תסמונת האח הגדול

כחודש לפני טריאתלון אילת שהתקיים בשבוע שעבר, אחי הצעיר צפריר התקשר אליי לשאול אם הוא יכול לשאול ממני אופניים, וסיפר שהוא החליט לעשות טריאתלון ראשון בחייו. למחרת קיבלתי טלפונים דומים מעוד שני בני דודים, וכך לאימון המשפחתי הראשון שאליו יצאו בסך הכול אחי, גיסתי ושלושה בני דודים, לא יכולתי להצטרף, כי שלושת זוגות האופניים היחידים שלי היו בדיוק תפוסים.

עד לפני חמש שנים הרביתי לרכוב, אבל אז, באחד הבקרים ההם, יצאתי לרכיבה שממנה התעוררתי למחרת בבית חולים, והתברר לי ששבתי להכרה אחרי שעות ארוכות, בעקבות תאונה לא קלה. כחודשיים אחר כך, שני חברים לקבוצת הרכיבה דווקא לא שבו יותר להכרה, וכך הגעתי להכרה שהמוות הוא ממש בהישג ידי ותליתי את האופניים למנוחת עדן.

כשחזרו הרוכבים מהאימון מאושרים מדי, נזכרתי שאף אחד במשפחה לא קיבל שום אישור לעשות פה טריאתלון בלעדיי. לאימון הבא התייצבתי נרגש, בתור המבוגר האחראי, רק כדי לגלות שאם אני שוב לא אחראי, אני לפחות מבוגר, מבוגר מדי ביחס אליהם ובכלל. נתתי לחבר'ה תדריך קצר ואז התחלנו ברכיבה והם מיד נעלמו לי. לא יכולתי שלא להיזכר בפעם הראשונה בחיי שבה הצטרפתי לאימוני רכיבה עם קבוצה מנוסה, איך בדקות הראשונות נתתי את כל כולי ועמדתי בקצב שלהם וכבר חשבתי שאם באימון הראשון אני כזה תותח, בוודאי צפוי לי עתיד מזהיר כרוכב - עד אותו רגע שבו אחד מהם אמר "חבר'ה, נגמר החימום, מתחילים לרכוב", והם נעלמו לי. באותה רכיבה ראשונה מפעם, אני זוכר שהבטתי אל צדי הדרך, על העצים, רק כדי לקבל חיזוק והוכחה לכך שאני לא רוכב במקום. הפעם התחושה שוב הייתה מוכרת, אבל מאכזבת יותר. משום מה חשבתי שהפסקה בת חמש שנים לא יכולה להשפיע עליי. להיפך, חשבתי שנחתי מספיק ואגרתי כוחות. אבל מתברר שהרגליים הצעירות שלהם היו בעוכריי. מתברר שלא תמיד אנחנו מה שאנחנו זוכרים על עצמנו.

בסוף האימון הסברתי לחברי המשפחה שסביבי שלהתחיל להתכונן לטריאתלון חודש לפני התחרות זה לא מספיק, ושעדיף להמתין למועד אחר, כדי שיהיו ערוכים כיאות. בכל זאת, אחרי שנים שבהן נהניתי מתהילת עולם במשפחתי בתור זה שעשה את זה בגדול, חששתי שגילוי מפתיע שכל אחד יכול, תוך השקעת מינימום מאמץ, עלול להוציא אותי קטן רטרואקטיבית. סיפרתי להם איך כל שנה בסקי, מגיעים חבר'ה חדשים, יוצאים ישר למסלולים תלולים, ובתגובה לאזהרות שלנו הם אומרים: "אחי, זה קטן עליי, הייתי שלוש שנים בגולני". בערב פוגשים אותם עם גבס במועדון, כדי לגלות שלפעמים גם גולני נשברים. אבל מאחר שבני הדודים היו ביחידות קרביות יותר (האיטי שבהם הוא קצין בשייטת), הם לא הבינו איך הדוגמה על גולני קשורה אליהם, ונרשמנו.

מאחר שאח קטן הוא מישהו שתמיד אפשר לסמוך עליו שהוא יסמוך עליי, נכנסתי לתפקיד. בדקתי את לוחות הזמנים של ההזנקות לתחרות וגיליתי שאם ארשם למקצה הספרינט (750 מטר שחייה, 20 ק"מ רכיבה ו-5 ק"מ ריצה), אספיק לסיים אותו לפני שאחי יסיים לרכוב במקצה האולימפי (1.5 ק"מ שחייה, 40 ק"מ רכיבה ו-10 ק"מ ריצה), כך שאוכל לרוץ איתו את ה-10 ק"מ במקצה שלו ולשמור עליו, כמו שאימא תמיד ביקשה.

סיימתי את התחרות שלי הכי מהר שיכולתי ורצתי אל קו סיום רכיבת האופניים, מחכה להתחיל בתפקיד המלווה האחראי. צפריר סיים את הרכיבה, ישר קלטתי שהוא לא יצליח לרוץ בלי הסיוע שלי, והתחלתי לרוץ לצדו. כעבור כ-100 מטר, משום מקום, נתקלתי באחד הצופים ונפלתי קדימה, כשאני סוחף אחריי, באקט של מנהיגות מתפרצת, דבוקת צופים מופתעת. האירוע הסתיים בכך שאני שוכב על הכביש, ומעודדת, שלא הכרתי עד אז, יושבת לי על הראש.

אחרי שהסרתי אותה קצת, ערכתי בקרת נזקים וגיליתי שמאחד המרפקים ומהלבלב, בניגוד ליתר איברי גופי, אני דווקא לא מדמם, והתעודדתי. נזכרתי בדברי נלסון מנדלה, שהתהילה אינה לא ליפול לעולם, אלא בלקום אחרי כל פעם מחדש. שמחתי שיכולתי לקום ולחזור לתפקיד ולהמשיך לרוץ, זב דם, כדי להכתיב לאחי את הקצב, בעיקר תוך שאני רודף אחריו וצועק לו שיתחשב בי ויאט קצת.

בקילומטרים האחרונים רצנו כתף אל כתף. ראיתי על פניו המיוזעים שהוא צעיר מדי ועוד לא למד איך מוותרים, והבנתי שהוא יצליח. התגאיתי בכך שצמחנו באותה ערוגה, והבנתי תוך כדי ריצה שאח הוא סוג של פיסת ילדות שלא נעלמת, שאוגר, במקביל אליך, זיכרונות ילדות וחלומות נעורים, שהם כמעט רק של שניכם. ואז, 100 מטרים לסיום, הוא עקף אותי ורץ במהירות אל שער הסיום, כששמו מוכרז ברמקול והוא מותיר אחריו אח מדמם, מתנשף וגאה.

בסיום תחרויות אנשים נוטים להצטלם, בעיקר כדי לספק לעצמם הוכחות שהם נשארו בחיים. הפעם שלפתי את הנייד כדי להנציח את הרגע, והמתנתי על קו הסיום לצלם את יתר גיבורי האירוע, את גיסתי קרן ואת בני הדודים, שהגיעו אל קו הסיום יד ביד, כדי לאסוף עוד רגעי קסם מחויכים לאלבום המשפחתי הבלתי נגמר.