להיכנע זה לנצח

לפעמים, כשאנחנו לוחצים מדי כדי להשיג את המטרות שלנו, זה עלול לעבוד לרעתנו. הפסיכיאטרית ד"ר ג'ודית אורלוף, מחברת הספר 'האקסטזה שבכניעה', מסבירה בראיון מיוחד ל'ליידי גלובס': "דווקא המלחמה וההתעקשות על הצלחה בקריירה או אפילו על השגת בן זוג עלולות 'לתקוע' את התהליך, וכשנכנעים ומשחררים, הדברים מסתדרים טוב יותר"

צירוף המילים 'האקסטזה שבכניעה' מעורר תהיות. יש איזה דיסוננס בין מה שמרגיש כקתרזיס של שחרור ויצרים לבין היכנעות שלילית תבוסתנית. אבל מי שטבעה את הביטוי היא פסיכיאטרית שמציגה גישה מרעננת, ואחרי שניסיתי ליישם על עצמי חלק מהדברים שהיא מציעה, אני מודה שזה עובד. מדי פעם עשיתי זאת מול בעלי והילדים, אחר כך הרחבתי את מעגל הנסיינים, והיום, כשאני בקונפליקט או בסיטואציה שנראה שאין לה מוצא, אני שולפת את הכלים שקיבלתי, ונכנעת.

"כניעה זו אמנות, זה לדעת לתת לדברים 'ללכת' בזמן ובמקום הנכונים", מסבירה ד"ר ג'ודית אורלוף בראיון ל'ליידי גלובס'. "לפעמים עדיף להיות סבלניים ולחכות שדלת תיפתח. העיקרון המרכזי הוא לתת לעצמנו לזרום עם האינטואיציה, במקום לשמר בכוח או להשיג מערכות יחסים, מקומות עבודה או נושאים אחרים שלא מתאימים לנו.

"חשוב לומר שאנחנו מכניעים את הפחד, לא נכנעים לו, וזו אבחנה מאוד חשובה. אנחנו מכניעים פחד, ובונים אומץ. זה מאפשר לנו לקבל החלטות בריאות, וזה גם מאפשר ליותר רעיונות חדשים וגישות חדשות להיכנס לחיינו".

לפני כחודשיים נבחר בארה"ב נשיא חדש, דונאלד טראמפ. 42% מהנשים בחרו בו, ולא באישה. איך את מסבירה את זה?

"אני חושבת שיש משהו מאוד מפחיד בכוח הנשי, שכחברה עדיין לא נכנענו וקיבלנו אותו. בתהליך של הכנעת הפחד אנחנו לומדים להבין שאנחנו לא שולטים בכול, אבל כן שולטים בגישה שלנו. כאשר החרדה והפחד שולטים בנו, זה גל גדול של אנרגיה שלילית וחשוכה שמביא לתוצאות הרסניות".

כועסים עד הקבר

ד"ר אורלוף, 65, היא בת לשני רופאים שגדלה בבוורלי הילס, אינה נשואה ואין לה ילדים. היא משמשת כמרצה קלינית בכירה לפסיכיאטריה באוניברסיטת קליפורניה, ופרסמה חמישה ספרים. בימים אלה יצא האחרון שבהם, 'האקסטזה שבכניעה' (הוצאת אופוס).

היא מציעה 12 כניעות שונות, שהיא מחלקת לקטגוריות כמו כוח וכסף, תקשורת וקריאת אנשים, מערכות יחסים ומוות. בכל אחת מהקטגוריות היא מסבירה מדוע כניעה, ולא התעקשות ומלחמה, היא המהלך המתבקש ביותר. לדבריה, "דווקא המלחמה וההתעקשות על הצלחה בקריירה או אפילו על השגת בן זוג יכולים 'לתקוע' את התהליך, וכשמשחררים, הדברים מסתדרים טוב יותר".

איזו מהכניעות היא הקשה ביותר ליישום?

"הכניעה לכעס, והרצון להיות צודקים. ממה שראיתי, ברגע שמישהו טעה או עשה טעות זה מנע מאנשים להמשיך לאהוב אותו, והם החזיקו את הטינה והכעס שנים, לא ויתרו והלכו עם זה לקבר. במיוחד קשה לוותר על הרצון להיות צודק, ולקבל את אי הצדק כאשר מישהו טעה. כל כך הרבה מערכות יחסים היינו מצילים ונהנים מהן, אם היינו נוקטים יותר בדרך של חמלה וסליחה, קודם לעצמנו ואז לסובבים אותנו.

"אני לא אומרת שלא צריך לעמוד על שלך. להפך, צריך לעמוד על מה שחשוב לך, ולדעת לקבל את מה שמגיע לך. אבל לפעמים מגיעים לדרך ללא מוצא, והאפשרויות הן או להתגבר על הרצון ועל הכעס, או לוותר. אני חושבת שכניעה מתוך מודעות שלמה והכלה, משחררת אותנו ממאבקים ולחצים מיותרים, שמעיבים עלינו".

כדוגמה לכניעה לכעס מציעה אורלוף לחשוב על כל הפעמים שבהן עמדנו בתור בסופר, ומישהו נדחף לפנינו. הדחף הראשוני הוא לכעוס ולהתמרמר על אי הצדק. אבל אם הגישה שלנו תהיה חיוך ופינוי המקום לאותו אדם שנדחף, הוא יהיה אסיר תודה, וגם קצת נבוך, ואנחנו נרגיש שעשינו משהו טוב הודות להכרת התודה שלו. "אז לא רק שלא התעצבנו וכעסנו, אלא עשינו למישהו משהו טוב. הסביבה גם תחוש את זה, והתור פתאום יתקדם הרבה יותר מהר. יש משהו באנרגיות חיוביות, כמו בשליליות, שמידבק".

מהי הכניעה הכי קלה?

"הכניעה לטבע, למרות שרובנו עסוקים בלהספיק לעשות דברים, ובכלל לא עוצרים להסתכל על היופי של העולם, עד כמה הוא יכול לרומם את הנפש ולהרגיע אותנו. עליי זה עובד. אני חושבת שזה גם יכול לעזור לאנשים לקבל פרספקטיבה יותר טובה לגבי החיים - לזכור שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר. אפשר אפילו לנסות את הכניעה והחיבור לטבע עכשיו, בבית: פשוט למזוג כוס מים, ולשתות כל לגימה לאט ובכוונה. להרגיש את המים, וליהנות מהם".

להתייחס למוות בקלילות

אורלוף מאמינה שרוחניות מכל סוג היא כלי שראוי להשתמש בו, ובאופן אישי מקפידה לבצע מדיטציות. "מחקרים הוכיחו שלמדיטציות יש יכולת ריפוי נהדרת של הנפש והגוף, ואחרי שחדר לעולם העסקים, המיינדפולנס נכנס לאט לאט גם לתוך האקדמיה, ככלי נוסף לריפוי טראומות, חרדות או לחץ".

לא כל אחד מתחבר לגישה הרוחנית הזו.

"יש אנשים שמפחדים מרוחניות, הם חושבים שאם הם ייכנעו לה הם יאבדו מכוחם. אבל זה בדיוק ההפך: זה עוזר לך ללמוד מתי לפעול, מתי להתקדם ומתי לשחרר.

"הכניעה האחרונה היא הכניעה למוות, וכולנו, גם האנשים שהכי מתנגדים, נכנעים בסוף. אז זה לא משנה כמה תילחמו בחיים, בסוף כולנו נצטרך להיכנע לכל מה שיש לנו. הרעיון של להיכנע למוות כל כך קשה לאנשים, שהם לא משחררים אותו, והופכים את החיים שלהם פה ועכשיו לקשים יותר".

אני מסכימה איתך. אני לא מפחדת מהמוות, בעיניי הוא חלק מהחיים. אבל כשאני אומרת את זה לאנשים, הם חושבים שאני משוגעת. קשה להם עם תפיסת החיים הזו.

"אני רואה את המוות כחוויה רוחנית לא ידועה. כל עוד אנחנו חיים, אנחנו צריכים לעשות הכול הכי טוב שאנחנו יכולים, אבל כשהרגע יגיע, צריך לדעת להיכנע לו, ולקוות שהמורשת שלנו תישאר. התייחסות למוות בקלילות קיומית במקום בחרדה היא משחררת. אני ממליצה לכם לדמיין את המוות המושלם והמנחם עבורכם. זה כלי שעוזר לשחרר את הפחד ממנו.

"אני עבדתי בהוספיס, וליוויתי אנשים למוות. ליוויתי גם את ההורים שלי למותם, וכשאמא שלי גססה היא סירבה להיכנע, היא לא רצתה ללכת, היא כל כך כעסה. דיברתי איתה, עשיתי איתה מדיטציות, וכשהייתה בקומה, החזקתי את ידה ודיברתי איתה. אני מאמינה שכל התהליך הזה עזר לה להיכנע, ולקבל את המוות".

על איזו כניעה הכי חשוב לעבוד?

"הכנעת הפחד זה משהו שאני מנסה לעבוד עליו כל יום. כשאתה מפחד אתה משותק, אתה לא יכול לעזור לעצמך או לסובבים אותך. הרבה דברים מגיעים מפחד - כעס, חרדה, התנגדות, דיכאון. צריך ללמוד מתי הפחד לגיטימי ומוצדק, ומתי לא. הפחד הוא הישרדותי - המוח הפרימיטיבי שלנו עובד ככה שהוא מוביל אותנו להתגונן ולהימנע מדברים. זו מנטליות של בונקר - העולם מפחיד, הוא מלא במאבקים ובסבל. אבל העבודה שלנו היא להתפתח מעבר למנגנון הזה".

לשחרר את האנדרופינים

כאמור, באיחור מה, גם בעולם האקדמי התחילו בשנים האחרונות לעסוק בקשר שבין נפש לגוף. "כשאתה חושב מחשבות של כעס, הגוף משחרר הורמונים שמדכאים את המערכת החיסונית, ומשפיעים על איכות ותוחלת החיים שלנו. גם ההפך נכון: כאשר אתה חושב מחשבות טובות ועושה מעשים מתוך אהבה, הגוף משחרר אנדרופינים שמועילים למערכת החיסון ולאושר שלך".

אורלוף מספרת על מטופלת שפחדה מטיסות, אבל אופי העבודה שלה דרש ממנה לטוס לפחות פעם בחודש, מה שגרם לה להיכנס למצבים חרדתיים בכל פעם מחדש. "הצעתי לה לשנות את הגישה, ולנסות להסיט את המחשבות למשהו חיובי, כמו למשל הסטטיסטיקה שטיסה בטוחה פי אלף יותר מנהיגה במכונית, ולימדתי אותה תרגילי נשימה שעזרו לה להירגע. בסופו של דבר היא הסיחה את דעתה באמצעות קריאת ספרים.

"אני מודעת לכך שבהתחלה גישה כזו תרגיש מאולצת להרבה אנשים, אבל אם הם יתמידו הם ילמדו כמה זה משחרר, וכמה זה יכול להועיל להם בחיים. מחקרים רבים הראו שהורמוני הלחץ והחרדה מקצרים את חיינו ופוגמים באיכותם, ולעומת זאת, בזמן שאנחנו רגועים אנחנו חווים עוצמה רכה שיש לה המון יתרונות, גם ביולוגיים. למשל, אנחנו משחררים הורמונים כמו אנדורפינים - הורמוני ההרגשה הטובה, משככי כאבים טבעיים דמויי אופיום, שכאשר הם משתחררים במוח הם משרים הרגשה נעימה ואפילו אופוריה".

לדברי אורלוף, אנחנו בתחילתה של מהפכה בתחום הרפואה וחקר המוח. "לדוגמה, מצאו שאצל אדם אמפתי נוירוני המראה ממש היפראקטיביים, וזה מאפשר לו לחמול ולהרגיש את האחר. לעומת זאת, אצל הסוציופת והנרקיסיסט יש תת פעילות של אותם נוירונים. בעיניי אמפתיה היא המפתח. אם אתה יכול לחוש אמפתיה גם לאנשים שאתה לא מסכים איתם, או אפילו לא אוהב אותם, זה המפתח לכניעה".

אימוני אינטואיציה

הכניעה, אומרת אורלוף, פותחת בפנינו מרחב שלם של אפשרויות, כולל ניצול מצבים בחיים ושימוש באינטואיציה.

רבים מתקשים לתת מקום לאינטואיציה, ולעומת זאת מקדשים את הלוגיקה.

"הסיבה לכך היא שרובנו התאמנו מילדות בפיתוח האינטלקט, ולא בפיתוח האינטואיציה. חלק מהייעוד שלי הוא לאמן אנשים להקשיב לאינטואיציה, לפתח את הצד הזה אצלם. אני חושבת שאנשים כל כך קידשו את האינטלקט, עד שהם נפרדו מהחשיבות של הגוף.

"היום מתחילים להבין את החשיבות של האינטואיציה, את מה שהגוף אומר לנו, את האנרגיות שיש סביבנו. אי אפשר להילחם בכוח בדברים שלא נועדנו לעשות, ופה מגיעה האינטואיציה. אם נקשיב לה, רוב הסיכויים שנצליח במה שנבחר לעשות".

אורלוף גם מפנה את האצבע לכך שרוב התקשורת בין בני אדם היא לאו דווקא מילולית. "זה מתחיל בשפת גוף, ריח, אנרגיות שמעבירים, ואפילו הופעה חיצונית. לכן כדאי להתייחס גם לדברים שמסביב, ולא רק למה שההיגיון שלנו אומר, ולתת להם מקום בקבלת ההחלטות ובחשיבה שלנו".

מה גרם לך, באופן אישי, להבין את החשיבות שבכניעה?

"היו הרבה רגעים, אבל כשאמא שלי מתה, הייתי צריכה להיכנע לה. היא הייתה אישה אינטליגנטית וחזקה, רופאה מאוד מוערכת, שלמדה רפואה בזמן שמעט מאוד נשים עשו זאת. הייתה לנו מערכת יחסים של אהבה-שנאה. היא הייתה המורה שלי, והיא ניסתה לשלוט בי, ואני תמיד התמרדתי. כשהיא גססה היא ביקשה שאהיה השופר שלה לצד השני. היא סבלה מכאבים והפסיקה להאמין באלוהים, ואני, כמי שמאמינה, הייתי מאוד גאה לעשות זאת. זה הכוח לשחרר".

הכניעה הגיעה ממקום שבו הגעת לתחתית, או ממקום של חוויה רוחנית?

"משני המקומות. הדרך הרוחנית שלי עוברת דרך כניעה, בעיקר כניעה ללב. כשעברתי את המשבר של לאבד את אמא שלי זה היה סוג של שיא. אתה נכנס לכאב עצום, ואז ישנה בחירה אם להיכנע או לא, והבנתי שאני צריכה ללמוד את זה. כשאני כותבת ספר, אני שואלת את עצמי מה אני צריכה ללמוד על חיי. השקעתי ארבע שנים כדי ללמוד איך להיכנע בחיי האישיים".