בלי מהומות: בנייני אדריכלים מת"א בוואדי סאליב בחיפה

בימים אלה עובר אזור ואדי סאליב בעיר התחתית של חיפה תנופת פיתוח משמעותית. בשוק הפשפשים ברחוב קיבוץ גלויות, המושך אליו מבקרים רבים בעיקר בסופי שבוע, נפתחות חנויות חדשות. בוואדי עצמו, שבו היו עד לאחרונה הריסות בתי השכונה הערבית ששכנה כאן עד 1948, הוקם פארק הכולל גם אמפיתאטרון.

המקום עדיין נראה מוזנח למדי, אבל העובדה שברחובות הסמוכים מתחילים לראות סימנים ראשונים להקמה של בנייני מגורים בתכנון אדריכלים תל-אביביים מוכרים, כמו אילן פיבקו ורמי גיל, היא עדות מובהקת לציפיה של משקיעים מהמקום.

בסוף שנות ה-60 ביקשה עיריית חיפה, ברוח "יפו העתיקה", עין הוד וצפת, להפוך את ואדי סאליב לרובע אמנים. האדריכלות המקומית של הבתים שניטשו על ידי הערבים נתפסה אז כרומנטית, והיתה אז אמונה שניתן יהיה לייצר קהילות תרבות יש מאין. הרעיון הזה התגלגל הרבה זמן וחזר גם בשנות ה-80 אך נפל עקב קשיים שהערים מינהל מקרקעי ישראל ובעיקר בשל העדר התעניינות או יכולת מצד אמנים.

באמצע שנות ה-90, במקביל להקמתם של בנייני ממשלה ברצועת שיקמונה, החליטו מינהל מקרקעי ישראל ועיריית חיפה להקים קרן משותפת שתחדש את תשתיות האזור ותמכור את הנכסים בעלות נמוכה במיוחד. הניסיון הזה כשל בגלל בגלל עודף היצע של שטחי מסחר ומשרדים ובשל הדימוי הרע שדבק במקום.

בשנים האחרונות התחדשה תנופת הפיתוח במקום. המודל שמוצג לציבור על ידי העירייה והיזמים הוא זה של שכונת נווה צדק בת"א. מבנה "הפירמידה" (ראו מסגרת) והפארק, שבו אמורים להיות מוצבים שבעה פסלים של האמן המנוח מנשה קדישמן, הם בבחינת תוספים שאמורים להגביר את האטרקטיביות של האזור המתחדש.

האדריכלית וחברת מועצת העיר חיפה עינת קליש-רותם מברכת על היוזמה לעידוד התרבות המקומית, אך יש לה ביקורת קשה על אופן הניהול של פרויקט שיקום הוואדי: "השאלה היא איך עושים זה. הסיפור של ואדי סאליב הוא פצע גדול, ברמה המקומית והארצית. לפני שמסתכלים על הפוטנציאל הנדל"ני היה צריך להכיל את ההיסטוריה של המקום".

לדעתה של קליש-רותם, הכשל התכנוני נובע מהעובדה שמאז שנות ה-90 לא נערכה למקום תוכנית שהתמודדה באומץ עם האתגרים החברתיים והתכנוניים: "המקום הזה מרכזי מבחינה גיאוגרפית, היסטורית, תרבותית וחברתית. הלב הזה היה צריך להיות מחובר בצורה חכמה לעיר התחתית, להדר הכרמל ולמוסדות התרבות של העיר. צריך היה להתחיל עם ראיית המרחב הציבורי ולא מעידוד הנדל"ן. הביקורת הכי קשה שיש לי על ראש העיר הוא שהוא מונע מרגשי נחיתות ומרצון להפוך את חיפה לת"א. אין לו שום מושג איך לקחת את כל האיכויות המקומיות ולמנף אותן בצורה אותנטית".

קליש-רותם, שהיתה חברה עד לפני כשנה בוועדה המקומית לתכנון ובנייה, מספרת שמיזמי הנדל"ן המקודמים באזור מציעים בעיקר דירות סטודיו לאמנים וסטודנטים ופונים למשקיעים תל-אביביים: "התחדשות עירונית מתחילה מבני אדם ולא מפארק ריק, קר ועקר. הרובע הזה היה צריך להיות מקום מגורים של כל מי שרוצה. במקום זה, יונה יהב מייצר אטרקציות ליזמים ועושה ניסיונות בהנדסה של הדמוגרפיה".

יעקב חפץ, מהגרעין הראשון של האמנים ששכרו סטודיו ב"פירמידה" ומורה לעיצוב בסיסי בפקולטה לאדריכלות בטכניון, מספר שכשהגיעו לכאן, לפני יותר מ-20 שנה, זה היה "המקום הכי נורא שישנו. היו כאן מסוממים, זונות ואפילו רוצחים. אנחנו בנינו את התשתית לפעילות".

חפץ, שחי בצ'לסי שבניו יורק בשנות ה-70, משווה את התהליך שקרה שם למה שקורה כעת בוואדי סאליב. לדבריו, גם שם אי אפשר היה להסתובב והגלריות היו אלה שהביאו איתן את המגורים. מצד שני, חפץ מעיד שאת עיקר זמנו הוא מבלה בתל-אביב ושאף אחד מהקולגות שלו בטכניון לא חי בחיפה.

בהתייחס לגישת העירייה הוא סבור שהיא הצהרתית ושאינה מגובה בתפיסה כוללת: "הפעולה שהם עושים היא ספורדית ואין מאחוריה עמדה שיכולה לשנות מעמד של עיר. האם זה יוביל הלאה? עוד נראה".

גבי בן חיים, מוותיקי הסוחרים בשוק הפשפשים ואחד מ-21 האמנים השוכרים סטודיו בבניין ה"פירמידה", מבקש לפרגן לעיריית חיפה שניהלה את שיפוץ המבנה ביד רמה ולא פינתה את האמנים במהלך העבודות.

כשאנחנו מנסים לברר אם הוא מאמין שוואדי סאליב יהפוך לנווה צדק, או יפו, הוא מגחך: "אני מקווה שלא. כשאני מסתכל על שוק הפשפשים ביפו אני רואה שעל החנויות השתלטו 'בוטיקים'. זה הרבה יותר מדי מסחרי לטעמי. ההתפתחות פה היא כמו של ילד שהוא קצת איטי, לא מאד חריף, וזה טוב. בתל-אביב הכל מהיר".

הפירמידה: בית אמנים בבית ספר ישן

במעלה ואדי סאליב, מתחת לרחוב הרב מרכוס, נפתחה ביוני שעבר "הפירמידה", מרכז סדנאות אמנים וגלריות שאמור להיות אבן דרך משמעותית בשינוי הדימוי של השכונה. האדריכלות של המבנה חריגה בנוף המקומי כי היא משלבת שימור של מבנה ציבורי משנות ה-60 עם בניית תוספת חדשה, בניסיון ליצור קישוריות עם הנוף.

למעשה, "הפירמידה" שוכנת במבנה בית ספר אחיעזר, שהוקם עבור זרם החינוך העצמאי של אגודת ישראל. מאורעות ואדי סאליב, שהובילו לפינויים של תושבי השכונה, גרמו לכך שהאזור הוזנח והלך, ובית הספר שעמד נטוש במשך שנים משך אליו פעילות עבריינית. בשנת 1992 הגיעה למקום קבוצת אמנים חיפאיים וביניהם אברהם אילת, יהודה יציב ויעקב דורצ'ין, שהתאגדו בעמותה וכינו את עצמם "הפירמידה". חברי הקבוצה קיבלו את ברכתו של ראש העיר אריה גוראל והתחילו בשיפוץ המקום ובהכשרתו לסדנאות אמנים.

בשלב מסוים דרשה עיריית חיפה מהאמנים תשלום על השימוש במקום, ואז, יחד עם מחלקת התרבות של העירייה, עלה הרעיון של שיקום המבנה ויצירת מרכז תרבות עירוני במקום, הכולל סדנאות לאמנים, חללי תצוגה, ספרייה ובית קפה.

אדריכלי המבנה הם קבוצת תו, משרד אדריכלים חיפאי הפועל כבר כמעט 30 שנים במודל שונה מאוד מהמקובל: השותפים ליצירה, בעלי הכשרה באדריכלות וכאלה שבאים מתחומים אחרים, משלבים בעשייה האדריכלית גם תיאטרון ואמנות. הם תכננו בזמנו את המבנה של מרכז מאירהוף לאמנויות ברחוב דובנוב בת"א, ובשנים האחרונות עסקו בעיקר בבנייה פרטית ברוח אקולוגית.

בית הספר ששכן כאן בעבר היה מורכב משני מבנים פשוטים, בני שלוש קומות, שהונחו על צלע ההר, בניצב לטופוגרפיה.

המעשה האדריכלי המשמעותי ביותר שקבוצת תו עשתה כעת הוא יצירת תווך אקטיבי שמחבר את שני הבניינים. במבנה החדש מוקמה גלריה מרכזית בשטח של 375 מ"ר, עם חלל כפול, ומעליה יש מרפסת גדולה. הבנייה החדשה, שמושתתת על שלד גלוי מפרופילי פלדה והרבה חלונות, מדגישה את היחס שבין הישן והחדש. החיבור של שני המבנים הפך את שני המבנים הבודדים לקומפלקס מדורג בצורת האות ח', שמשקיף מצד אחד אל הר הכרמל, ומצד שני על עץ אקליפטוס ותיק ונוף מפרץ חיפה.

אמיר ארז, האדריכל שטיפל בהקמת הפרויקט מטעם קבוצת תו, מסביר שעקרונות התכנון היו יצירת הקשר בין שני האגפים והדגשת צירי מבטים המופנים כלפי החוץ. להערכתו, "המבנה יהיה אבן פינה לחיזוק של כל הסביבה".

שמעון אלון, שאחראי על הפרויקט מטעם מחלקת התרבות של עיריית חיפה, סבור ש"ככל שיהיו יותר אמנים ויוצרים כך גם תשתנה כלכלת האזור ויבואו גם צעירים".