"תנו מעצמכם, אבל אל תגזימו ותשיגו תוצאות טובות יותר"

במטוס, ההנחיות למקרה חירום הן לשים את המסכה קודם כול על עצמנו ורק אחר כך לעזור למי שלידנו, אפילו אם הוא הילד שלנו. כהורים, זו הוראה לא אינטואיטיבית, הרי נרצה לטפל קודם כול בילד ורק אחר כך בעצמנו, אבל אנחנו גם מכירים מצבים שבהם אנחנו כל כך עמוסים ועייפים, עד שאנחנו לא יכולים לתת יותר מעצמנו, אפילו לא טיפה. מתברר שהרעיון הזה חשוב מאוד גם לעולם העבודה.

רבים ודאי מכירים את ספרו של אדם גרנט "תן וקח" (הוצאת כנרת-זמורה-ביתן), שבו הוא מחלק אותנו לשלושה סוגי אנשים: הרוב, 50%-60%, שומרים על שיווי משקל בין נתינה לקבלה, והוא מכנה אותם "משווים". השאר מתחלקים לאלה שלוקחים ולאלה שנותנים. הלוקחים רואים בכל אינטראקציה הזדמנות לקדם את האינטרסים האישיים שלהם. הם גורמים לכם להרגיש שאתם חייבים לעזור להם ואין להם שום בעיה לקחת מזמנכם. והנותנים - המחקר של גרנט הראה שהם נמצאים בשני הקצוות על הסקאלה של הצלחה עסקית, בתחתית ובפסגה.

מה מבחין בין הנותנים שמצליחים בגדול לאלה שנכשלים בגדול? גרנט מסמן שני סוגי נותנים - הבלתי-אנוכיים ואלה ששומרים על עצמם. הראשונים יסתכלו תמיד על האחר ולא על המחיר שהם ישלמו, אין להם גבולות, ובכך הם מביאים את עצמם לעומס ופוגעים בעצמם ובאלה שלא יוכלו לעזור להם. אנשים מהסוג השני נותנים ביד רחבה אבל מכירים את הגבולות שלהם. במקום לומר "כן" לכל בקשה, הם יבדקו לאילו בקשות יש השפעה גדולה יותר ויוודאו שמחיר הנתינה לא גדול מהמחיר שישלמו עליה. הם יודעים שכל אמירת "לא" משחררת את הזמן לומר "כן" לדבר הכי חשוב.

בעולם עבודה המקיים שיתופי-פעולה ועבודת צוות, נוצר עומס רב על אלה שמטבעם מושיטים יד לעזרה. במאמר שפורסם בהרווארד ביזנס רוויו (HBR) ועסק בעומס שיוצרים שיתופי-פעולה בארגון, מספרים החוקרים שברוב המקרים, 20%-35% משיתופי-הפעולה הפוריים נובעים מעשייה של 3%-5% מהעובדים. אלה האנשים בארגון שאנחנו מכירים כמי שיכולים ורוצים לעזור, והם נקראים לפרויקטים, לתפקידים, למשימות, לתרום מעבר לתפקיד שלהם. זה נשמע טוב, אבל מהר מאוד אותם אנשים עלולים להפוך לצווארי בקבוק בארגון, שלא לדבר על העומס והלחץ שנוצרים להם עצמם.

כשעובדים שמושיטים יד בקביעות מתוגמלים בעוד ועוד בקשות לעזרה וטובעים בים הפגישות והמיילים, הדרך אל הקצה ברורה. המצב הזה עלול להוביל לכך שהם לא יצליחו למלא את הבטחותיהם ואולי אפילו את המשימות הנובעות מתפקידם, וכך במקום לקבל הערכה על העזרה שהם מציעים, הם מתסכלים את סביבתם ופוגעים בצוות ובתפקוד של עצמם.

עודף נתינה פוגע גם באחרים

החוקרים, מחברי המאמר, מבחינים בין שלושה אופנים לתת ערך בשיתופי-פעולה: ערך במידע, ערך חברתי או ערך אישי. במידע הכוונה לידע וליכולות, למומחיות שאפשר להעביר בדרכים שונות; בערך חברתי הכוונה למיקום של העובד ברשת הארגונית והאפשרות להוביל אחרים לכדי שיתוף-פעולה; וערך אישי הוא הזמן והעבודה העצמיים. ההבחנה הזאת חשובה מאחר שמשאבי מידע ומשאבים חברתיים ניתן לחלוק בלי שהם יצמצמו את ה"מלאי" של הנותן.

לעומת זאת, משאבי זמן ועבודה, אם נפנה אותם למקום אחד, לא נוכל לעשות דבר אחר. לעתים קרובות מדי אנחנו מזמנים את המשאב האישי (למשל פגישה של שעה) כשאפשר בעצם לבקש מידע או חיבורים (מייל או הפניה של חמש דקות).

במאמר אחר ב-HBR, שפורסם בגיליון ינואר האחרון, מספרים גרנט ורב רבל על מחקר שנעשה בקרב 400 מורים בבתי ספר בארה"ב, שבחן את הקשר בין מידת הנתינה לבין הצלחת התלמידים. הם מביאים כדוגמה מצב שבו מורה מסייעת לתלמיד שלה אחרי השיעור, והוא מבקש לצרף חבר, תלמיד מכיתה אחרת. מורה שתצרף את החבר גם תיתן וגם תשמור על עצמה, אבל אם היא תעשה מעל ומעבר ותקדיש לחבר הנוסף זמן נפרד לעזרה, התלמיד הזה יצליח פחות מהתלמיד שהצטרף לשיעור עם חברו. מתברר שאם אתם נותנים בלי גבול, אתם פוגעים לא רק בעצמכם, אלא גם באלה שאתם מנסים לעזור להם.

כל אדם שנמצא בצומת שבו מתקבלות פניות רבות מכיר את התחושה הזאת. יש תחושה שצריך להגיב לכולם, כי אם לא נגיב נהיה לא מנומסים. אבל בטור מקסים כותבת הבלוגרית קרולין מגרו שלפעמים דווקא הבחירה לא להגיב היא הבחירה הכי נכונה, היא שיווי המשקל בין נימוס וחיבור לבין גבולות והאפשרות לשלוט במה שאנחנו עושים בזמן שלנו; האפשרות לוודא שהערך המתקבל מהנתינה גובר על המחיר שמשלמים עליה.

אחרי ששמעתי לראשונה את המונח "טובה של 5 דקות", הלכתי לחפש מידע ומצאתי את הסיפור על אדם ריפקין, יזם מצליח מעמק הסיליקון, שבו "טובות" הן סוג של מטבע נסחר. ריפקין החליט לתת בתנאים שלו וכך הגדיר את ה"טובה של 5 דקות" - טובה שלנותן היא השקעה קטנה אבל למקבל היא משמעותית. בחמש דקות, הוא אומר, אתה יכול לבדוק מוצר או לקרוא הצעה ולתת משוב תמציתי, להכיר בין שני אנשים במייל כתוב היטב, להמליץ על אדם, מוצר או שירות, לשתף משהו משמעותי ברשת חברתית וכדומה. מאחר שריפקין אדם מאוד מקושר, חיבור בין זרים היה הדרך המועדפת עליו לעזור. באחד הימים הוא הגדיר גם את המטרה: בכל יום הוא יעשה שלושה חיבורים בין אנשים שימצאו לדעתו ערך בהיכרות זה עם זה. לפתע, הוא שם לב שהבקשות האחרות נעלמו וכולם ידעו שהוא המקור הכי טוב להמלצה ולחיבור.

כדאי לבדוק באיזה אופן הכי נכון לנו לעזור. מומחים משתפים ידע, מנחים משתפים יכולות, מנטורים משתפים בעצות. אם יש לכם רשת קשרים, אתם יכולים לעזור בחיבורים, ויש כאלה שפשוט יהיו שם, יגיעו מוקדם, יישארו מאוחר, יתנדבו, ייתנו כתף. אל תנסו להיות הכול לכולם. שאלו את עצמכם מהי החוזקה שלכם, מהו הערך הייחודי שתוכלו לתת לאחרים, אילו דברים אתם עושים היטב ונהנים מהם. זה יבטיח שהנתינה לא תגרע מכם אבל כן תיתן ערך למקבל. אל תיתנו כי צריך, תנו כי אתם בוחרים בכך, ומותר גם לומר לא. בסופו של דבר, דווקא אלה שנותנים עזרה ממוקדת, שתורמים את הרעיונות הטובים ביותר, דווקא הם שומרים על הזמן שלהם כדי שיוכלו גם לעבוד על המטרות האישיות שלהם.

אז בפעם הבאה שאתם מרגישים לחץ להגיב, נסו לעצור לרגע ולהזכיר לעצמכם שאתם לא חייבים, שיש לכם היכולת לבחור והסמכות להחליט מה לעשות בזמן ובנתינה שלכם.

 אלה שנותנים ואלה שלוקחים

* הכותבת היא דירקטור משאבי אנוש באינטל העולמית ובעלת הבלוג "על עבודה וקריירה באמצע החיים".