הבדואים של אום אל חיראן: "אם תתעללו בנו - הבלון יתפוצץ"

ילדים מחטטים בזבל, ערימות ברזל, פח והריסות, תסכול, עוני, רעב, ייאוש ותיאוריות קונספירציה ■ דרור פויר ביקר בכפר הבדואי שהיה מוקד העימותים העקובים מדם בשבוע שעבר

מצב הבדואים בנגב / צילום: רפי קוץ
מצב הבדואים בנגב / צילום: רפי קוץ

יום שני בבוקר. צפון הנגב בהיר ויפה. עופות נודדים בשמיים מפה לשם, אבל הארץ לעולם עומדת. הכפר אום אל חיראן, המקום הכי נפיץ בישראל נכון להיום, לא מופיע במפות גוגל, גם לא בווייז, ואף שלט לא מפנה אליו. צריך לעבור דרך חורה, עיירה כעורה ומדכאת, ולהמשיך עוד כשמונה קילומטרים לכיוון צפון-מזרח.

הדרך מחורה לאום אל חיראן כעורה ומדכאת לא פחות, למרות יפי המדבר. זו מזבלה שלא ברור איפה היא מתחילה ומתי היא נגמרת. נוסעים דרך הזבל, עוברים את החורשות הדלילות הקרויות יער מיתר ויער חירן עד שפונים שמאלה אל הכפר הלא מוכר. מרחוק נראות לא מעט הריסות, אף על פי שלא ברור אם אלה הריסות או סתם עוד ערימות של פסולת.

האוויר נהיה כבד פתאום. מרחוק נראות שתי סוכות אבלים גדולות, אחת לגברים ואחת לנשים. אנחנו נוסעים לאט-לאט בתוך הכפר, בין הבורות וערימות הברזל. ילדה מחטטת במצבור של זבל, שחלקו עדיין מעלה עשן, ליד חבורה של כלבים משוטטים. בדרכי העפר מסתובבים לא מעט ילדים, חלקם נראים כסובלים מסוגים שונים של תסמונת דאון. ילד כבן 12 שעומד ומנשנש גליל של נייר טואלט, ריבוע אחר ריבוע, מפנה אותנו בחשדנות לכיוון האוהלים. עז מתה מוטלת בצד הדרך, שבורת גב.

זהו ביתם של כ-400 אנשים משבט אבו אלקיעאן - בערבית, "אדון הבקעות". מסביב לכפר כבר החל השלב הראשון בעבודות הקמת היישוב היהודי חירן, שמקיפות את אום אל חיראן משלושה כיוונים (בסוף, הן אמורות לעלות גם על שטח הכפר). אוהל אבלים גדול הוקם ליד חורבות ביתו של יעקוב אבו אלקיעאן, שנהרג בידי כוחות הביטחון לאחר שדרס למוות את השוטר רב-סמל-בכיר ארז (עמדי) לוי בזמן העימותים הקשים סביב פינוי הכפר ביום רביעי שעבר (על כך, בהמשך). מחוצה לו יושבת בשקט חבורה של גברים, מתחממת בשמש. רבים מהתושבים נסעו בבוקר להפגנה בירושלים.

אנחנו מתיישבים איתם, מתכבדים בקפה דליל. שלושה מ-13 ילדיו של המנוח, בני 5, 8 ו-20, יושבים במעגל, שותקים. "כל הילדים מפחדים", אומרים פה. "הם קמים בלילה בצעקות - היהודים באים, היהודים באים". עלי אבו אלקיעאן (מאחר שכל הדוברים והמתוארים בכתבה הם בני משפחת אבו אלקיעאן, הם ייקראו להלן בשמותיהם הפרטיים), בן דודו של יעקוב, מנצל את ההזדמנות לחלץ עצמות ולוקח אותי לעשות סיבוב קצר. "זה לא סתם שאנחנו משלמים כל-כך הרבה ארנונה", הוא צוחק במרירות, "תראה איזה שירותים אנחנו מקבלים כאן".

ההריסות העלובות של ביתו של יעקוב נמצאות ממש בקצה הכפר; בצמוד הוקמה גדר שתחצוץ בין התושבים לעבודות (שהיום לא מתקיימות, מסיבות מובנות). אני מתאר לי שזה לא היה תענוג גדול לחיות ככה. בין ההריסות אפשר לראות ארון שדלתותיו הצהובות פתוחות ועל המדפים עוד מונחים בגדים וספרי לימוד. העז שבורת הגב שראינו קודם, מסביר עלי, נפגעה במהלך ההריסות. ניסינו להציל אותה, הוא אומר, אבל לא הצלחנו. "בערב לפני הפינוי דיברתי עם יעקוב, אמר לי, אם באים להרוס, אנחנו מתרחקים. שיהרסו הכול, זה לא שווה אפילו לא טיפה של דם. ככה אמר".

אני עומד ליד ההריסות, משקיף אל המסלול הקטלני. מכאן יצא יעקוב בג'יפ הלבן שלו לנסיעה הקצרה שהסתיימה במותם של שני ישראלים. כולנו ראינו את הסרטונים מהמסוק המשטרתי וכולנו גיבשנו דעה נחרצת על סמך המומחיות שלנו בבליסטיקה, אורתופדיה, רפואה משפטית ובכלל. כולנו גם נחשפנו לשינויי הגרסאות של המשטרה. אני לא שופט ואין לי שום יתרון בתחומים הנ"ל על אף אחד מהקוראים, מלבד יתרון אחד קטן: אני נמצא במקום.

 

דבר אחד שהסרטון כשל מלהראות זה את תנאי הקרקע: לא מדובר בכביש סלול שמוביל לצומת מסודר. זו ירידה תלולה בדרך חתחתים מפותלת, רצופה בסלעים ובורות. באור מלא קשה לנהוג פה, וברור כמה קל לאבד שליטה על רכב בחושך מוחלט, בטח בתנאים ששררו פה באותן שעות ארורות לפנות בוקר. אני לא יכול שלא לחשוב שאם רכב גדול היה מתקרב אליי באפלה הזו, אולי גם אני הייתי יורה. ואם הייתי ברכב והיו יורים עליי, לבטח הייתי מאבד שליטה. כמה קל לדעת הכול כשלא היית שם. אני חושב על רס"ב ארז (עמדי) לוי שמצא את מותו בחושך. הלב נשבר.

וכל הזמן אני חושב רק על דבר אחד, שמשום מה לא תופס את הכותרות הראשיות: בסוף השביל העלוב הזה, ואחרי שארע מה שארע, השאירה משטרת ישראל את יעקוב אבו אלקיעאן לדמם למוות במשך כחצי שעה. זה מטריף אותי. גם אם כל הדברים שלא הוכחו כנכונים, נכונים - הירי היה מוצדק, הוא היה מחבל, היו לו קשרים לדאעש, יודעים מה? הוא היה מנכ"ל דאעש העולמית - איך עושים דבר כזה לבן אדם? ואיך בכל הזמן הזה כולם ממשיכים להתווכח על כל מה שמסביב, חשוב ככל שיהיה.

עלי ואני ממשיכים לטייל בין הריסות הבתים, לא רחוק מהאוהל של הנשים, ששם אף אחת לא מסכימה לדבר. "לא נתנו לנו להוציא שום דבר מהבתים", אומר עלי - ואכן, בין המתכות המקומטות אפשר לראות ספרי לימוד, בגדים, שקי אוכל לעיזים ולכבשים ומכשירי חשמל מנותצים. המראה שובר לב. תרנגולות מלקטות גרגירים בין ההריסות. "אם יבוא עכשיו גשם", הוא אומר, "זה יהיה אסון".

"אנחנו לא התנגדנו לעזוב", אומר עלי, "היה משא ומתן, הגיעו להסכם מסגרת, חשבנו שמתקדמים. יש לנו פה דוקטורים, מורים, הכול. יהיה טוב", וחוזר כדי לשכנע את עצמו: "יהיה טוב". הוא בגילי, אבל נראה הרבה יותר מבוגר. כך גם גברים רבים אחרים. גם ההרוג היה בן גילי.

אני חוזר לאוהל האבלים לשתות כוס מים. בחור צעיר שולף שרוול כוסות חד פעמיות. תמיד תיקח את הכוס התחתונה, הוא ממתיק לי סוד, לך תדע מה יש בכוס העליונה. זה אכרם, 22, סטודנט לרפואה שנה שלישית במולדובה, שבא הביתה לחופשת כריסמס. המטרה הראשונה שלו הייתה כירורגיה, אבל הוא מוצא את עצמו נמשך דווקא לרפואה פנימית, "לדבר עם אנשים, לא לחתוך אותם". דיבורו רך ושקט. "המצב של הכפר הידרדר בשנים האחרונות", הוא אומר, "מפעם לפעם שאני מגיע רק עצוב יותר. אני אוהב לחיות בחו"ל, אבל בסוף אני פה. זה החיים שלי ואת החיים שלי פה אני מעדיף על פני כל מקום".

- בחייאת אכרם, תסתכל מסביב - זה חיים זה?

"זה לא אומר שהייתי מתנגד לעבור, אבל אם מפנים אותנו, אז תנו משהו, מקום ללכת אליו. איפה המגרשים האלה שמדברים עליהם? אם השכונה בחורה הייתה מוכנה, תאמין לי שהיינו הולכים לחתום (את זה כולם באום אל חיראן חוזרים ואומרים, ד' פ'). יעקוב היה גר מולי. כשאבא שלי נפטר לפני עשר שנים, הוא היה כמו אבא בשבילי. את הטריק עם הכוסות החד פעמיות למדתי ממנו. במאה אחוז אני בטוח שהוא לא מחבל".

האוהל הולך ומתמלא באנשים שבאים לנחם: שכנים מחורה ומהכפרים הסמוכים, וגם לא מעט יהודים שבאו לבקר. חניכים של השומר הצעיר מגיעים עם טנדר קטן מלא באוכל ומתקינים מטבח קטן. מגיע עוד בן של יעקוב, חוסאם, 22, סטודנט לרפואה שנה שישית באודסה. הוא מספר לי שנכון לעכשיו, הפסיק את הלימודים. "בשביל מה", הוא אומר לי, "בשביל מה".

בכל מה שאומרים על היחסים בין מדינת ישראל לבדואים יש אמת: הזנחה ארוכת שנים, אכיפה רכה עד לא קיימת, פשיעה וניתוק. אי-אפשר לנתק שום דבר מזה ממה שקרה באום אל חיראן בשבוע שעבר - כל דבר הוא תוצאה של מה שקדם לו - אף על פי שבני השבט לא מופיעים במקום גבוה בטבלאות הפשיעה במגזר הבדואי. אפילו די נמוך. גם ההיסטוריה של הכפר מוכרת ואין טעם לחזור עליה. אבל פה נשארה רק שאלה אחת שטרם נענתה: מה קרה בעצם? מה היה קודם? הירי או הדריסה? פיגוע או תאונה? יש הרבה סימני שאלה.

לפי הנרטיב של הכפר, יעקוב ועוד כמה גברים רצו להוציא את המכוניות שלהם מאזור העימות לפני שיתחיל הפינוי. "כולנו היינו ברכבים להזיז אותם", הם אומרים, "יעקוב היה הראשון. הוא נבהל מהיריות והאיץ". הם חוזרים ומתעקשים גם שהשוטר מת מיריות השוטרים (עדויות כאלה פורסמו גם בתקשורת) ומראים תמונות של ג'יפ משטרתי נוסף, בצבע אפור, מנוקב ביריות השוטרים.

"הוציאו את דיבת כל הבדואים רעה", זועק עטווה אבו אלקיאן, מנהיג הכפר, גם הוא בן דוד של יעקוב. "קודם כול אנחנו רוצים את האמת, רוצים צדק. יעקוב היה אחד שאף פעם לא רב עם המשטרה. זה הילד של כולנו". הוא מבטיח שהם יכולים לשלוט ברוחות בלוויה (ואכן היא הסתיימה ביום שני השבוע בלי יותר מדי מהומות) ומציג לראיה את מיעוט העצורים ואת הווליום הנמוך של האלימות באירוע - גם אחרי הירי, הדריסה והמוות. "היה יכול להידרדר פה הרבה יותר, אנחנו מנענו את זה בגופנו".

- אומרים שהח"כים הערבים הלהיטו את הרוחות.

"שטויות. בכלל, בחושך הזה מישהו ראה מישהו? מישהו שמע משהו?".

- המדינה טוענת שאתם פוצצתם את המשא ומתן הלילי בדרישות בלתי סבירות אחרי שהוצעו לכם הצעות מפליגות.

"שקר".

- והאמת?

"ב-48 השעות האחרונות, אחרי שלושה חודשים, הגענו להסכם מסגרת על מעבר לשכונה 12 בחורה. אבל השכונה לא מוכנה, אין שם כלום. איך נחתום? אמרנו להם אפילו, בואו נחתום ונעבור רק כשהשכונה תהיה מוכנה. לא הסכימו. הציבו תנאים. אמרו רק הזכאים (למגרש) שנמצאים פה היום, יקבלו. אמרנו להם: תנו לנו עוד חודשיים לארגן רשימת זכאים. לא הסכימו".

- המחלוקת היא על כעשרים צעירים שנמצאים במחלוקת זכאות ומדובר על כחצי דונם לכל זכאי. לא סוף העולם.

"בכלל לא! זה בדיוק מה שאני אומר לך. מה לעשות. בכל מקרה, לאל ג'זירה יש את הכול מצולם, כל מה שהיה פה. אני אומר לך שהם מחכים עם זה כמו קלף מנצח".

- מנצחים אין פה.

"זה נכון, אבל אנחנו חיים יחד ונישאר יחד. אין לנו ברירה. אחר-כך הם רצו להעביר אותנו למקום זמני, אבל לא הסכמנו. אנחנו יודעים טוב מאוד שבישראל זמני זה הכי קבוע".

- אז מה עכשיו?

"אנחנו מבקשים דבר פשוט: תנו אורכה של ארבע-חמש שנים, בזמן הזה תבנו לנו את השכונה. אנחנו מאוד גמישים".

עטווה, 62, הוא אב ל-20 ילדים. "תאמין לי, הייתי צריך לעשות 60", הוא אומר. אני מתפעל ממספר הילדים, אבל כאשר שאלתי איך מממנים אותם, נתקלתי בחיוכים סתומים. אתה רואה את זה? אומרים לי היושבים באוהל ומצביעים על איש דת לבוש בגלימה שהגיע מכפר סמוך, יש לו 80 ילדים מ-10 נשים. ברוך השם, אומר איש הדת בחיוך מסתורי, ברוך השם. אבל הוא יודע, ואני יודע שהוא יודע, שאני מפרנס את 80 הילדים שלו. זה מבאס אותי. אני מנסה להסיט את השיחה לנושא הפוליגמיה, אבל כולם נאטמים והיא נשארת עבורי גן נעול. לא שביל אליו, לא דרך.

מגיעה משאית עמוסה בשירותים כימיים כחולים לשימוש המבקרים בימי השבעה (תושבי אום אל חיראן נקברים בצומת שוקת ושבעה מוסלמית נמשכת שלושה ימים אחרי הקבורה). הילדים הקטנים מתרגשים, אטרקציה כזו לא ראו מזמן.

הם רצים סביב השירותים, נכנסים ויוצאים מהם בצהלה, עד שאין לי ברירה אלא להיות ההורה הלחוץ - כנראה שככה זה כשיש לך שני ילדים ולא עשרים - ולהזהיר שמישהו עוד ייפול לתוך חומר החיטוי. למה הם לא פשוט הולכים לשחק באחד מגני המשחקים הרבים הפזורים בכפר?

"פתאום כולנו דאעש", אומר עטווה, "וברור למה: כי זה מצדיק את כל הפשעים - לגרש, לשבור, לירות ולהשאיר בן אדם לדמם למוות, ואז עוד להחזיק את הגופה (ביום שני בערב, זמן קצר לאחר שחזרתי מהכפר, הורה בג"ץ לשחרר את הגופה לקבורה, ד' פ')".

ובכל זאת, זו לא הפעם הראשונה שבני שבט אבו אל-קיעאן נחשדים בקשרים לדאעש. לפני שנה נעצרו שישה מבני השבט, תושבי חורה, בחשד לתמיכה בדאעש. כולם שוחררו למעט בשיר, שהודה ונשפט לתשעה חודשי מאסר.

כולם מתעוררים בצעקות: "זה הכול משדלים של השב"כ וסוכנים סמויים - כל הזמן מסתובבים ומשדלים את הצעירים להצטרף לדאעש. כמו שעשו גם אצלכם לפני רצח רבין. פה אין שום דאעש".

אין קליטה סלולרית באום אל חיראן, אבל מדי פעם מישהו נעמד ומניף ידיים לשמיים כדי לתפוס אות ולראות מה קורה בהפגנה בירושלים. "תתעללו בנו - הבלון יתפוצץ", אומר עטווה. "אם זה מה שקרה כשהרסו שני בתים, תאר לך מה יהיה כשיזרקו 400 איש".

אנחנו מדברים על המעבר לחורה ולמה בעצם התנגדו לו כל-כך. הם מודים שאחת הסיבות שבגללה לא רצו לעבור לחורה היא סכסוך דמים עם בני שבט שחי שם.

- אולי זו הזדמנות למגר את המנהג הפרימיטיבי הזה, לא?

"פה אין שום נקמת דם", חוזרים ונשבעים כולם. אחד שמנסה לומר משהו אחר, ננזף במהירות ושותק. אבל גם זה לא ממש נכון. למרות ההכחשות, לבני אבו אלקיעאן סכסוך מדמם עם משפחות אל-נבארי ואבו-סבית, סכסוך שגבה כבר כמה קורבנות בנפש. וזה עוד דבר, יחד עם הפוליגמיה, שלא היה עובר בשקט אצל שום מגזר אחר בחברה הישראלית. איפה אתם ואיפה החוק, אני שואל את עטווה. "אנחנו לא מעל החוק", הוא משיב, "אנחנו מתחתיו".

בשיח הציבורי (בעיקר בקרב העיתונאים והפוליטיקאים שבינינו) יש נטייה להשוות את אום אל חיראן לעמונה, אבל באום אל חיראן משווים את עצמם, תוך כדי שהם מדגישים שוב ושוב ש'אין מה להשוות', דווקא לשבט הבדואי אל עראקיב, שהכפר שלו נהרס ונבנה מחדש כבר מי יודע כמה פעמים.

"אנחנו לא משווים את עצמנו לאל עראקיב, אתה יודע למה?", שואל עטווה, "כי להם יש שטחים אחרים ובתים ויש להם לאן ללכת. לנו אין. זה המקום היחיד שיש לנו". "אם יוציאו אותנו מפה", מוסיף עלי, "אנחנו באוויר".

- אפשר לתקן את כל מה שקולקל?

"ידינו מושטות לשלום", אומר עטווה ומושיט ידיים, "אנחנו אף פעם לא סוגרים אף דלת. אבל יש לנו כוח ויש אנשים - גם מהיהודים שבאים הנה לחזק אותנו - שנותנים לנו כוח".

הגיעה השעה ללכת. כמו תמיד בניחום אבלים, זו הסיטואציה הכי מוזרה ומביכה. אני נפרד מהגברים שבאוהל בניחום היהודי 'שלא תדעו עוד צער', והם אומרים תודה. אבל כולנו יודעים שזה בולשיט. עוד נדע פה הרבה צער.

צרו איתנו קשר *5988