ארנבי שוקולד וצלוב אחד

ערש הנצרות הופך לגומחת קברה

כנסיית סטלה מאריס / צילום: יותם יעקובסון
כנסיית סטלה מאריס / צילום: יותם יעקובסון

פסח של שנת תשצ"ג, 2033, יהיה צפוף במיוחד בירושלים, ואולי תרצו להקדים ולהזמין מקום. במהלכו יישמעו המלים "אלפיים שנה" עד זרא, אבל בלי כל הגזמה.

בראשון של פסח תשפ"ג ימלאו אלפיים לכניסת ישו משיחם לירושלים. כתבי הקודש שלהם מספרים, שהוא התייצב תחילה על הר הזיתים, להשקיף על העיר, ולבכות על מר גורלה. היא עמדה אז בעצם תור הזהב שלה, כמעט ארבעים שנה לאחר הורדוס. מי יכול היה לדעת, זולת משיחם כמובן, שלא נשארו לה אפילו ארבעים שנה.

אף כי לרוב הגדול של הירושלמים לא היה מושג מיהו, אלפים נקבצו בשערי העיר להריע לו. הם נופפו לו בענפי תמרים, ומכאן גם "יום א' של כפות התמרים", שהנוצרים חוגגים בהתקדש השבוע של חג הפסחא. המנופפים לא ידעו כמובן, שזה עמד להיות שבוע קדוש במיוחד. ביום חמישי הוא יסעד את הסעודה האחרונה, ביום שישי יישפט וייצלב, ביום ראשון יקום מקברו, וביום שני הבא תיוולד הדת האוניברסלית הראשונה.

טוב, לא בדיוק. יעברו הרבה שנים לפני שכת חסידיו של הגלילי תישא כנפיים ותחצה גבולות עד שתחדל להיות יהודית, ותתחיל את התפשטותה המסחררת על פני כל הקיסרות הרומית ומעבר לה. אבל 2033 תהיה שנה עתירת אסוציאציות. סוף-סוף, הנצרות לא רק נולדה במזרח התיכון, אלא שגשגה בו. במאה השביעית, לפני שנחיל של פרשים עלה פתאום ממדבריות ערב, הנצרות על כל גווניה הייתה הדת השלטת במזרח התיכון, מארם נהריים ועד עמק הנילוס, מאסיה הקטנה עד שערי ים סוף. אפשר להגיד עליה, שהיא הייתה דת מזרח תיכונית.

זו אפילו אינה מטאפורה

במהלך השבוע הקדוש של חג הפסחא חוזרת הנצרות ופוגשת את מקורותיה המזרח תיכוניים, והפגישה הזו נעשית קשה יותר משנה לשנה. ערש הנצרות הופך לגומחת קברה.

השבוע הקדוש בנרטיב הנוצרי מסתיים בתחיית המתים, אבל השבוע הקדוש של נוצריי המזרח התיכון מסתיים בצליבה. זו אפילו אינה מטאפורה. הטבח של מתפללים קופטיים בקהיר ובאלכסנדריה ביום א' של כפות התמרים נתן טעם תיאולוגי מצמרר למלחמת המאסף של הכנסייה בארצות הולדתה.

היחיו העצמות היבשות האלה? היהיו נוצרים במזרח התיכון בבוא שנת האלפיים? במאה השנה האחרונות פחת חלקם מ-14% של האוכלוסייה ל-4%. לאומנות הייתה המסמר הראשון בארונם. הופעתה בטורקיה, בשלהי הקיסרות העות'מנית, הניבה את השמדת הארמנים (הנוצרים). אבל נוצרים דווקא היו יכולים להסתדר עם לאומנות ערבית. הם אפילו סיפקו לה אידיאולוגים ומארגנים בלבנון, בסוריה, בעיראק, וגם בארץ ישראל המנדטורית. למען האמת, כמעט קשה להעלות על הדעת לאומנות חילונית במזרח התיכון הערבי בלי נוצרים.

"העולם הנוצרי"

רדיפת נוצרים במזרח התיכון במאה השנה האחרונות עוררה עניין מוגבל בין נוצרים מחוץ למזרח התיכון. מנחם בגין נהג להשתומם, או לפחות להעמיד פנים משתוממות. בשנים הראשונות של מלחמת האזרחים בלבנון הוא התלונן על אדישותו של "העולם הנוצרי" למר גורלם של "האחים לאמונה". אבל "העולם הנוצרי" היה פרי דמיונו בלבד. מסע הצלב האחרון התרחש במאה ה-14. אפילו אז, צלבנים הקדישו תשומת לב ניכרת להריגת נוצרים אחרים ולשוד ערים נוצריות בדרך לירושלים.

דרישות תקופתיות נשמעות בארצות-הברית, שהדיפלומטיה האמריקאית תעניק משנה חשיבות לגורל נוצרים נרדפים באשר הם. בדרך כלל, את הדרישות האלה משמיעים דוברים אוונגליסטיים, המזוהים עם הימין האמריקאי. סקר חדש הראה השבוע, כי 80% מן האוונגליסטים תומכים בדונלד טראמפ.

טראמפ כנראה חשב על האוונגליסטים כאשר חתם בימי נשיאותו הראשונים על צו להגבלת כניסתם של מוסלמים לארצות-הברית. הנוסח המקורי של הצו כלל העדפה לפליטים נוצריים ממדינות במזרח התיכון. בית משפט פסל את הצו בין השאר מפני שמצא בו "העדפה דתית", והעדפה כזאת מנוגדת לחוקת ארצות-הברית.

כיוצא בזה, מערב אירופים ספקו כפיים כאשר ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבאן, טראמפיסט עוד לפני טראמפ, הזהיר את היבשת שכניסת המוני פליטים מוסלמים מסכנת את אופיה הנוצרי. ככה לא מדברים אירופים הגונים. מאז מלחמת העולם השנייה ובקשר ישיר עם מקורותיה ומהלכה, אירופים נמלטים מפני הדת המאורגנת. כאשר נעשה ניסיון לחבר חוקה לאירופה, לפני 15 שנה, נדחתה כמעט מיד הכוונה להקדים לחוקה הזו את תיאור מקורותיה הנוצריים של התרבות האירופית. אפילו ציון של עובדה היסטורית פשוטה וחד-משמעית עורר התנגדות.

מונופול על האמת

דפדוף בעיתונים אמריקאיים, אירופיים ואחרים בימי חג הפסחא הראה מה התרחק החג הזה מן הנרטיב המקורי המרתק שלו. פסחא עבר את תהליכי הטריוויאליזציה והמסחור של חגים נוצריים אחרים. הוא חג של ארנבי שוקולד ושל ביצי פסחא צבעוניות.

עיתון ימני בסידני, אוסטרליה, התלונן בשבוע שעבר על ביטול תהלוכות פסחא חגיגיות בבתי ספר בעיר. הנהלות של בתי ספר, מהיותן שבויות בתקינות פוליטית, החליטו שתהלוכות כאלה יפגעו ברגשותיהם של לא-נוצרים. אלוהים אדירים.

הנצרות של זמננו מתאימה את עצמה לחברה החילונית שבתוכה היא יושבת. היא נשמעת יותר ויותר כמו עמותה פרוגרסיבית, המשתדלת לטובת העניים והחלשים, תהיה זהותם הדתית אשר תהיה. היא אינה טוענת עוד למונופול על האמת. זה כמובן דבר טוב, מפני שלאיש אין מונופול על האמת. אבל ענווה בכיכר השוק של הדתות אינה נוסחת גאולה מפתה.

אילו היהודי שאול התרסי היה מוותר על המונופול, כמעט לפני אלפיים שנה, הוא לא היה הופך לפאולוס הקדוש, ולא היה מייסד את הדת המצליחה ביותר של כל הזמנים.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988