שופט העליון דנציגר: אפרוש מכס השיפוט בסוף פברואר 2018

דנציגר בן 64, וגיל הפרישה לשופטים הוא 70 - ולכן הודעתו מפתיעה ■ מסר: "החלטתי לסיים את כהונתי נובעת מסיבות אישיות ואינה נוגעת לסיבות הנובעות מעבודתי השיפוטית"

יורם דנציגר / צילום: ליאור מזרחי
יורם דנציגר / צילום: ליאור מזרחי

פרישה מפתיעה: שופט בית המשפט העליון, ד"ר יורם דנציגר, הודיע היום (ג') במפתיע על החלטתו לפרוש מכס השיפוט בסוף חודש פברואר 2018. לדברי דנציגר בהודעתו, מדובר ב"החלטה אישית".

דנציגר הוא בן 64, ואילו גיל הפרישה לשופטים הוא 70 - ולכן הודעתו מפתיעה.

דנציגר מצטרף בכך לשופט העליון המכהן צבי זילברטל בן ה-64, שהודיע במארס 2016 על החלטתו להקדים את פרישתו מכס השיפוט ולפרוש כבר השנה, באפריל 2017, "מסיבות אישיות".

בהודעה שהוציאה דוברות בתי המשפט נאמר כי דנציגר מסר על החלטתו לנשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, ולשרת המשפטים, איילת שקד, שהביעו צער על החלטתו ואיחלו לו בהצלחה.

דנציגר עצמו מסר כי "ב-9.5 השנים האחרונות זכיתי לעבוד לצד חברים וחברות יקרים, לטפל באינספור עניינים משפטיים מרתקים ומאתגרים ולהקדיש לעבודתי השיפוטית את מלוא מרצי ויכולותיי. החלטתי לסיים את תפקידי בעוד שנה נובעת מסיבות אישיות ואינה נוגעת לסיבות הנובעות מעבודתי השיפוטית".

הזדמנות לאיילת שקד

פרישתו המוקדמת משיפוט של דנציגר עשויה להיחשב כהזדמנות עבור שרת המשפטים, איילת שקד, להמשיך ולנסות למנות לבית המשפט העליון שופט נוסף בעל תפיסת עולם שמרנית שתואמת לזו שלה.

נזכיר כי לפני כשבועיים, ב-22 בפברואר, הודיעה הוועדה לבחירת שופטים הודיעה על בחירתם של 4 שופטים לבית המשפט העליון. שופטי העליון שנבחרו הם: שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, ד"ר דוד מינץ; שופטת בית המשפט המחוזי בחיפה, יעל וילנר; נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, יוסף אלרון; ושופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ג'ורג' קרא. מינץ ואלרון נחשבים לשופטים שמרנים ששקד רצתה בקידומם.

ארבעת השופטים החדשים ייכנסו לתפקידם במהלך 2017, והם יחליפו את הנשיאה מרים נאור ואת השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן וכאמור צבי זילברטל, שפורשים לגמלאות. שופט עליון נוסף שיפרוש לגמלאות במהלך 2018 הוא אורי שהם. 

שופט אנושי, עדין ורגיש 

ד"ר יורם דנציגר מונה לשיפוט בבית המשפט העליון בנובמבר 2007. קודם לכן הוא עמד משך שנים בראש משרד עורכי הדין דנציגר, קלגסבלד ושות' יחד עם שותפיו, בהם עו"ד אביגדור קלגסבלד, עמו הקים את המשרד ב-1984.

דנציגר סיים בהצטיינות לימודי תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת תל-אביב ב-1980. כעבור שנה הוא סיים בהצטיינות יתרה לימודי תואר שני במשפטים באותה אוניברסיטה. הוא זכה בפרס האגודה הישראלית לבעיות הפרלמנטריזם על עבודת מחקר בנושא "חיזוק החלטות הכנסת". עיקרי המחקר פורסמו במאמר בין שני חלקים שפורסם ב"הפרקליט".

ב-1983 קיבל דנציגר תואר דוקטור במשפטים של אוניברסיטת לונדון, ומאותה שנה הוא שימש כמרצה בקורסים שונים בדיני החברות באוניברסיטת תל-אביב.

דנציגר רב-הפעלים היה גם חבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח בישראל במשך שנתיים בסוף שנות ה-70, מייסד, חבר בוועדה לבדיקת המבנה ודרכי הפעולה של אגף האפוטרופוס הכללי וכונס הנכסים הרשמי, אותה מינה שר המשפטים לשעבר, דן מרידור, וממייסדי המכון להשתלמות עורכי דין של לשכת עורכי הדין בישראל.

הוא חיבר מאמרים וספרים רבים בהם את הספר "הזכות למידע אודות החברה".

כמה קווים מרכזיים אפיינו את יורם דנציגר בכובעו כשופט מאז מונה לעליון העובדה שבמשך עשרות שנים שימש עורך דין פרטי, ובתפקידו כשופט הוא מכיר מקרוב את בעיותיהם ואת הסוגיות הקרובות לליבם של עורכי הדין; העובדה שבמשך שנים ארוכות עסק במשפט מסחרי ובדיני חברות, דבר המעניק לו מומחיות בתחומים אלה; ואופיו האנושי, העדין והרגיש, הבא לידי ביטוי בפסיקותיו.

דנציגר היה השופט היחידי בהרכב העליון שדן בערעור רומן זדורוב על הרשעתו ברצח הנערה תאיר ראדה, שסבר כי יש לזכות את זדורוב מחמת הספק. בכנס שנערך זמן קצר לאחר מתן פסק הדין בתיק זדורוב, אמר דנציגר כי "במשפט הפלילי לא ניתן להגיע לוודאות מוחלטת. לעניות דעתי, אמון הציבור דווקא יגבר אם תאומץ גישה שמזכה נאשם בגלל דעת מיעוט ולו גם בשל שופט אחד". 

עננה על הקריירה

עננה מסוימת על הקריירה המזהירה של דנציגר נוגעת למערכת יחסיו עם ראש עיריית בת-ים לשעבר, שלומי לחיאני. במהלך כהונתו בעליון, באוגוסט 2011, הושעה דנציגר ונחקר באזהרה, בעקבות חשד לפיו הוא נשכר לייצג את עיריית בת-ים בזמן שייצג במקביל את ראש העיר, שלמה לחיאני, מבלי שיידע את הגורמים הרלוונטיים על ניגוד העניינים האפשרי. בנוסף, עלה חשד כי בין דנציגר ללחיאני היו קשרים עסקיים.

דנציגר לא נחקר כחשוד, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, אישר למשטרה רק לבצע הליך של בדיקה לגבי נסיבות העסקתם של עורכי דין על-ידי עיריית בת-ים, לרבות משרדו של דנציגר.

בתחילת 2012 החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודה וינשטיין, לגנוז את התיק נגד דנציגר בעילה של חוסר אשמה. בכך נסללה דרכו של דנציגר לחזור לכהונה בבית המשפט העליון.

וינשטיין קבע כי "לאחר בחינה מקיפה ומדוקדקת של חומר הראיות, הגעתי למסקנה כי יש לסגור את התיק נגד דנציגר בעילה של היעדר אשמה, שכן שוכנעתי כי דנציגר לא העניק כל טובת הנאה ללחיאני בעת כהונתו כראש עיר. מסקנה זו מבוססת על ניתוח הראיות שנצברו במהלך החקירה המקיפה".