אוי לבושה שאלה היו שופטינו

 לא מדברת על צדק / איור: גיל ג'יבלי

1. לפני שבוע הדהימה ורדה אלשיך, לשעבר סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, את באי כנס חדלות פירעון של לשכת רואי החשבון. קצפה של אלשיך, מי שכונתה "שופטת הפירוקים" בעקבות שלל חדלויות הפירעון שעברו דרכה, יצא על מעמד רשות המסים בחוק המוצע, ש"מנציח" לשיטתה את הפליית הנושים.

למה התכוונה אלשיך? היא התכוונה לתיק אליעזר פישמן, שבו רשות המסים לא הסכימה לקבל את הסדר החוב שלו (בצדק רב, הוא היה מביך).

לתפיסתה של אלשיך, שופטת בכירה לשעבר במדינת ישראל, רשות המסים היא בסך-הכול טראבל מייקר, גוף שהפריע לנושים הגדולים, כלומר שרשרת הבנקים, להגיע להסדר מצוין. היא פנתה לנשיא בית המשפט איתן אורנשטיין, מי שקיבל את ההחלטות בתיק פישמן, ואמרה לו: "לא נוח לי שאתה הנשיא אורנשטיין יושב כאן, אתה יכול לסגור את האוזניים, אבל פישמן הוא דוגמה מצוינת. היו כל מיני כוונות טובות מצד הצדדים לתיק, אבל הרשות, בגלל הרצון להמשיך בגבייה, חיבלה בהסדר נושים. היא עמדה על רגליים אחוריות ועשתה כל מיני קפנדריות (קיצורי דרך) בניגוד לדעתם של רוב הנושים".

2. מילא שאלשיך לא סיפרה לכל באי הכנס שהיא הייתה אמורה להתמנות למגשרת בתיק, לפי הצעתו של פישמן, ורק התנגדותה של רשות המסים טירפדה את העניין; מילא שהיא טעתה בהיקף החוב של רשות המסים וניסתה לגמד אותו. החוב המדויק, לפי המנהל המיוחד בתיק פישמן, עומד כיום על כ-212.3 מיליון שקל. החוב המקורי עמד בזמנו על כ-100 מיליון שקל, והשאר הוא הצמדות, ריביות וקנסות.

מילא כל אלה, אבל מה בעצם אומרת שופטת בכירה לשעבר בישראל? היא אומרת שרשות המסים החצופה הזאת לא שיתפה פעולה עם "הנושים הגדולים" ופעלה בניגוד לדעתם של הוד-רוממתם בנק הפועלים, בנק לאומי, דיסקונט, מזרחי-טפחות, אגוד ועוד.

ובאמת, אולי אלשיך תשאל את עצמה מדוע בעצם גילו הוד-רוממתם אחדות דעות מופלאה בנוגע להסדר החוב שהציע פישמן ונטו להסכים לו? אולי כדאי שתציץ בפירוט האינטרסים המצורף לטור זה, היא הרי מכירה אותם הכי טוב: ל"נושים הגדולים", כהגדרתה, יש אינטרס גדול מאוד לנקות את הלכלוך כמה שיותר מהר. מפליא ששופטת בכירה מצטרפת למקהלה האחידה בלי להניד עפעף ובלי לשאלות את השאלות המתאימות.

כדאי גם שאלשיך תשאל את עצמה, לדוגמה, איך בנק אגוד, בנק מאוד קטן, מגיע לחוב של 266.5 מיליון שקל, ואיך הבנק איפשר לדיילת של פישמן לקבל אשראי נדיב בערבות אישית שהיום אינה שווה דבר. ואז תחשוב בבקשה אלשיך, איזה אינטרס יש לבנק אגוד בכל הסיפור הזה - אינטרס מובהק לסתום את האף, לא לשמוע ולא לראות, ולא לגלות או לפחות לנסות לגלות, איך קרה הדבר הזה?

אולי אז היא תגיע למסקנה שההסכמה שהיא מדברת עליה, אותה הסכמה של הנושים הגדולים להסדר חוב כזה או אחר, לא נועדה לשרת את הציבור, שבית המשפט אמור לייצגו, אלא לנקות את הלכלוך של פשיטת הרגל כמה שיותר מהר ובכמה שפחות נזקים לגופים המלווים, כמו חקירות, בדיקות או שאלות נוקבות שבעקבותיהן יבואו התביעות.

3. הדבר המפחיד באמירה של אלשיך הוא שהיא לא נאמרה על-ידי מי שצופה מהצד בתהליכים המשפטיים של חדלות פירעון. היא נאמרה על-ידי שופטת בכירה לשעבר, שישבה בדיוק בתיקים כאלה של חדלות פירעון במשך שנים רבות. תחת ידיה עברו אינספור תיקים כאלה.

הדבר המפחיד הוא שאלשיך גיבתה באמירותיה את הגישה של כניעה מעשית לרצון הנושים הגדולים ולהסדרי חוב נוחים שנחתמים בשיתוף-פעולה עם החייבים, רק כדי למלט את כולם מחקירה לעומק של פשיטת הרגל.

אלשיך נודעה כשופטת שיודעת לספק כותרות צעקניות לתקשורת בדיונים בבית המשפט, אבל תכל'ס, במבחן התוצאה, היא חשפה את עמדתה: לא צריך לתת לגופים קיקיוניים כמו רשות המסים לחבל בהסדרי חוב שנעשים בשיתוף-פעולה מלא בין הבנקים לחייב - שיתוף-פעולה שנועד לשרת אך ורק את שני הצדדים.

הסלחנות והנדיבות שהיא מגלה לחייבים ולבנקים בשם "הכוונות טובות" שלהם צריכה להדליק אצל כולנו נורות אדומות. אבוי לישראל שאלה הם שופטיה הבכירים, שמאמינים ל"כוונות הטובות" של הבנקים ושל החייבים ולא יוצאים נגדם. ממתי שופטת בישראל מאמינה ל"כוונות טובות" של בנקים או גופים מוסדיים שהלוו כספים בלי בקרה או לחייב שצבר חובות-עתק וממשיך לחיות בפאר? לאן נעלמה הספקנות של אלשיך או החתירה לצדק שאמורה להנחות אותה?

4. אלשיך היא חלק מהשיטה שתיארנו כאן וחזרנו עליה שוב ושוב. הרי השכר שביקשו נאמני מגה, עד 150 מיליון שקל, לא צריך להפתיע איש. ובאמת, מה רוצים מרו"ח גבי טרבלסי, עו"ד אודי גינדס ועו"ד אמיר ברטוב? אם החוק מאפשר להם לקחת, למה שלא ייקחו? למה שישברו את השיטה?

המטרה של הכונסים, כאמור, היא לנקות את הלכלוך כמה שיותר מהר ולגזור קופונים כמה שיותר שמנים. זוכרים את הקריאות של נאמני מגה לבדוק ולחקור את קריסת הרשת בתוך האשמות של בעלי השליטה לשעבר במגה? כן, זה היה בשביל ההצגה - הנה אנחנו לוחמניים, אבל בסופו של דבר הכול נסגר בשקט. הרשת נמכרת, והנאמנים של הרשת דורשים שכר מנופח של עשרות מיליוני שקלים על עבודה של כמה חודשים ספורים. כך זה קרה בקלאבמרקט, וכך זה קרה באינספור תיקים אחרים.

המוטיבציה לחקור, לבדוק ולחשוף איך העסק או החייב הגיעו לפשיטת רגל נעלמת כלא הייתה. המטרה היא לגרוף שכר-טרחה עצום בחסות בית המשפט. הם מגישים לו דוחות חמורים על התנהלות החברה, על נושאי המשרה בה ועל שומרי הסף, ורוב הסיכויים שזה ייגמר בלא כלום. רובם שייכים לגילדה של עורכי הדין ורואי החשבון - אותה גילדה שהקשיבה לדבריה של אלשיך לפני שבוע - ולא סביר שהם ייצאו נגדה בכל הכוח. זה הכול שמור לי ואשמור לך. הגילדות יודעות היטב לשמור על עצמן.

5. ולבסוף, מגיע היום שבו הם דורשים לפרוע את הצ'ק על העבודה שהם עשו. הם יכולים לקבל שכר ניהול המחושב מדי 3 חודשים, כאחוזים מתוך המזומנים שקיבלו עבור מכירת שירותי החברה או מוצריה באותה תקופה; הם יכולים לקבל שכר מימוש באחוזים מתקבולי מימוש הנכסים; אם הם לא מבקשים שכר-טרחת ניהול או מימוש, הם רשאים לבקש שכר-טרחה מתוך סך הנשייה שחילקו בפועל לכל הנושים בכסף או בשווה כסף. מדובר בשיעור של 4%-5% מסך כל הנשייה לחלוקה, שבנסיבות מיוחדות יכול לנוע בין 12% ל-15%, וזו בדיוק הסיבה ששכר-הטרחה של נאמני מגה המריא לגבהים בלתי מציאותיים.

והם גם יכולים, לחלופין, לבקש שכר שעתי, שהתקנות אמנם לא ממליצות עליו, אבל אפשר לנפחו בקלי-קלות עם תיאורים קורעי-לב של עבודה מסביב לשעון של כמה אנשים. ואם בכל זאת נקבע, אז ההמלצה היא שלא יעלה על 100 דולר לשעת עבודה.

בקיצור, לאנשי הגילדה יש חוק שמאפשר להם לחגוג ככל האפשר בחסות החוק. וזו הבעיה עם החוקים הללו: פעמים רבות הם נתפרו למידותיהן של הגילדות, וברוב המקרים אנשיהן היו מעורבים בניסוחן.

6. הבעיה בכל החוקים העוטפים של חדלות פירעון היא בהחלט לא מה שאלשיך הציגה כהפליית נושים או העדפה לנושה כזה או אחר. הבעיה היא בשיטה המאפשרת לעורכי דין ולרואי חשבון להתעשר בתוך חודשים ספורים מעסקי אוויר. חלק מעבודתם היה צריך להיעשות במחלקות המשפטיות והכלכליות בבנקים ולחסוך את שכר-טרחתם המופרז והמיותר.

הבעיה היא שיותר מדי חייבים עוברים דרך בתי המשפט לקריירה עסקית נוספת, בלי שינסו לרדת לנכסיהם או לבדוק לאן נעלם הכסף. אבל בתי המשפט אינם יכולים לשמש חותמת גומי או חותמת הכשר לעסקאות מעין אלה ובוודאי שאינו צריך לשמש חותמת גומי לשכר-טרחתם המופרז של הכונסים. אם צריך לשנות חוקים, בבקשה, שישנו חוקים. כמובן, הגילדות של רואי החשבון ושל עורכי הדין יעמדו על רגליהן האחוריות, אבל בשביל זה יש את משרד המשפטים.

 כך הפכו בתי המשפט לחותמת הכשרות של פושטי הרגל

eli@globes.co.il