האלמנה טענה: הבנות גנבו צוואה מאוחרת; מה קבע ביהמ"ש?

הנה סיפור שיש בו את כל המרכיבים הנדרשים לאופרת-סבון עסיסית וממושכת: איש עשיר שנפטר והותיר אחריו רכוש רב, ובין היתר בית בהרצליה פיתוח; אב ל-3 בנות, שתיים מנישואים, ובת נוספת מקשר שניהל מחוץ לנישואים - המחזיקות בצוואה שכתב, שבה הוריש להן את כל רכושו; ואלמנה הצעירה ממנו ב-30 שנה, הטוענת כי האיש ערך צוואה המורישה לה את מרבית הרכוש, וכי יש לבטל את הצוואה שהבנות מחזיקות.

אופרת-סבון מסקרנת לא יכולה להיות שלמה באמת בלי פן פלילי, אז הסיפור הזה כולל גם טענות על פריצה לכספת, לאחר מותו של האב/הבעל, על-מנת להעלים את הצוואה של האלמנה הצעירה.

מלבד דרמה אנושית, הסיפור הזה סיפק גם שאלה משפטית מעניינת, כאשר התברר כי לאלמנה אין עותק של הצוואה שלטענתה מיטיבה עימה, והגברת מצוידת הלכה למעשה רק במילה שלה מול הצוואה הכתובה של הבנות.

זו השאלה בה עסק בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב לאחרונה - האם יש לבטל צוואה מוקדמת המורישה את כל רכושו של אדם עשיר לבנותיו, ולתת צו קיום לצוואה מאוחרת, שלה טוענת אלמנתו, צוואה אשר מועד עריכתה אינו ידוע, ואין בנמצא העתק ממנה.

בפסק דין שניתן בשבוע שעבר, השיבה השופטת קרן גיל בשלילה לשאלה זו ודחתה את בקשתה של האלמנה לביטול צוואה שערך בעלה המנוח בשנת 2002 לטובת בנותיו. השופטת קבעה כי לא הוכח קיומה של הצוואה המאוחרת.

המנוח, א', נפטר בשנת 2015. הבנות ישבו "שבעה" בביתו, והאלמנה ישבה "שבעה" בביתה (דירה שבה התגוררה גם במהלך נישואיה). מיד לאחר השבעה פרץ הסכסוך.

שנים קודם לכן, ביולי 2002, לפני שהכיר את אשתו השנייה, ערך המנוח צוואה בפני עדים, שבמסגרתה ציווה את מלוא רכושו ל-3 בנותיו - שתיים מנישואיו הראשונים, ובת נוספת מקשר שקיים מחוץ לנישואים.

כעבור מספר שנים, בהיותו בן 70, נישא א' בנישואים אזרחיים בקפריסין, ל-ב', אז בת 43. בין השניים נערך הסכם ממון, שקיבל תוקף של פסק דין, שבו נקבעה הפרדה רכושית מלאה, וכן צוין כי המנוח שילם לרעייתו הצעירה "סכום כסף ניכר מראש" להבטחת עתידה הכלכלי ולמניעת מחלוקות עתידיות בינה לבין בנותיו-יורשותיו.

479 סמסים בין בני הזוג

עם פטירתו של א' הגישו בנותיו, באמצעות עורכי הדין דניאל פרידנברג ואוהד הופמן, לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לקיום הצוואה שכתב לטובתן. אך למרבה הפתעתן, האלמנה התנגדה לקיום הצוואה. לטענתה, "באחד הימים" שלאחר אישור הסכם הממון, ביקש המנוח להראות לה את צוואתו המאוחרת, שבה ציווה לה את מלוא רכושו, אך היא סירבה לעיין בה. אז, לטענתה, הודיע לה המנוח כי יניח אותה בכספת ביתו. אולם, לטענתה, בנותיו פרצו לכספת במהלך השבעה של אביהן והעלימו את הצוואה המאוחרת.

הבנות מצידן טענו כי הצוואה המאוחרת היא המצאה של האלמנה, שלא הצליחה להוכיח את דבר קיומה, וכי היא אף שינתה 3 פעמים את גרסתה באשר לקיומה של הצוואה: תחילה טענה כי המנוח לא השאיר צוואה כלל; בהמשך טענה כי השאיר צוואה בכתב-יד שבה הותיר לה חלק מרכושו; ובהמשך טענה כי הותיר לה את כל רכושו.

עוד טענו הבנות כי האלמנה הפליגה ונסחפה מאוד בתיאור הזוגיות שלה עם המנוח, עד כדי כך שראיות שהיא בעצמה הגישה הפריכו לחלוטין את הגרסה הזו. על-פי הטענה, 479 עמודי תמלול מסרונים בינה לבין המנוח - שאותם הגישה בעצמה - מוכיחים כי השניים לא גרו יחד ואף לא ישנו יחד.

האלמנה מצידה טענה כי הייתה כל עולמו של המנוח, וכי שררה ביניהם אהבת אמת נטולת אינטרסים במשך שנים ארוכות; כאשר מנגד בנותיו, שחיו בחו"ל, הגיעו לביקור אחת לכמה שנים, רק כשנזקקו לסיועו הכספי.

לטענתה, אף שהיא והמנוח החזיקו בשני בתים נפרדים, הם ניהלו שני משקי-בית משותפים, והמנוח נשא בתשלום שכר דירתה ברמת-אביב ובהוצאות השוטפות של חייהם המשותפים, בעוד היא ערכה את הקניות לשני הבתים ודאגה לחיי התרבות שלהם.

עוד לטענתה, הבנות ניצלו את זמן ימי השבעה, שבמהלכם לנו בביתו של המנוח בהרצליה, כדי לפרוץ לכספת שבה שמר את צוואתו החדשה, ולאחר מכן הן הודיעו לה כי במהלך השבעה נגנבו מחדר העבודה של המנוח מסמכים ומחשב אישי, אך לה אין ספק שהן עומדות מאחורי העלמת המסמכים, ושהן פתחו את הכספת והעלימו את הצוואה המאוחרת שערך אביהן.

עדות רצופה סתירות ותמיהות

בית המשפט נדרש קודם כל לשאלה - האם ניתן לקיים צוואה שאין הוכחה לקיומה, ואין בנמצא אף לא העתק אחד ממנה. השופטת גיל קבעה כי נטל ההוכחה לקיומה של הצוואה מוטל על האלמנה הטוענת לקיומה, וזו לא הצליחה להרים את הנטל.

בפסק הדין נקבע כי "הנתבעת שינתה את גרסתה מספר פעמים באופן המטיל צל כבד על אמינותה ומהימנותה". השופטת ציינה כי הסכום שנתן המנוח לאלמנתו לצורך מניעת מחלוקות עתידיות בינה ובין בנותינו היה 2 מיליון שקל, ובזמן אישור הסכם הממון לא טענה האלמנה כי ההסכם אינו ברור לה. לכן, נקבע, ידעה האלמנה כי קיימת צוואה שבמסגרתה הוריש המנוח את כל רכושו לבנותיו, וכי היא איננה נמנית בין יורשיו. חרף זאת, כ-5 שבועות לאחר פטירתו, טענה האלמנה שהמנוח לא השאיר צוואה.

עוד צוין כי גם שאר עדותה לא הייתה מהימנה, בהיותה רצופה בסתירות, תמיהות ותהיות. כך, נקבע כי עדותה כי היא לא נפרדה מהמנוח, אלא כשבילה בבקרים עם חבריו, עומדת בסתירה גמורה להתכתבויות בינה לבין המנוח, שהוגשו על-ידה.

מההתכתבויות עולה כי כל אחד מהם התגורר בביתו, הם בילו את מרבית שעות היום בנפרד ונהגו לשוחח בעיקר באמצעות הטלפון ואף בילו את מרבית הלילות בנפרד. "לא כך הן תכתובות בין אנשים שכמעט אינם נפרדים", נכתב בפסק הדין.

כן נקבע כי הטענה לפריצתה של הכספת על-ידי הבנות אינה נכונה עובדתית, שכן כספת אחת בבית הייתה ריקה, והשנייה נפרצה לאחר הגשת התביעה על-ידי האלמנה.

בנסיבות אלה קבעה השופטת כי לא הוכח קיומה של צוואה מאוחרת, כאשר העדות היחידה לקיומה היא עדות האלמנה, שנמצאה לא אמינה כלל.

השופטת הוציאה צו קיום לצוואתו של המנוח משנת 2002; ובנוסף, השיתה הוצאות משמעותיות בסך כ-60 אלף שקל על האלמנה לטובת הבנות, לאור העובדה שהבנות נאלצו להגיע מחו"ל לארץ לצורך הדיונים.