הנקראות ביותר

זה סושי, ועוד איך

בטוקיו או בניו יורק היו זורקים את "זה סושי" מכל המדרגות, אבל ההשוואה לא הוגנת. הסושי של "זה סושי" אינו עילאי, אבל הוא סבבה > חיליק גורפינקל

בשש שנותיו של המדור הזה, סיקרתי מעט מאוד סושיות, או מסעדות יפניות אם תרצו. להוציא את יאקימונו היוקרתית, שבה ביקרתי וסיפרתי ממש לא מזמן, דיינינגס היוקרתית לא פחות במלון נורמן וTYO- האופנתית, לא זכורות לי עוד מסעדות יפניות. אונמי עדיין מחכה.

להימנעות הכמעט גורפת הזו יש כמובן סיבות. והרי ישראל מלאה בסושיות. זהו בעצם ההבדל הסמנטי. רוב הסושיות אפילו לא מבקשות, או מעזות לחלום (לא בקול רם לפחות) שמישהו יקרא להן מסעדה יפנית. אני אפילו לא משוכנע שיאקימונו, דייניניגס או אונמי היו מצהירות על עצמן ככאלה לו שכנו בטוקיו או בניו יורק, ולא "סתם" בתל אביב. אני לא כותב זאת בזלזול, חלילה, אלא מכיוון שלא הייתי בטוקיו. ובניו יורק אכלתי בעיקר סושי, אם כי לא רק. עדיין זכורות לי רגלי התרנגולת ושאר המנות המוזרות שטעמתי במסעדה יפנית אחת בתפוח הגדול. אוכל מוזר, מסעיר, חושני ומגרה כמותו לא יצא לאכול פעמים רבות.

ישראל היא סוג של חולת סושי. שמעתי פעם שבתל אביב יש יותר סושיות לנפש מאשר בכל מקום אחר בעולם להוציא אולי את טוקיו ואת ניו יורק. הדברים ידועים. אלא מה? רוב רובן המכריע של הסושיות הללו מוכרות משהו שביפן או בארצות הברית היו זורקים אותן בגללו מכל המדרגות. כל מי שראה את הסרט המופתי "חלומות הסושי של ג'ירו" יודע על מה אני מדבר. ואם לא ראיתם, מדובר בסרט חובה, לא רק לחובבי אוכל אלא גם לעכברי סינמטקים, או סתם לאנשים שמתעניינים ביחסי אבות ובנים. ואם גם זה לא מעניין אתכם, אולי הגיע הזמן להיבדק.

ובכן, אחרי שכל זה נאמר, אף שאני יכול מן הסתם להמשיך ולדון בנושא על פני עמודים רבים, אני רוצה לחזור לנושא: לשיגעון הסושי שלנו אין אח ורע, להוציא אולי את שיגעון ההמבורגר, עוד מאכל מיובא. הכבוד והתשוקה המוקדשים להם אינם מנת חלקו, לפחות לא בינתיים, של שום מאכל מקומי, להוציא אולי את החומוס, שגם הוא חרב פיפיות פוליטית.

אחרי שכל זה נאמר, אני יכול להתפנות לסקירה ראשונה של סושייה, סליחה, מסעדה יפנית, "מהחיים". פחות או יותר. "זה סושי" היא סושייה ותיקה ומכובדת במתחם בזל הצפון תל אביבי. ותיקה מאוד אפילו, במונחים מקומיים. לא מזמן חגגה בת מצווש. בשנים הארוכות שבהן היא קיימת, בהיתי בה לא פעם במבט עורג. אני סוג של שכן, ופעם, לפני שנפתחה, הייתי אפילו יותר. גם כיום, לפחות עד לא מזמן, מתחם בזל הוא (או כאמור, היה, לצערי) השכונתי שלי לקפה חטוף או לא כל-כך חטוף. נמנעתי ממנה מאותה סיבה שנמנעתי מכל שאר הסושיות שאינן חברות ה"פיינל פור". אני חושב שסושי צריך להיות עילאי, או לא להיות. לפחות לא אצלי בקיבה. כנראה שעמוק בפנים, אף שאני משוגע על סושי וחושב שיכול להיות שהוא האוכל הכי טעים בעולם, טוב, יחד עם חומוס, אני עדיין פולני-יווני שחושב שדג זה או גפילטע או לקרדה. מקסימום ברבוניה מטוגנת.

ובכן, הסושי של "זה סושי" אינו עילאי, אבל הוא סבבה. לפחות אם לא עושים השוואות לא הוגנות. הייתי כמובן שמח למגוון קצת יותר גדול מאשר סלמון-טונה-דניס, אבל בחטא הקדמון הזה של הסושיות בתל אביב חוטאות לפעמים אפילו כמה מה"פיינל פור" (טוב, להן לפחות יש כמעט תמיד צלופח מעושן). הס מלהזכיר איזו פלמידה לבנה טובה או אפילו ילו טייל. עצלנים? יכול להיות. לא נורא. גם טונה וסלמון זה טעים. דניס לא. לפחות לא נא.

אז טעמנו כל מיני רולים של סושי (בלי הסשימי אהובי הפעם) בשלל וריאציות וקומבינציות צבעוניות ומשמחות חך ועין. עם ובלי אבוקדו, אצות בחוץ, בפנים. אתם הרי מכירים את הנוהל.

וכדי שלא ניחשד כסנובים (סתם, זה היה בעסקית), לקחנו גם סלט אצות עם פטריות שיטאקי*, סלט המכונה "קיסר טום", שכלל שרימפס חלוטים וחתוכים לקוביות וסלמון נא עם אטריות זכוכית, כוסברה, צ'ילי, מלפפון וג'ינג'ר. והיה גם "טרטר מגורו סאקה" - קוביות טונה וסלמון עם אבוקדו על סלט ארוגולה ברוטב יוזו, לחמניית באן מאודה של בקר ועוד אחת כזו עם דג מטוגן סטייל שניצל. בקיצור, ים אוכל בקצת יותר מ-100 שקלים לראש, שזה יפה. הכול היה כאמור בסדר גמור ולפעמים אף למעלה מזה.

יוצא איפה שלפעמים צריך להיות קצת פחות טרחן ונודניק, אפילו בעניינים טהרניים כמו סושי, וקצת "לזרום" כמו שאומרים החבר'ה. הרווח יהיה הרי כולו שלך. כלומר, שלי. אתם כבר זורמים עם כל הסושי הזה מזמן.

כדאי להכיר

פטריות שיטאקי. בשנים האחרונות, התרחב עד מאוד היצע הפטריות הטריות במרכולים ובשווקים. לצד השמפיניון והפורטבלו יש גם פטריות אויסטר, מלך היער, חצוצרה זהובה, שינוקי, שי-מג'י וכמובן שיטאקי. פטריות השיטאקי בגרסתן המיובשת לאחר השריה הן תוספת מבורכת לאינספור מנות, לא רק אסייתיות. ריזוטו פטריות, למשל. בנוסף לטעמן העשיר, הן ניחנו גם בסגולות

זה סושי

פרטים: אשתורי הפרחי 14 תל אביב (יש גם סניף חדש בשרונה מרקט), טל' 1-700-70-89-89, א'-ש' 00:00-12:00

מחירים: קומבינציית סושי לשניים - 122 שקל, סלט קיסר טום קטן - 15, סלט אצות - 36, באן דג - 21, באן בקר - 21, טרטר מגורו סאקה - 56 שקל

השורה התחתונה

השורה התחתונה

טוב

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!