אפליה בעיריית י-ם: נשים קיבלו שכר נמוך משמעותית מגברים

הצורך של רשות ציבורית לשמור על "ריסון תקציבי" ולעמוד בהסכמים, לא יכול להכשיר אפליה לרעה בשכר של עובדות נשים - כך פסק לאחרונה בית הדין הארצי לעבודה בתביעת שתי עובדות עיריית ירושלים ששכרן נמוך משמעותית משכר גברים עמן הן עובדות

בית משפט / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
בית משפט / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

הצורך של רשות ציבורית לשמור על "ריסון תקציבי" ולעמוד בהסכמים, לא יכול להכשיר אפליה לרעה בשכר של עובדות נשים, בהשוואה לשכרם של עובדים גברים שמועסקים בתפקידים זהים. כך פסק לאחרונה בית הדין הארצי לעבודה בקבלו ערעור שהגישו שתי עובדות של עיריית ירושלים, גלית קידר ודפנה אילוז, על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בעיר.

בית הדין הארצי הדגיש כי תמיד יהיו "תירוצים" שיצדיקו את השכר השונה בין גברים לנשים, ותירוצים אלה עשויים להיראות לנו סבירים שהרי כך אנו רגילים לחשוב ולפעול, לא בכדי נוצרה האפליה המבנית ושומרה לאורך שנים כה רבות. ואולם, לפי פסק הדין, "כשם שחברה מהמגזר הפרטי לא תוכל להתגונן מפני תביעה להשוואת שכר מכוח חוק שכר שווה בטענה שהדבר יפגע באיזון הכלכלי שלה, בדו"חות הכספיים, בהבטחותיה למשקיעים או בתוכנית העסקית שלה - כך גם ה"תירוץ" המתייחס לצורך בריסון תקציבי ולאי-פריצתו של הסכם קיבוצי (משנת 1999) - נחזה ממבט ראשון כסביר וראוי, אך מבט שני מלמד כי הוא מתעלם מהכוונתו הברורה של המחוקק לתקן פערי שכר היסטוריים, ולנסות להביא לשוויון אמיתי בשכר בין גברים לנשים בשוק העבודה", נקבע.

קידר ואילוז, הן עובדות עיריית ירושלים והועסקו בתקופה הרלוונטית במחלקת השכר באגף התברואה בעירייה. במקביל אליהן הועסקו באותה מחלקה ארבעה עובדים נוספים באותו תפקיד, שתי נשים ושני גברים, שכולם ביצעו את אותה עבודה של הכנת משכורות לעובדי אגף התברואה. עם זאת, שני הגברים נחשבו כחלק מקבוצת "עובדי המוסך והתחבורה" בעירייה וקיבלו את תוספות השכר הייחודיות המשולמות לקבוצה זו, בעוד שהנשים השתייכו לקבוצת "עובדי הנהלת האגף" אשר תוספות השכר הייחודיות המשולמות לה נמוכות משמעותית.

בבית הדין האזורי עתרו קידר ואילוז, באמצעות שדולת הנשים בישראל, להשוואת שכרן ותנאיהן לאלה של שני העובדים הגברים מכוח חוק שכר שווה, וכן לקבלת פיצוי בגין הפליה מחמת מין לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. תביעה נוספת באותו עניין הוגשה לבית הדין האזורי על ידי נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה, ושתי התביעות נדונו במאוחד.

בית הדין האזורי קבע כי מבחינה עובדתית המערערות מבצעות עבודה זהה לזו שמבצעים שני העובדים הגברים, ולמרות זאת מקבלות שכר נמוך משמעותית - מבלי שניתן להצדיקו. עם זאת, בית הדין האזורי קיבל את טענת העירייה, שנתמכה על ידי הממונה על השכר, כי אין לשלם למערערות חלק גדול מתוספות השכר שמקבלים העובדים הגברים שכן התשלום יעמוד בניגוד להוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, ובניגוד להסכם הקיבוצי הכללי בעניין חריגות השכר שנחתם בשנת 1999 בין ההסתדרות למרכז השלטון המקומי ושלוש הערים הגדולות. כן נדחתה תביעת המערערות לפי חוק שוויון הזדמנויות, לאחר שנקבע כי הן לא הוכיחו קשר סיבתי בין פערי השכר לבין שיקול אסור של העירייה שבגינם נוצרו.

שני הצדדים ערערו על פסק הדין.

בית הדין הארצי מפי השופטת סיגל דוידוב-מוטולה ובהסכמת הנשיא יגאל פליטמן, השופטת לאה גליקסמן ונציגי הציבור שי צפריר ורוית ברניב קיבל כאמור את ערעורן של קידר ואילוז ודחה את ערעור העירייה. הארצי קבע כי המערערות זכאיות להשוואה מלאה של שכרן מול זה של העובדים הגברים המועסקים באותה עבודה, כאשר טענות ההגנה שהעלתה העירייה בקשר לכך אינן שוללות את חובתה מכוח חוק שכר שווה לביצוע ההשוואה.

עוד נקבע כי המערערות זכאיות לפיצוי בגין נזק בלתי ממוני בסך 75 אלף שקל לכל אחת בהתאם להוראות חוק שוויון הזדמנויות, מאחר שהעירייה לא עמדה בנטל להראות כי לא לקחה בחשבון את מינן בעת יצירת פערי השכר.

שופטי הארצי דחו את טענת העירייה לפיה פערי השכר מוצדקים בשל קיומן של "קבוצות מיקוח" שונות במסגרת האגף, שכל אחת מהן סיכמה מול העירייה על תוספות שכר ייחודיות אחרות. לעניין זה נקבע כי עצם החלוקה לקבוצות מיקוח שונות בתוך האגף משקפת באופן מובהק את האפליה המבנית שחוק שכר שווה נועד לעקור מן השורש, וכי שיוך העובדים הגברים לקבוצת "עובדי המוסך" אינה ניטראלית מבחינה מגדרית, אלא נובעת מסטריאוטיפים ודעות קדומות לפיהם קבוצת "עובדי המנהלה" שכוללת מזכירות ופקידות, מיועדת לנשים בלבד. עוד נקבע כי המערערות זכאיות גם לתוספת ששולמה רק לאחר מהעובדים הגברים.

הארצי ביטל את קביעת בית הדין האזורי לפיה המערערות אינן זכאיות להשוואת שכרן לשני העובדים הגברים בהתייחס לתוספות ייחודיות שתשלומן אושר מכוח הסכם 1999, ונקבע כי הן זכאיות להשלמת שכר מלאה בהתאם להוראות חוק שכר שווה. השופטים גם פסקו כי הפער המשמעותי בין שכר העובדים הגברים לבין שכר המערערות, העומד על עשרות אחוזים - די בו כדי להוות ראשית ראיה לצורך העברת נטל ההוכחה לכתפי העירייה, להראות כי לא הפלתה את המערערות על רקע מינן, כאשר העירייה לא עמדה בנטל שהועבר אליה.

לאור זאת נקבע כי המערערות הופלו מחמת מינן, בניגוד לסעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות וזכאיות לפיכך לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם להן כתוצאה מכך. בהתחשב בכלל הנסיבות ובתקופה הארוכה בה נמשכה האפליה. בנוסף לכך חויבה העירייה בתשלום הוצאותיהן של המערערות בהליך הערעור בסך של 25 אלף שקל לכל אחת. המערערות יוצגו בידי עוה"ד אפרת דויטש ונחום בן משה.

הנציבה הארצית, עו"ד מרים כבהא: "נציבות השוויון מברכת ושמחה על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה שמבהירה בצורה חד משמעית כי לפערי שכר מגדריים אין מקום בשוק העבודה, וזאת ביתר שאת כשמדובר בגוף ציבורי".

הנציבה האזורית, עו"ד ג'נט שלום: "פס"ד מהווה צעד חשוב בדרך לשוק עבודה שוויוני, בית הדין לעבודה מבהיר לכלל המעסיקים והמעסיקות שלאפליה יש מחיר ובכך מבקש לחזק את יכולתן של נשים בשוק העבודה לתבוע את זכותן הבסיסית לשכר שווה".