עשן סיגרים וריח דולרים

בשבוע שעבר פורסם כי ארצות הברית התירה לתיירים אמריקאים החוזרים מקובה להביא איתם סיגרים ורום, וזאת לאחר שנים רבות של איסור שהפך לאחד מסמלי החרם על קובה. אבל כדאי לזכור כי שנים רבות לפני שהחלה האיבה בין שתי המדינות, התייחסה ארה"ב לקובה כיעד אסטרטגי לסחר חוץ. בשנת 1897 אף ניסה הנשיא האמריקאי מקינלי לרכוש את האי מספרד, מהלך שהוביל למלחמת בין שתי המדינות. זו הסתיימה בחתימת הסכם פריז בשנת 1898, שבו ויתרה ספרד על זכויותיה באי. עצמאות רשמית הוענקה לקובה ב-1902.

עד המהפכה הקובנית בשנת 1959, שבה עלה לשלטון פידל קסטרו, קומוניסט-סוציאליסט, התקיימו בין המדינות יחסי סחר חוץ ותיירות פוריים. לשם השוואה, ב-1959 הגיעו לקובה מפלורידה, באמצעות מעבורות, כ-600,000 מבקרים, לעומת כ-50,000 מבקרים אמריקאים ב-2013 וכ-150,000 ב-2015 - לאחר כניסתן לתוקף של תקנות חדשות של מחלקת המדינה האמריקאית, שבאו בעקבות התחלת תהליך לנרמול היחסים בין המדינות בשנה שלפני כן.

השאלה המעניינת היא האם התהליך אכן יוביל לסיום מוחלט של האמברגו האמריקאי על קובה וכיצד משתלבת הסוגיה במערכת הבחירות הנוכחית בארה"ב. לטעמי, ספק רב אם האמברגו הזה יסתיים, לפחות בשנים הקרובות.

צריך לזכור כי הסמכות לניהול יחסי החוץ של ארה"ב נתונה לנשיא, ואילו שינוי בתנאי האמברגו הוא בסמכות הקונגרס. הקונגרס כיום נשלט על ידי רוב רפובליקני - מפלגה שהמצע הרשמי שלה דוחה מפורשות כל קשר עם קובה, כל עוד הדיקטטורה בראשות משפחת קסטרו נמצאת בשלטון. לאחרונה הוארכה כהונתו של ראול קסטרו, אחיו הצעיר של פידל בן ה-85, בשנתיים נוספות.

בצד הדמוקרטי המצב יותר מורכב. המפלגה הדמוקרטית אמנם תומכת בנרמול היחסים עם קובה, ועם זאת אין שוכחת את הקול ההיספני ובתוכו הקובני. המהגרים הקובניים בארה"ב, יותר ממיליון וחצי נפש שרובם מרוכזים בפלורידה, מתנגדים נחרצות לנרמול, מאותן סיבות של המפלגה הרפובליקנית. בבחירות ב-2012, לדוגמה, הפער בין אובמה לרומני עמד על כ-5% בקרב קולות הקובנים בפלורידה לעומת 42% בקרב כלל ההיספנים בארה"ב. ספק רב אם המגמה של הקול ההיספני, שגורר אחריו את המצביעים הקובניים, לא תימשך בבחירות הקרובות, לנוכח התבטאויותיו האחרונות של המועמד הרפובליקני דונלד טראמפ בנושאי מיעוטים, אבל אין ספק שהמפלגה הדמוקרטית איננה יכולה להתעלם ממוקד כוח זה של מצביעים.

עד כאן לגבי ארה"ב. אבל לטנגו צריך שניים. מה חושבים בקובה?

חשוב להבין, הפשרת היחסים עם ארה"ב לא נובעת מ"אהבת מרדכי". לאורך השנים נהנתה קובה מתמיכה כלכלית של בריה"מ. עם פירוקה פנתה קובה למדינות אחרות שיתמכו בה, עד שקיבלה כתף חמה מאוד מנשיא ונצואלה המנוח, הוגו צ'אבס. בימי השיא של מערכת היחסים בין המדינות, באמצע העשור הראשון של המאה ה-21, העמידה ונצואלה הלוואות לקובה בהיקף של מיליארדי דולרים, וסיפקה לה למעלה מ-30 מיליון חביות נפט בשנה. קובה ניצלה פחות ממחצית מכמות הנפט שקיבלה, ואת השאר מכרה בשוק החופשי, מהלך שהכניס יתרות מט"ח רבות לכלכלה הכושלת.

לצערו של קסטרו, התערערות הכלכלה בוונצואלה (בעיקר עקב ירידה חדה במחירי הנפט) הביאה את מחליפו של צ'אבס, ניקולאס מאדורו, לצמצם מאוד את יצוא הנפט לקובה. רגע לפני קריסה כלכלית, נאלץ ראול קסטרו לפנות לארה"ב, השכנה מצפון, ולחדש עמה את היחסים. כצעד משלים, העביר בבית המחוקקים הקובני חוק לעידוד השקעות זרות.

אין הדבר אומר שהשקעות אמריקאיות יתחילו לזרום לאי בקצב מסחרר. מעבר לאמברגו האמריקאי שעדיין קיים, ההתנהלות בקובה כלפי אמריקאים חשדנית מאוד. עמדות הכוח במדינה שייכות לשלטון הקומוניסטי, והצבא הוא נדבך מרכזי בכל מהלך מסחרי בשוק הקובני. רק כדי לסבר את האוזן: משרד ההגנה הקובני מחזיק באחת מחברות התיירות הגדולות ביותר בקובה, שהיא הבעלים של עשרות בתי מלון ברחבי האי, וכן חברה להשכרת רכב ורשת חנויות נוחות. מכאן יש להבין את הפער בין ציפיות הרחוב הקובני, לבין הצהרות אובמה וקסטרו על נרמול היחסים. הדרך ליחסים מלאים בין המדינות היא כאמור עוד ארוכה.

אי אפשר לסיים בלי התייחסות לקשר הישראלי. קובה ניתקה את יחסיה עם ישראל בשנת 1973, והיחסים טרם חודשו עד היום. עם זאת, קובה זוכה בשנים האחרונות להתעניינות גוברת בשוק התיירות הישראלי. אם בעבר היה מדובר ביעד נידח למטיילים הרפתקנים, כיום ניתן למצוא חלופות רבות לנסיעה לקובה. החל מטיסות נוחות באמצעות יעדיי ביניים, מלונות וחדרי אירוח בכל רמות התיירות ולכל כיס, וכלי רכב להשכרה.

תשתית התחבורה הפנים ארצית בקובה עדיין טעונה שיפור, כמו גם תשתית האינטרנט שאינה זמינה בכל מקום, אבל נראה שעובדות אלו אינם מפריעות לתייר הישראלי. בשנת 2014, הגיעו לקובה 5,600 תיירים מישראל. בשנת 2015 המספר קפץ לכ-9,000.

בענייני מסחר המצב שונה. בקובה פעילות מספר חברות ישראליות, שעוסקות בעיקר בתחומי תשתיות, אנרגיה ואוצרות טבע, אך בעצימות נמוכה באופן יחסי. ישראל וארה"ב, מבחינת הקובנים, הן היינו הך, וכל שיפור ביחסי קובה ארה"ב יוביל ככל הנראה לשיפור היחסים הדיפלומטיים והכלכליים גם עם ישראל.

הכותב הוא יזם הפעיל בתחום התיירות בקובה זה כ-15 שנים