סינדרום פירנצה

יש הרבה סיבות טובות להגיע לפירנצה, ואולי אפילו להחליט להחמיץ את הטיסה חזרה. זה מה שקרה לי כשנ*ח*ת**י בעיר. הגעתי לשלושה שבועות, לקורס לימודי איטלקית, נשארתי שלושה חודשים, כדי להתפעל מהיותה יצירת אמנות מונומנטלית, שיר הלל לאסתטיקה. כשפגשתי את ליאור אביב, מדריך טיולים ישראלי, שלקה בסינדרום פירנצה לפני כעשור, הבנתי שאני בחברה טובה, לפחות במובן אחד. ליאור הגיע לטייל, התאהב באמנות של פירנצה בתקופת הרנסאנס, והשלים עבודת דוקטורט. את הידע שלו כחוקר אמנות וכמדריך מוסמך, הוא חולק עם תיירים דוברי עברית, שהוא מלווה למוזיאונים ובסיורים בעיר.

"מה שקרה לך, וגם לי בזמנו, נקרא תסמונת סטנדהל", הוא אומר. "הסופר הצרפתי ביקר בעיר ודיווח על סחרחורות, בלבול, הזיות, תופעות פסיכוסומטיות ועוד, והכול 'באשמת', יצירות האמנות המפורסמות שהעלו את לחץ הדם שלו. ומאז, התקבע המונח".

סינדרום סטנדהל הוא אכן תופעה מוכרת בפסיכיאטריה, ומכונה גם סינדרום פירנצה, שכן זו העיר שבה תועד המספר הרב ביותר של תיירים שלקו בו. את המונח טבעה ב-1979 ד"ר גרציאלה מגריני, פסיכיאטרית מפירנצה, לתיאור מקרים שבהם תיירים הגיעו למחלקה הפסיכיאטרית שניהלה בבית חולים בעיר. בעקבות ביקורים באתרים היסטוריים ברחבי העיר, בעיקר מוזיאונים וכנסיות, אושפזו בבית החולים תיירים שחוו סימפטומים שנעו בין קוצר נשימה ודפיקות לב מואצות ועד להתקפי חרדה והזיות.

בגלל אפקט ה"וואו" שהעיר עוררה בי בכל צעד ושעל, העדפתי ללמוד איטלקית בדוכני האוכל ברחובות, בבתי הקפה, בגלריות, בבתי כל-בו, בגנים עם מזרקות ופסלים, ולא בכיתה קפואה שבה במשך חמש שעות מדי יום ניסיתי להצטיין, אבל פיגרתי אחרי סינית גאונה וכומר מצ'ילה.

שיסלח לי סטנדהל, אבל אני מצאתי את אלוהים בפרטים הקטנים - שולחן משיש, כפפות משי, מיניאטורות של מבני העיר מזכוכית, נברשות קריסטל וכובעי לבד, וגם במאכלי רחוב. שוטטתי לי מוכת תסמונת ברחובות העיר, שמרכזה בנוי כמו פעמון. קתדרלת הדואמו (הכיפה), הנהר וארבעת הגשרים משמשים כנקודת התמצאות, וסביבם מתרכזים רוב המוזיאונים, המאכלסים את יצירות המופת כמו פסל דוד של מיכלאנג'לו או "האביב" של בוטיצ'לי, המוכרים מאלפי חיקויים וציטוטים.

התופת כמקדמת מכירות

כ-4.5 מיליון תיירים מגיעים לפירנצה מדי שנה, מקצתם בחורף סביב חג המולד ורובם בקיץ. השנה צפויה תוספת משמעותית, ולו בגלל המותחן "התופת", האחרון בטרילוגיה שביים רון הווארד ("צופן דה-וינצ'י", "מלאכים ושדים") בעקבות רבי המכר של דן בראון. עיריית פירנצה עצמה מספקת מסלולים בעיר בעקבות הסרט (ראו מידע מעשי).

אין ספק שהסרט, שצולם בין שכיות החמדה של פירנצה, יגדיל את התורים הפתלתלים לאטרקציות הללו. ארמון וקיו (Palazzo Vecchio); הבפטיסטריום, בית הטבילה בעל דלתות הברונזה המפורסמות; גלריה אופיצי, אחד המוזיאונים המשובחים בעולם; פונטה וקיו (הגשר הישן) שמחבר בין חלקה הישן של פירנצה לחלק ה"חדש". הגשר עצמו עמוס מבקרים תמיד, ומשובץ כולו חנויות של צורפים. מעל החנויות עובר מסדרון וסארי, מעבר על-קרקעי סגור המחבר בין ארמון (פאלאצו) וקיו לארמון פיטי. את המסדרון בנה קוזימו מדיצ'י, בן למשפחה המפורסמת שמשכה בחוטים ומינתה אפיפיורים ושליטים והייתה הפטרונית של רבים מהאמנים המפורסמים ביותר בתקופת הרנסאנס. קוזימו מדיצ'י נאלץ לעבור יום-יום על הפונטה וקיו. כיום נחשב הגשר לאחד המקומות הרומנטיים באיטליה, אבל במאה ה-16 עבדו בו קצבים ופושטי עורות שעיבדו את חומרי הגלם, טבלו אותם בארנו ואז שטפו בשתן סוסים. מדיצ'י הבין שכדי להגיע לעבודה, יצטרך לסבול את הקולות, המראות ובעיקר את הריחות של הגשר, והורה לג'ורגיו וסארי לבנות לו מעבר עילי שישמש אותו בלבד.

לפעמים המציאות עולה על כל תסריט. בעוד ה"תופת" מנסה לשבור קופות, אירוע אקטואלי היכה בפירנצה. בנובמבר האחרון העיר ציינה חמישים שנה ל"מבול" שפקד אותה ב-4 בנובמבר 1966, טראומה שחקוקה היטב בזיכרון המקומי. נהר הארנו עלה על גדותיו והציף את מרכז העיר. לפחות 40 תושבים נהרגו ומיליוני יצירות אמנות וספרים נדירים נפגעו. מתנדבים מכל העולם הגיעו לעיר כדי לעזור להציל ספרים ויצירות אמנות, בהן גם שערי הבפטיסטריום עם יצירת המופת "דלתות גן העדן" של גיברטי. אלה שוקמו במשך 26 שנה, ורק ב-2015 חזרו להיות מוצגות. זה היה מחדל: השלטונות ידעו על השיטפון הצפוי, אך לא הזהירו את תושבי העיר, מלבד שיחת טלפון לצורפים ולסוחרי התכשיטים בפונטה וקיו.

בנובמבר האחרון העיר ציינה את יום השנה לאסון, בין היתר בתערוכות צילום שתיעדו את פלישת המים. והנה, יומיים לפני פתיחת התערוכה ו-40 שנה אחרי, נהר הארנו עלה שוב על גדותיו. ברגע האחרון מפלס המים התאזן, רגע לפני שהוכרזה קטסטרופה לאומית.

גם בארץ מציינים את יום השנה. המכון האיטלקי לתרבות בשיתוף שגרירות איטליה בישראל, מארגן בשבת הקרובה (14.1) אירוע מיוחד, שאליו הוזמנו גם "מלאכי הבוץ" הישראלים. גם ראש העיר פירנצה, דריו נארדלה והבמאי אנריקו פאצ'אני שסרטו התיעודי "פירנצה '66 - אחרי השיטפון" (2006) יוקרן גם הוא באירוע (פרטים בטל' 03-5162151).

מקדש גוצ'י ומוזיאון הנעליים

עד שהגעתי לפירנצה, לא ידעתי שאני משתגעת על תיקים. לא הפסקתי לצלם אותם, ואז מצאתי את מקדשו הבלתי מעורער של ג'וצו גו'צי, שהמוזיאון שלו הוא תכשיט נדיר ויחיד מסוגו. שלוש קומות של מוצגים איקוניים כמו ארנק ג'קי מבמבוק, מוקסינים גבריים, סטים לתחביבי פנאי, גולף, סוסים וטניס - מוטבעים באחד משלושת סמלי המותג: פסי אדום-ירוק, אבזמים בצורת רסן וצמד ראשי התיבות GG. מזוודות היו הפריט הראשון שפרסם אותו, ולכן לצדן מוצגת גם מכונית טיולים, קאדילק יפהפייה, שעיצב עד הפרט האחרון.

בקומה הראשונה, בית קפה שיקי עם תפריט שף, שבו אפילו קוביות הסוכר זוכות למונוגרמה של המעצב. ספרי אמנות נדירים מאפשרים לעיין בהם בשולחן ענק, שכולו עם שקעים להתחברות למחשבים, אייפד או נייד. ניתן לרכוש אותם, וגם יצירות אופנה מיתולוגיות, שחלקן מוצעות למכירה במחירים שבין מאות לעשרות אלפי אירו.

חוץ מתיקים, שמתי לב שגם נעלי גברים נכנסו לפריים שלי, שוב ושוב. כדרכה של פירנצה, גם הנעליים זכו במוזיאון, זה של סלווטורה פאראגמו, מעצב-על איטלקי שהחל את דרכו בגיל 13 כמעצב נעלי נשים על-פי הזמנה, והפך למעצב של נשות הוליווד וגבריה. המוזיאון נמצא בארמון מהמאה ה-13, והוא מציג את האימפריה של המעצב, שהיא חגיגה לכל מי שמתעניין בהיסטוריה החברתית והאופנתית של נעליים. רק כאן גיליתי שסנדלי הפלטפורמה הם המצאה של פאראגמו, לצד חידושים נוספים. מאות זוגות נעליים תלויות במוזיאון וכיף לגלות מי הסלביות שנעלו אותן, בהן מרלן דיטריך, סופיה לורן, בטי דיוויס ועוד.

ועוד בתחום הנעליים: חברת נעלי הגברים סטפנו במר, שנחשב מהעשירייה הפותחת בעולם, מחזיק בית ספר ללימוד סנדלרות מהחומרים הכי חדשניים שיש, ו"הבוטגה" שלו היא עילית. ב"בוטגה", הכוונה לעסקים משפחתיים, שקיימים מאות שנים ומתגאים ב"פירמה", שמתמחה בייצור מוצר אחד, בדרך כלל מחומר מסוים, ולפעמים בטכניקה עתיקה. חלקם מאוימים לאחרונה בגלל תהליך הגלובליזציה של השתלטות רשתות, תהליך שבאיטליה מכנים ברלסקוניזציה.

סדנאות ושווקים

סכנה כזו לא נשקפת לבית הספר לעור, "סקואלה די קויו", בחצר של כנסיית סנטה קר'וצה, אחרי שנרכש בשנות ה-30 על-ידי המשפחות האמידות והמוכרות בעיר, גורי וקזיני. במקור, היו אלו הנזירים שרצעו מוצרי עור לשימושם האישי, אבל לאחר מלחמת העולם השנייה, בניצוחם של המאסטרים גורי וקזיני, הם לימדו יתומים את המקצוע כדי לאפשר להם להתפרנס. כיום המקום פועל כמו סדנה פתוחה. ניתן לראות איך אומנים מעצבים את שלל המוצרים, ביניהם מכתביות וסטים שולחניים, חגורות לגברים, מעילי עור ותיקים, בהם תיקים מעור קרוקודיל בעשרות אלפי אירו. קפצתי על ההזדמנות להתנסות בהכנת מחברת עור עם מונוגרמה מעלי זהב, חוויה של חצי יום.

מתברר שנזירים מצאו להם כל מיני משלחי יד מעניינים. עוד מוסד ותיק וייחודי מסוגו מתקיים מהמאה ה-17 בחצר האחורית של כנסיית סנטה מריה נובלה. בית המרקחת - הפרפומריה העתיקה בעיר, "אופיצי'נה פרופומו-פרמצ'יטה".

האחים הדומניקנים במקום החלו לייצר מוצרים רפואיים וקוסמטיים מצמחים שהם גידלו, והתוצרת הפכה למפעל משגשג עם ליין של תרופות, ליקרים, ריחות לבישום ומוצרי קוסמטיקה נפלאים. בית המרקחת ששמר על צביונו העתיק הוא חלל ענק עם חדר תה, שמומלץ לטעום בו תה או ליקר.

השווקים של פירנצה הם מאסט. כדאי להתחיל ב"שוק החדש", בסוף רחוב סנטה מריה, שפועל במקום כבר אלף שנה. את סוחרי המשי והזהב החליפו דוכני מזכרות ומוצרי עור, שעליהם חובה להתמקח. הדמות הכי חשובה בשוק היא חזרזיר בשם פורצ'לינו. לפי אמונה רווחת, מי שמשפשף לו את האף ומכניס מטבע לפיו, יזכה לחזור לבקר בעיר.

"המרקטו" הוא שוק האוכל המרכזי של העיר, שקיים מהמאה ה-19. לשוק הזה הגעתי עם קבוצה של כ-15 איש מארצות שונות ומדריך מחברת פלורנס טאון, שהסביר לנו איך קונים "כמו איטלקים" את המוצרים המשובחים והזולים, שאיתם בישלנו ארוחת צהריים.

השף החמוד הסביר לנו כל מיני טכניקות בישול, אפייה, גלגול מערוך, טיפול בשום ועוד דברים שאין לי שום מושג למה הם חשובים. החלק הכי טוב מבחינתי היה הקינוח. בשלנים יותר רציניים ממני ירוו נחת.

מידע מעשי

המוזיאון החדש של הדואמו. לא להחמיץ: מוזיאון שנפתח רק אשתקד בבניין מרהיב, מופת של אדריכלות מודרנית. 120 שנותיו קיבלו מיקום חדש מול הדואמו, כך שב-25 חדרי התצוגה שלו, חלקם עצומים בגודלם, מרוכזים 750 פסלים של מיכלאנג'לו, דונטלו, לורנצו גיברטי עוד ורשימה ארוכה של אמנים. מומלץ בחום לבקר בו עם הדרכה, לא רק אוזניות אודיו. הכרטיס אליו מאפשר כניסה גם לבפטיסרי, מגדל הפעמונים של ג'וטו, הכיפה של ברונלסקי, ב-15 אירו.

www.ilgrandemuseodelduomo.it

סיורים מיוחדים: חברת פלורנס טאון מתמחה בסיורי בוטיק בעיר (באנגלית), כמו למשל סיור בווספה, טיול בעקבות המורשת היהודית, הדרכה במסדרון וסארי שאינו פתוח לקהל הרחב והרבה שווקים וקולינריה. לחברה יש בית ספר לבישול משלה, עם חבורת שפים חביבים וכן אקדמיית יין. אפשר לקחת קורס של חצי יום או רק שיעור של הכנת פיצה וגלידה. המחירים נעים בין 25 אירו לטיול הליכה (לאדם), 70 לטיול ווספה, 85 לקורס בישול. www.florencetoen.com

סיורים בעיר בעקבות הסרט אינפרנו:

www.visitflorence.com/itineraries-in-florence/places-inferno-in-florence.html

יהדות: בית הכנסת של פירנצה נחשב לאחד היפים באירופה. הוא בנוי בסגנון ביזנטי-ערבי, עם מוזאיקות שמעניקות לו הידור רב. התפילה בנוסח ספרדי-איטלקי. בצמוד לבית הכנסת, שעליו מוצבת שמירה קפדנית, יש מסעדת "דליקטסן" עם אוכל כשר. ממול נמצא בית חב"ד, שמתקיימות בו קבלות שבת נחמדות אחרי התפילה בבית הכנסת. בשואה נספתה כמעט כל הקהילה הוותיקה של פירנצה, שמנתה כ-2,000 איש. כיום הקהילה מונה כמה מאות, ובכל זאת לעיתים קשה להשיג מניין. ,Via L.C farini 4. טל' 39-0552346654

מדריך ישראלי: ליאור אביב הוא מדריך מוסמך לעיר בדגש אמנות. מדריך בעברית, באנגלית ובאיטלקית.

liorinfirenze@gmail.com, טל' 39-3298159160

לימודי איטלקית ואמנות: בביה"ס לשפות מיכלאנג'לו ובאקדמיה לאמנות של פירנצה. במכון מיכלאנג'לו ניתן ללמוד איטלקית משבועיים ועד חצי שנה. ידע בסיסי ב-360 אירו לשבועיים. מועיל לאנשי עסקים ומסייע להתנהל בשטח. אפשר גם שיעורים פרטיים, החל מ-728 אירו ל-20 שעות. המקום גם מאפשר לשכור דירות סטודנטים. המכון לאיטלקית מקושר לאקדמיה לאמנות שנקראת ADA ויושבת ברחוב מקביל. אפשר ללמוד באנגלית או באיטלקית מגוון טכניקות, מרמת מתחילים ועד מקצועית. טעמתי טכניקת מוזאיקה, עיצוב אופנה עם מעצבת הקו הצעיר של רוברטו קוואלי, ו ציור פרסקו באווירה קסומה של מבנה מיוחד, עם מורים מעולים. אפשר לקחת קורס בסיסי של שבועיים, 4 שעות שבועיות ב-135 אירו.מכון מיכלאנג'לו www.michelangelo-edu.it. טל' 39-055240975

האקדמיה לאמנות www.accademiadarte.it