דיני ביטוח: האם בעלים של מגרש ספורט אחראי לפגיעות גוף?

מגרשי הספורט ברחבי העיר נועדו לשם פעילות ספורטיבית של התושבים. פעילות זו היא פעילות חשובה אשר יש לעודד אותה ולהקצות שטחים למענה. עם זאת, יש לוודא את תקינות המגרשים לשם הבטחת בריאותם ושלמותם של המשתמשים. אין הדבר גורע מאחריותו של כל משתמש להיות זהיר כלפי עצמו וכלפי הסביבה.

האם ראוי להטיל אחריות על עירייה או על גוף אחר, עת נגרם נזק לאדם שהשתתף בפעילות במגרש ספורט שהוא בבעלותם?

באחד הימים השתתף ע' ("התובע") במשחק כדורגל עם חבריו, במגרש ספורט בקריית אתא ("המגרש"). במהלך המשחק רץ התובע בעקבות כדור שהתגלגל לעבר שולי המגרש. לטענת התובע, תוך כדי הריצה הוא החליק, וברכו הימנית נחבטה בחומת הבטון שהקיפה את המגרש ("האירוע"). בעקבות האירוע נגרם לתובע שבר בפיקה של הברך, ונקבעו לו אחוזי נכות בשיעור 19%.

התובע טען כי האירוע התרחש עקב שיטפון ושלוליות מים עמוקות שהיו קיימות במגרש, אשר לא תוחזק כראוי. התובע הוסיף כי עיריית קריית אתא ("הנתבעת") פעלה ברשלנות כלפיו, הואיל ולא פיקחה על מפגעים שהיו במגרש ולא דאגה להסיר מכשולים ממנו.

עוד נטען כי הנתבעת הפעילה מקום מסוכן ולא בטיחותי, ולכן הפרה את חובת הזהירות שלה כלפיו. לפיכך על הנתבעת ועל חברת הביטוח שביטחה אותה ("המבטחת") לפצות את התובע בגין נזקיו.

הנתבעת והמבטחת הכחישו את נסיבות האירוע כגרסת התובע. לשיטתן, אין להטיל עליהן אחריות לאירוע, והתובע אחראי באופן בלעדי להתרחשותו. בנוסף, נטען כי פציעת התובע היא תאונת ספורט שגרתית שהתרחשה בלהט משחק הכדורגל. הנתבעת והמבטחת הגישו חוות-דעת רפואית מטעמן, לפיה לא נותרה לתובע נכות צמיתה בשל האירוע. לאור כל זאת, טענו, יש לדחות את התביעה כנגדן.

בית המשפט ציין כי רשלנות היא פעולה החורגת מסטנדרט ההתנהגות של האדם הסביר. אחריותו של מזיק כלפי הניזוק אינה חלה בכל מקרה שבו נגרם נזק לניזוק. אחריותו היא לנקוט באמצעי זהירות סבירים, ורק אם לא ננקטו אמצעים אלה - ובשל כך נגרם הנזק - מתגבשת האחריות. לפיכך, על בית המשפט לבחון מהו האמצעי שיש לנקוט בנסיבות העניין, אשר בכוחו למנוע את הנזק. בנוסף, על בית המשפט לאזן בין אינטרס הניזוק לביטחונו האישי - לבין אינטרס המזיק לחופש פעולה.

בית המשפט הזכיר פסיקה של בית המשפט העליון במקרה אחר, שם נאמר כי משחק כדורגל כרוך בסיכונים מסוימים שנוטלים על עצמם השחקנים המשתתפים. לפיכך, תיתכן האפשרות ששחקן אחד ידחוף את השני בעת משחק, שני שחקנים יתקלו זה בזה, שחקן ייפול תוך כדי ריצה וכיו"ב.

בית המשפט קבע כי משילוב של הפסיקה לגבי סיכוני פעילות ספורטיבית ולגבי אחריותה של עירייה לשטחה עולה כי התרשלות תיוחס רק כאשר הוכח קיומו של מפגע היוצר סיכון בלתי סביר, שלא פעלו להסירו.

בית המשפט קבע כי התובע הוכיח כי הוא החליק על מגרש כדורגל רטוב בעת ריצה אחר כדור. זהו סיכון סביר של מי שביצע מרצונו פעילות ספורטיבית בחורף, הכרוכה בריצה בשטח ציבורי.

עוד נקבע כי אם התובע אכן החליק על האדמה הרטובה שבתחום המגרש, לא ברור כיצד הוא נפגע מחומת הבטון המצויה מחוץ לגבולות המגרש. התובע לא הביא ראיות מספיקות בנוגע למצב המגרש ולהתרשלות של הנתבעת. בית המשפט דחה את התביעה (בית משפט השלום, חיפה, 11938-08-13).

מתי עודכנה העירייה על הפציעה?

במקרה אחר א' ("התובע") קרע את רצועת הברך במהלך השתתפות במשחק כדורגל במגרש בעיר רמלה ("האירוע"). בעקבות האירוע נאלץ התובע לעבור. התובע טען כי במהלך המשחק נבעט הכדור לשטח חול שאינו מרוצף. התובע רץ להשיבו, וכאשר חלף על פני שביל, נלכדה רגלו במדרגה שבורה שהובילה לפציעתו.

לטענתו, מדובר במפגע, ולכן על עיריית רמלה ("הנתבעת") ועל חברת הביטוח שביטחה אותה ("המבטחת") לפצות אותו בגין נזקיו.

הנתבעת והמבטחת טענו כי התובע נפל כתוצאה מחבלה בברך שנגרמה מסיבוב של הרגל במהלך ניסיונו להסתובב ולהשיב את הכדור לתחומי המגרש. זאת ללא קשר למדרגה ולאבני השפה שהיו במקום. לפיכך, יש לדחות את התביעה.

בית המשפט ציין כי על-מנת שגרסת התובע תתקבל, עליה להיות גרסה סבירה יותר מגרסה אחרת. בהקשר זה צוין כי גרסתו של התובע אינה זהה לגרסאות של העדים מטעמו. עוד צוין כי אף עדותו של התובע עצמו בבית המשפט אינה זהה לגרסה שמסר בכתב התביעה. כמו כן, מהחומר הרפואי שהוגש לבית המשפט עלה כי קיים אזכור לחבלה סיבובית במהלך משחק כדורגל, ואין כל אזכור לחבלה כתוצאה מהיתקלות במפגע כלשהו.

התובע לא דיווח לנתבעת על המפגע, בטענה כי הוא היה פצוע ולא ייחס לכך חשיבות. על כך כתב בית המשפט: "גם אם התובע היה פצוע, והדבר לא היה בראש מעייניו נוכח פציעתו, הרי שדיווח על מפגע אינו טומן בחובו כמעט כל מאמץ, למעט שיחת טלפון אחת למוקד העירייה".

הימנעות מביצוע פעולה כאמור, לרבות הימנעות מפניה לעורך דין בסמוך לאחר האירוע, פוגעת בגרסת התובע. התובע לא הוכיח את טענותיו, והתביעה נדחתה (בית משפט השלום, תל-אביב, 2877-06-13).

העירייה לא דאגה לכיסוי בור: מי אשם?

גם ע' ("התובע") נפגע במהלך משחק כדורגל. המשחק התקיים במעון סטודנטים של הסוכנות היהודית לארץ ישראל ("הנתבעת"). לטענת התובע, רגלו נתקלה בבור במגרש, כתוצאה מכך נפל בעוצמה על הרצפה ("האירוע"). בעקבות האירוע נגרם לתובע שבר בשורש כף-היד.

התובע הגיש תביעה לבית המשפט כנגד הנתבעת וכנגד חברת הביטוח. הנתבעת טענה כי התובע לא היה רשאי לעשות שימוש במגרש, ולכן אין להטיל עליה אחריות כלשהי. בנוסף, ככל שתוטל אחריות על הנתבעת, הרי שהתובע תרם להתרחשות האירוע ויש לקחת זאת בחשבון.

בית המשפט ציין כי אף אם המגרש היה מיועד לסטודנטים המתגוררים במעונות, לא הייתה כל מניעה להיכנס למגרש בכפוף להצגת תעודת זהות. עוד צוין כי התובע מעד עקב בור במגרש, ששימש להצבת מוטות לרשת כדורעף. בעת האירוע הבור לא היה מכוסה. הנתבעת התרשלה בכך שלא וידאה את כיסוי הבורות המהווים מפגע. על הנתבעת היה לצפות שהמשתמשים במגרש עלולים להיתקל בבור ולמעוד כפי שאירע לתובע. ניתן היה למנוע את המפגע בנקיטת אמצעים סבירים, ולכן הנתבעת אחראית לנזקיו של התובע.

בית המשפט קיבל את התביעה והורה לנתבעת ולחברת הביטוח לפצות את התובע בגין נזקיו (בית משפט השלום, ירושלים, 45717-07-10).

כפי שנאמר בכותרת הכתבה, במקרים בהם נפצע אדם במהלך פעילות במגרש ספורט לא בהכרח תוטל אחריות על הבעלים של המגרש. לשם כך יש להראות גרסה עובדתית אחידה וסטייה של בעלי המגרש (הנתבע) מסטנדרט הזהירות הסביר, אשר הובילה להתרחשות האירוע וכתוצאה מכך גם לנזק.

■ הכותב הוא מומחה בביטוח ונזיקין, הבעלים של משרד עורכי דין ג'ון גבע ומשמש, בין היתר, כיועץ המשפטי לחברי לשכת סוכני הביטוח.