משפחה בהפרעה

עוד קודם נאמרת מילה ומשוחקת תמונה, עצם שמו של המחזה החדש של עדנה מזי"א, "החדר האחורי", שעולה בשיתוף פעולה בין הקאמרי לבית ליסין, מסגיר כי מדובר בהצגה שעתידה להתרחש בכמה רבדים. זה הגלוי לעין, שמקבל ביטוי בתפאורת הסלון הסטנדרטית-ריאליסטית, שתופסת את כמחצית הבמה. זה הסימבולי, שמתרחש בחציה השני של הבמה שנותרת עירומה. ויש גם רובד נוסף, סמוי. הבמה כאמור נחלקת לשניים, אבל ליבה של ההצגה הוא בחלקה השלישי, "החדר האחורי" - זה שהקהל אינו נחשף אליו בעיניו, אלא רק בדמיונו. רובד רגשי נטו, ובשביל זה בהחלט צריך מילים וגם תמונות, ומזי"א שכתבה וגם ביימה, מובילה את הקהל שלה במיומנות ובבטחה.

כדרכם של חדרים אחוריים, זה מחזה שיש בו סודות, שגם יודעים להפתיע, ובאופן טבעי אלך פה בין הטיפות על מנת שלא לקלקל את חוויית הצפייה. מה שכן אפשר לומר הוא, שכבר מההיכרות הראשונית עם הדמויות שרקחה מזי"א, ברור כי מדובר בסודות מהז'אנר האפל. מזי"א מגישה תא משפחתי כה מעוות ומוקצן, ששום דבר נורמלי לא יכול בו להתרחש. מערכת יחסים מופרעת, מעוררת קבס ומשוחקת לעילא, שבמרכזה מוטה ומרים, בעל ואישה - שהם גם כאלה במציאות, מוני מושונוב וסנדרה שדה בתפקיד אדיר - וצלע שלישית שחיה עמם בדמותו של סאם, אחיה של מרים בגילומו של דודו ניב, שמייצר דמות בלתי נסבלת כנדרש ממנו.

משולש שווה שוקיים אמנם, אבל השוקיים ששוות הן דווקא של האחים המנופחים, סאם ומרים, שגדלו עם כפית הכסף בפה ומחשיבים עצמם אצולה אינטלקטואלית. ואילו הצלע הקטנה, השולית והנרפית היא של מוטה, איש כפיים ופלמחניק לשעבר, שמשחק כינור שלישי בביתו שלו. מה הפלא אם כך שאלי, בנם של מוטה ומרים, בגילומו של ידידיה ויטל, ובת דודתו דפי בגילומה של הילה פלדמן, גדלו להיות דור המשך מצולק ומנוכר.

זו הצגה תובענית מאוד במישור הרגשי, ומזי"א, שמבינה זאת היטב, מנסה לעשות הפוגות מאווררות ומפוכחות לקהל שלה, בין היתר באמצעות עיצוב דמותו של אלי כסטנדאפיסט שיוביל את הסיפור מנקודת מבטו. הנה כך, נקבל פה ושם גם הרפיות קומיות בין הקדרה המשפחתית המופרעת שהיא רקחה, באמצעות קטעי סטנד-אפ סרקסטיים וישירים שיתווכו את האפיזודות. הבעיה, וכאן גם עקב האכילס של ההצגה, היא שאיכויות קומיות של ממש אין בקטעי הקישור שנכתבו בשיתוף עם הסטנדאפיסטית (המעולה אגב) תום יער. זה גם הקטעים שלוקים בעציות ובשמרנות יתר, וגם ויטל, שמגיש אמנם תפקיד דרמטי מעולה ויודע להתפרק, לרגש ואז גם לאסוף את עצמו ברגע השיא, אבל סטנדאפיסט טבעי ומשוחרר הוא לא. מה שגורם לפוטנציאל הקתרזיס הקומי להתמוסס כבר בשלב מוקדם, ולטוב לרע - להשאיר את הקהל נטו בידיה הסוערות של המלודרמה.