עובדי המדינה עולים 175 מיליארד ש' בשנה, והציבור מקבל שירות רע

עובדי השירות הציבורי נהנים בנוסף מ"ביטחון תעסוקתי", וזה שווה הרבה מאוד כסף ■ אין שירות ציבורי שאינו דורש ימי חופשה לעמידה בתורים, תלך-תבוא, הפקיד/ה בהפסקת קפה או בעיצומים

משרד האוצר בירושלים / צילום: אריאל ירוזולימסקי
משרד האוצר בירושלים / צילום: אריאל ירוזולימסקי

1. 175 מיליארד שקל בשנה - זה מה שמשלם הציבור על העסקתם הישירה והעקיפה של עובדי המדינה והצמודים לשכרם, כ-600,000 אשה ואיש המכונים "השירות הציבורי" (שירות? מישהו פה מקבל שירות?). 67,000 מהם "עובדי מדינה", פקידים ופקידות במשרדי הממשלה. היתר עובדים באקדמיה, בחברות ממשלתיות, בתאגידים, בהוראה, בבתי חולים.

2. עובדי השירות הציבורי נהנים, מעבר לשכר שמצוין בדוח מהיום, גם ממה שמכונה "ביטחון תעסוקתי", כלומר קביעות. כמה כסף שווה הקביעות הזו? כמה כסף שווה המצב הנתון שבו בשום פנים ואופן, בשום מקרה, לעולם לא (אולי חוץ מביצוע רצח מוכח או אונס שהוקלט במצלמות) יזיזו אותם ממקום העבודה. לא מפטרים עובד או עובדת קבועים גם כשברור ששנה אחר שנה הוא/היא לא עובדים, אלא באים, מפטפטים, מפריעים והולכים. אסור לפטר גם כאשר העובד או העובדת נתפסו במרמה, למשל אחרי שהוכח באופן שאיננו נתון בספק שכרטיס העובד שלהם הוחתם בעודם בבית או בטיול.

גם כשהועמדו לדין משמעתי ונמצאו אשמים במרמה מתמשכת - גזר הדין הוא: אל תעשו את זה שוב. כמה זה שווה בכסף? כלומר, כמה צריך להוסיף לתלוש השכר כדי שההטבה המופלאה הזו תבוא לביטוי? התשובה היא: תוספת של 20%-30% מהשכר ברוטו.

יותר מזה, כל עובדי השירות הציבורי מוגנים בהסכמים קיבוציים קשיחים בחסות ההסתדרות (תחת איומי "שביתה כללית במשק"). כל העובדים כולם עולים בדרגה באופן אוטומטי, מדי כמה שנים. אסור להזיז אותם ממקומם. אם התייתרה תעסוקתו של עובד קבוע - אסור אפילו להזיז אותו משולחנו לשולחן אחר או לחדר אחר, אלא אחרי דיונים עם ועד העובדים ועם האיגוד המקצועי ורק עם התחייבות לתוספת שכר לעובד שעובר לכיסא אחר, למחלקתו ולפעמים לכל עובדי המשרד.

3. כל עובדי המדינה נהנים אוטומטית גם מ"קרנות השתלמות", תוספת שכר מהמעסיק ופדיון פטור ממס לכל צורך שהוא שאין לו כל קשר להשתלמות תעסוקתית. הם נהנים גם מ"שעות נוספות גלובליות". חלקם נהנים גם מ"כוננויות" אוטומטיות, אפילו כשהם אנשי שולחן שאין מה להעסיק אותם בערב או להזעיק אותם בלילה. תוספות ניתנות גם בימי חגים וחופשה.

יש סדרה נוספת של הטבות שאין להן עקבות בתלוש. למשל, ימי מחלה - בשירות הציבורי יש היתר לחודש בשנה, עם אפשרות צבירה למשך שנים של ימי המחלה שלא ממומשים. הורים לילדים צעירים מקבלים תוספת ימי מחלה תחת השם "ימי מחלת ילד".

החופשה השנתית ארוכה יותר בשירות המדינה, וניתנת לצבירה למשך כמה וכמה שנים. בנוסף, יש ימי בחירה - עוד ימי חופש בתירוץ של ימות צום או 1 במאי. לזה יש להוסיף עוד יומיים "הצהרה", כלומר היתר לא לבוא לעבודה בלא חובת נימוק. בשירות הציבורי מותר לקחת אפילו עוד ימי חופשה, שלא מגיעים לעובד - עם היתר להחזיר אותם ב"שעות נוספות" במשרד, רק שאף אחד לא בודק אם צריך בכלל את השעות האלה, או אם העובד או העובדת אכן נוכחים במקום.

עוד ברשימת התנאים המועדפים: לימודים. מי שרוצה ללמוד, וקוראים לזה אוניברסיטה, מאשרים לו ימי חופש ללימודים, לבחינות ולעבודות וגם מימון לימודים. יש גם ימי השתלמות: מגיעים לבית מלון באילת, למשל, נשארים שם שלושה ימים ושומעים שתי הרצאות.

לעובדי המדינה יש גם מיני-קרנות, שנותנות הטבות ייחודיות. לו, לה, לילד, למתבגר, לקשיש ולמשתלם. בארץ ובחו"ל.

4. כל מאות אלפי עובדי הציבור כלולים ב"הסכמי המסגרת" - התוספת האוטומטית של אחוזים למשכורת, שנחתמת פעם בכמה שנים במו"מ בין שר האוצר ואנשיו ליו"ר הסתדרות. ואז, אחרי שנחתמו ההעלאות, כפי שקרה גם בסבב הנוכחי, שנחתם בין משה כחלון לאבי ניסנקורן, מתחילים העיצומים והשביתות. כל האיגודים המקצועיים וועדי העובדים, בזה אחר זה (בהחלט לא רק כאשר יש בחירות בהסתדרות), תובעים העלאות נוספות, מעבר להסכמי המסגרת. אם לא - הם מאיימים בשביתה. אין יום בשנה שבו אין כמה וכמה סכסוכי עבודה פתוחים שמלווים באיומים על הציבור. אותו ציבור שמשלם את השכר וההטבות.

5. מסקנה מתבקשת: השכר שנצפה בתלוש מהווה כמחצית מהתנאים האמיתיים שמהם נהנים עובדי השירות הציבורי. וכמה ימים הם עובדים "על אמת"? הערכה לא רשמית (וכי מי יעז לבצע הערכה רשמית?) אומרת שחלק, כ-20% מהעובדים, באמת באים, עובדים, משרתים את הציבור. הרוב - מנצלים את מכלול ההטבות עד לעומקן - ולא מגיעים לעבודה 75 ימים בשנה (!). זה אומר שבפועל, במציאות, הם חצי-מועסקים. במשרה מלאה. בשכר מלא.

6. לזה יש להוסיף את חוסר הגמישות ואת סדרת התירוצים שמאפשרים גם לא לעבוד, גם להשבית וגם לדרוש העלאת שכר. כל חוק חדש, כל מכשור חדש, כל מחשב וכל תוכנה, כל שיפוץ או מעבר לבניין חדש נקי ונטול ריח הפרשות - גוררים בהכרח עיצומים, השבתה ותוספות שכר. ואף אחד לא מעז לקום ולהתנגד.

כשבניין בנק ישראל נדרש לשיפוצים והעובדים עברו לבניין חלופי זמני, כולם קיבלו קיצור שעות עבודה ותוספת כספית נאה (בעוד כמה שנים, כשיחזרו למשכן הקבע, יידרשו כנראה הטבות כדי להתרגל מחדש). לא מזמן, כשבתל אביב התחילו חפירות הרכבת התחתית, נדרשו שינויים גם במגדל קרית הממשלה בדרך בגין. לצורך כך נחסמה יציאה אחת מהחניון התת-קרקעי. העובדים שנאלצו להתעכב בפקק (בסדר גודל רגיל בתל אביב) פתחו בעיצומים. איימו ובסוף קיבלו גם תוספת שכר וגם קיצוץ שעות העבודה. זו תופעה מתמשכת ומוכרת. כל שינוי דורש תשלום, גם כשהוא לטובת העובדים.

7. מה מקבל הציבור תמורת כל זה? דבר אחד הוא בטח לא מקבל: שירות. הביורוקרטיה מייאשת. אין גוף ממשלתי שאין בו פעילות עשירה של מאכערים שמשתמשים בהם בלית ברירה. אין שירות ציבורי שאינו דורש ימי חופשה לעמידה בתורים, תלך-תבוא, הפקיד/ה בהפסקת קפה, בעיצומים, בחופשה, במחלה. הציבור מותש מהפקידות המטרטרת.

האם ה"שירות" הציבורי הוא גורם קריטי בעובדה שישראל מצויה בתחתית רמת הפריון בין המדינות המקבילות לה? ההרגשה היא שכן, אבל אין מחקרים כאלה. אף אחד בישראל לא יודע (לא רוצה?) לעשות אותם. הטענה היא שלא יודעים לנסח מדד פריון שאין בו תוצר. אבל על התוצאה אין ויכוח. מדד DOING BUSINESS של הבנק העולמי מוצא בישראל הידרדרות רבת שנים. במדדי 2016 דורגה ישראל במקום ה-53 מקרב 189 מדינות. 34 מ-37 המדינות המפותחות.

stella-k@globes.co.il

צרו איתנו קשר *5988