12 המופלאים במעלה דבשון

יומיים לפני הטיול עוד היינו 12 חברים. לטיול התייצבו חמישה משכימי קום. חלק מהאחרים התעוררו מספיק מוקדם כדי לסמס שנצא לדרך ושהם כבר יגיעו בהמשך

יומיים לפני היציאה פרסמתי את המסלול, שכלל טיפוס על הר צרור, עלייה על חוד עקב, ירידה לעין עקב, טיפוס במעלה דבשון וסיום, רגע לפנות עלות החושך, מתחת לקברו של הזקן. עדכנתי שכדי לעמוד בכל היעדים ניפגש בשעה שש בבוקר, בתחנת הדלק דרומה, על כביש 6. פעמיים בשנה, פעם בחורף ופעם בקיץ, אנחנו נפגשים בהרכב של כל הבנים מהילדות שלנו, מתנועת הנוער, ליומיים טיול רגלי בשטח.

על פי רוב, כבר בדקות הראשונות לאחר שאני מפרסם את המסלול ואת השעה הראשית, מתחיל הבאזז של ההתנגדויות, תוך ניסיון חברי לשנות בהסכמה רק את אורך המסלול, יעדיו ושעת היציאה. הפעם הנייד היה שקט מהרגלו. חשתי שאחרי עשרות טיולים, התגבשה הכרה שחבל להתווכח לחינם. הטיפוס הוא אמנם קצת יותר קשה ממה שהרגליים מסוגלות לתת, וההנאה ממנו מגיעה בעיקר לקראת הטיול הבא, כשהזיכרון של הקושי מתפוגג ומפנה מקום לשלב סיפורי הגבורה של איך עשינו את זה.

כבר הרגשתי שהגענו בדיוק לשלב הזה, של ההכרה שהחיים הם לא מה שקורה, אלא איך שאנחנו מספרים את זה, אבל אז, לעת בוקר, בתחנת היציאה, גיליתי שהלקח היחיד של החבר'ה היה בעיקר שחבל להתווכח, אם אפשר פשוט לא להגיע. יומיים לפני עוד היינו 12 חברים מוכנים אלי דרך. לטיול התייצבנו חמישה משכימי קום. לזכותם של האחרים ניתן לציין שחלקם התעורר מספיק מוקדם כדי לסמס שנצא לדרך ושהם כבר יגיעו בהמשך.

מעטים ומיותמים, מתעלמים מהגשם שירד על הבוקר בעיקר כדי להרטיב לנו את הרצון, יצאנו לדרך. אחרי טיפוס עיקש על מעלה דבשון והליכה ארוכה על הרמה, ראינו באופק את האוהל של הבדואי, קצת ליד שומקום, כשהרוחות מפיחות מעט חיים בקירות בד הצמר שלו. זה אוהל שמבשר את הקפה השני, שאחרי הקפה הראשון של הציפייה לחבר'ה בתחנת הדלק. כשהגענו אליו, נתקלנו באקט בדואי מחמם לב של הכנסת אורחים - שלט מאיר עיניים שאומר שגם לבדואים יש גבולות. האיש מהאוהל הותיר רק את מספר הנייד שלו, כך שמי שניחן בסבלנות של בדואי הוזמן להתקשר אליו ותוך זמן קצר, אם לא מזג האוויר ותנאי השטח, הוא יגיע. חשבנו לעצור שם לפחות להפסקת עישון ואז גילינו, בהפתעה, שכל המעשנים בקבוצה שכחו להגיע לטיול (בחיים המוזרים שלנו, בהפסקת עישון כולם מעשנים, בהפסקת אוכל כולם אוכלים ובסוף עוד מתפלאים שבהפסקת אש, כולם ממשיכים לירות).

החלוקה המיוחדת שנוצרה, לפיה המעשנים לא הגיעו לחלק המפרך של הטיול, לא יכלה שלא לעורר בי שוב את המחשבה על כך שהתגלה לאחרונה שעודף ספורט עלול לפגוע בעישון. כולנו גדלנו בתנועה וכולנו נתקלנו בסיגריה הראשונה אצל החבר'ה מהשכבה הבוגרת מאיתנו, שגם הם עוד היו צעירים מדי. זה היה מועד ראשון ואולי מעט מוקדם מדי לפתח הרגלים. מתברר שאחד ההרגלים שהכי קל לרכוש הוא ההרגל לוותר.

התלבטתי אם גם בבוקר הטיול הם ויתרו על המאמץ של ההליכה כי הם התרגלו לוותר, כמו בעישון, או שברבות השנים העישון קצת ויתר להם על היכולת הגופנית. חשבתי שזה נושא מעניין למחקר ואז נזכרתי שרק לאחרונה יצא מחקר שגילה כי העישון הוא הגורם העיקרי למחקרים, וויתרתי.

בסוף היום, מרוצים מעצמנו מדי, התכנסנו להעביר את הלילה בחוות בודדים, כדי לגלות את יתר החברים, מצטרפים לשם בזה אחר זה כמו שהבטיחו, מתנצלים בחצי פה, מסבירים משהו על תלאות החיים. אלמלא החיים, הבטיחו, הם היו מתייצבים למסע, כשהם מזכירים לנו ולעצמם שוב ושוב שגם זה שאומר שהוא יכול וגם זה שאומר שהוא לא יכול, תמיד מוכיח לעצמו שהוא צודק.

וכך, שוב היינו כולם ביחד, בחלקו החשוב של הטיול, שלב הוצאת ה"תינוק" - גוש בשר משובח במשקל 3.4 ק"ג, שנרכש במיוחד לכל טיול וממתין בסבלנות לצליית הלילה שלו. אחד-אחד אנו שואלים את אייל, אבי התינוק ומביאו, למשקל התינוק, כזכר לשאלה המיותרת ביותר שנשאל כל הורה טרי באשר לעוללו. מתברר שבאכילה כולנו שווים, ולאט-לאט הארוחה מתברכת בעוד מנות, סלטים, גבינות, יינות וכל טוב. כולם מתאספים אצל האש, לחזות בבשר שנצלה ומקנאים בו קצת, שלפחות הוא לא סובל מהכפור של הלילה במדבר.

בתום הארוחה אנחנו נוטים לישון כמה שעות, על מנת להיערך לארוחה הכבדה של יום שישי בבוקר. בעבר הייתי מכין מסלול מדוקדק ליום השני של הטיול, אבל גם אני למדתי שכאשר החיים תוקפים מהרבה חזיתות, צריך ללמוד איפה לוותר. אנחנו מתחרדנים בעצלתיים בשמש המדברית ונערכים לשעות ארוכות של פטפוטי סרק מלאי עניין, ונערכים ליום של שיחות על החיים, בלי מגבלות של מקום וזמן, רק עד צלצול הנייד הראשון.

כולם מנחשים, כמעט ללא טעויות, מי תהיה האישה הראשונה להתקשר, לוודא שבעלה לא נהנה מדי, כדי לגבות תשלום מזורז וראשוני על החופשה המיותרת שהוא לקח ממנה. אנחנו יודעים גם מי יהיו הבאות בתור להתקשר אחריה. בני הזוג מספרים איש-איש בתורו, שהיה קר, שלא ישנו כל הלילה ושבאופן כללי הם סבלו, אבל נדמה שהטיעונים להקלה בעונש נשמעים דלים משהו, וכולם מבינים שזהו זה, וקמים לארוז את החברות ולהתקפל הביתה, רק עד לטיול הבא.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988