את החיים ללא דמנציה. יחסים חמים עם האב בילדות מנבאים סיפוק גדול יותר במהלך החיים הבוגרים ומפחיתים נטייה לחרדות. ווליינט יצא בהצהרה המפורסמת שלו: "האושר הוא אהבה. נקודה".

"כל מה שאתה צריך הוא אהבה", כתב ג'ון לנון. פרויד כבר הודה שלכל מקום שהגיע בחקר האנושות גילה שהמשורר היה שם לפניו.

מישהו לריב איתו

מה לגבי נישואים?

"נישואים טובים הם אלמנט מכריע בחיים".

איך אתה מגדיר נישואים טובים?

"שיהיה לך מישהו שתוכל לריב איתו כמו שצריך, ולדעת שהיחסים מספיק חזקים כדי להמשיך הלאה".

משהו כמו: את נראית מישהי שאפשר להתווכח איתה בכיף ב-40 השנים הבאות?

"בדיוק. אנחנו קוראים לזה 'יחסי זהב', יחסים שיחזיקו אותנו יותר מאושרים ובריאים. נישואים עם הרבה קונפליקטים ללא חיבה - רעים לבריאות יותר מגירושים. מצד שני, מערכות יחסים חמות ודינמיות משמשות סוג של מגן".

איך ראיתם את זה? כי זאת הנחה כזאת שאוהבים להניח - שנישואים חשובים לחיינו. כמעט לא נעים לחשוב אחרת.

"רצינו לראות מי יגדל להיות קשיש חיוני ומאושר ומי לא. מסתבר שלא רמות הכולסטרול בדם או המצב הבריאותי ניבאו זאת, אלא איכות מערכות היחסים של הנבדקים. האנשים שמערכות היחסים שלהם הסבו להם אושר רב בגיל 50, היו הבריאים ביותר בגיל 80".

אז מערכות יחסים קרובות מגנות מפני קשיי הזקנה?

"בדיוק ככה. הנתון המדהים הוא שזוגות מאושרים העידו בשנות ה-80 של חייהם שבימים שבהם חוו יותר כאב פיזי - הם נשארו מאושרים באותה מידה. זאת בהשוואה לזוגות אחרים, אצלם כאב פיזי הוקצן על ידי כאב נפשי שהתווסף לו".

בדידות היא האויב הגדול שלנו כבני אדם?

"בדידות הורגת. אלה שבודדים יותר, מאושרים פחות, ובריאותם מידרדרת מהר יותר - ניתן לראות את זה בסריקות מוח. מערכות יחסים טובות מגנות על המוח שלנו: כשאתה מרגיש שאתה יכול לסמוך על האחר - גם הזיכרונות שלך נשארים חדים יותר".

מאפס עד ארבע

חבל שלא משנים את אופן הבדיקה אצל הרופא. אני הולך אליו לבדיקת דם סטנדרטית, כשמה שמכריע את מצבי הבריאותי הם הקשרים החברתיים שלי?

"אני חושב כך כבר שנים. צריך לאמן את הרופאים שלנו להתרחק מהמסכים ולהסתכל על המטופל שלהם. צריך להציע גישה חדשה לטיפול, ולחזור לרופא ששואל אותך על התחושות והקשרים בחייך".

אני זוכר את הקטע הנפלא של ניל פוסטמן, שתיאר את המפנה שהביאה איתה המצאת הסטטוסקופ. לפתע נולד מכשיר שיודע טוב יותר מהמטופל עצמו מה מתרחש בגוף שלו. במקום להקשיב למטופל, ביקש ממנו הרופא שישב בשקט ולא יפריע. במדעי הנפש אמרו למטופל שהוא לא מודע לכוחות שמניעים את הנפש שלו, ועכשיו הגיע המדע והסביר לו שהוא גם לא מכיר את הגוף שלו.

"זו התפתחות שלילית מאוד ברפואה, במיוחד בארה"ב. יש התעלמות מנתונים חד משמעיים לגבי ההשקעה בילדות המוקדמת, למשל. יש דברים שאנחנו כחברה וכמדינה חייבים לעשות. אני הייתי יוזם חופשת לידה לתקופה ארוכה, לטובת התפתחות ורווחת הילדים בשלבים הקריטיים. בסקנדינביה עושים את זה".

טוב, אי אפשר באמת לעבור שיחה על חינוך נכון ואיכות חיים בלי להזכיר את מדינות סקנדינביה.

"כנראה שלא. אתה מכיר את ג'יימס הקמן ואת המאמר המפורסם שלו במגזין 'Science' - הוא בדק בדיוק את הסוגיה הזאת".

כן, הקמן, כמו חוקר אמריקאי טוב, בדק היכן המדינה תחזיר את ההשקעה שלה באופן המקסימלי, היכן ומתי הכי מומלץ לה להשקיע באזרחים שלה.

"נכון, וההחזר הכי טוב לכל דולר שהושקע היה מלידה ועד גיל 4, והוא ירד מאוד משמעותית אחרי כן. אם לא תשקיע שם, תצטרך לשלם הרבה יותר בשלבים המאוחרים יותר".

אז ציינו ילדות מוקדמת, נישואים טובים וחברים קרובים. שכחנו משהו?

"חינוך הוא גורם מאוד חשוב. הנה נתון מעט מפחיד: במחקר שנערך בארה"ב נמצא שקבוצת נערים משכונת מצוקה בבוסטון מתו בממוצע 10 שנים לפני גברים מהרווארד, אבל 25 מבני בוסטון שהלכו לאוניברסיטה, חיו אותו מספר שנים כמו הגברים מהרווארד. יש משהו, לא בתעודה עצמה, אלא בלימודים, שמנבא שתחיה יותר: תטפל בעצמך ותתפקד טוב יותר מבחינה קוגניטיבית. אדם עם חינוך גבוה, יחיה בוודאות שנים רבות יותר".

שני הרהורים נוגים עולים מהמחקר שלכם: הוכחתם שוב שכולנו מאוד דומים. אנחנו, למעשה, אותו סוג של יצור עם אותם צרכים ומושפעים לטוב ולרע מאותם הגורמים בדיוק.

"אפשר לומר. אבל למה זה מדכא?".

טוב, אתה לא חייב להיות נרקיסיסט בשביל לקוות להיות לפחות קצת מיוחד.

"בדרכים מסוימות אנחנו מיוחדים, אבל התנאים שמובילים להתפתחות אנושית הם מה שהם. אף אחד מאתנו לא חי מחוץ לזה".

ההרהור הנוסף שעלה לי היה ביחס לכל אותם אנשים שעשו דברים יוצאי דופן בחייהם. לא היו להם מערכות יחסים טובות, לא נישואים טובים, ולרוב גם לא ילדות טובה.

"אתה אומר שכדי לעשות דברים נהדרים צריך לחיות פחות רגיל?".

אני מסתכל על אנשים יוצאי דופן ששינו דברים בעולם. כמעט תמיד לא היו להם חיים מאוזנים, וזה בלשון המעטה.

"לבטהובן היו חיים נוראיים והוא כתב מוזיקה נפלאה. האם זה אומר שכולנו צריכים להיות רגילים, ובטהובן לא צריך להתקיים? אני שמח שאין לי את החיים שהיו לבטהובן. אנחנו מתעסקים בחיים הטובים של האנשים הבריאים והנורמטיביים".

זאת ההנחה השלטת מזה שנים: איזון נכון בין תחומי חיינו. פחות רומנטי וטוטאלי, יותר אנושי ונוח. אולי בצורת החיים הזו יש פחות סיכוי לעשות משהו משמעותי בחיינו?

"פחות סיכוי לשנות את העולם. המחקר הזה לא מתיימר להסיק מסקנות לגבי אנשים יוצאי דופן. זה כנראה גם משפיע על האופן שבו אני מפרש את המסקנות, אם לזה אתה מתכוון".

לא מפחד מקלישאות

ולדינגר בהחלט מקפיד על חיים מאוזנים. הוא אופטימי מוצהר, איש נעים באופן חשוד כמעט, שמזה עשור מתרגל זן בודהיזם 25 דקות מדי יום. הוא נשוי 30 שנה, ויש להם שני בנים גדולים. אני מתכוון להמשיך בראיון, אבל הוא עדיין מוטרד מההערה שלי על איזון ופשרות בחיים.

"תראה, המחקר הזה גורם לי לחשוב הרבה: האם מה שאני עושה חשוב? האם אני עושה דברים שאני רוצה לעשות? כשאתה לומד חיים שלמים של אנשים אחרים, אתה מבין בכל פעם מחדש כמה החיים קצרים. אבל עבורי זו פרספקטיבה מסייעת ולא מדכאת. היא מחדדת לי את השאלה מה אנחנו עושים בעולם ולמה זה חשוב".

אתה מרגיש שעשית דבר משמעותי בעולם, אולי באמצעות המחקר הזה?

"אתה שואל שאלות קשות. יש ימים שאני חושב שזה לא משמעותי ושאפשר להסיק כל מה שאתה רוצה מהנתונים. מנגד, יש פעמים שמאוד ברור לי שהסימנים שמצאנו אובייקטיביים וחושפים משהו חדש באמת על חיי האדם".

אני מסתכל עליך ועל כל השנים שאתה מקדיש למפעל הזה, ומבין כמה התמדה יומיומית, פשוטה ופרוזאית נדרשת כאן.

"עבורי היה חשוב מאוד לגלות מה באמת נותן לי אנרגיה. אחד הדברים החשובים הוא שאני אוהב ושמח לדבר על זה, כי זה מעניין אותי. אנשים צריכים לחפש לא את מה שהם צריכים לעשות, או מה שאומרים להם שמשמעותי - אלא את מה שנותן להם אנרגיה. מה שגורם להם להמשיך ולהתמיד. אני מדבר על זה עם אנשים צעירים כל הזמן - מה נותן לך אנרגיה? זה מה שיעזור לך לעבור את החלקים האפורים, המתישים והמשעממים של הפרויקט שלך".

אנחנו צוללים עמוק לקלישאות, רוברט. הכול זה אהבה בחיים, והכול תלוי בכמה אתה אוהב את מה שאתה עושה בעבודה.

"נכון. אני לא מפחד מקלישאות".

ולדינגר יצא למפגש עם התורם מארגנטינה ואני נשארתי להרהר. הוא מאמין בניואנסים, בהבדלים הקטנים, בבחירות שלנו שעושות הבדל משמעותי כל כך בחיינו. אני דן לפעמים עם הסטודנטים שלי בשאלה 'מהי יצירת מופת'. האם זו יצירה שאפשר לראות מאות פעמים ובכל פעם לגלות אותה מחדש? או שיצירת מופת היא יצירה שאתה יודע איך היא תיגמר: לא טוב.

'מותו של סוכן' - הוא ימות - הנה, גילינו לך. זה סרט שאתה יודע את הסוף שלו, בדיוק כמו החיים, וזה לא מקלקל לך את ההנאה. הדרמה נמצאת באופן שבו מגיעים לשם. בפרטים הקטנים, ביפי השורות, בניואנסים שמתגלים לנו באור חדש. בגילוי של הבלתי רגיל ברגיל, הבלתי מוכר במוכר, והאינסופי בסופי, כפי שאמר מרטין היידיגר.

אני שולח מייל לרוברט עם תודה, ומקווה שהתורם הסכים לאפשר לו להמשיך. האנושות זקוקה לאנשים שלא מפחדים מקלישאות ומאמינים בפרטים הקטנים.