מיליארד אירו פחות: הכסף הסיני הכניע את ברלוסקוני

כמעט מיליארד אירו הוציא סילביו ברלוסקוני על אהבת חייו, מועדון הכדורגל מילאן, מאז רכש אותו לפני 31 שנה ■ אבל עכשיו גם זה נגמר: הקבוצה נמכרה לקונסצוריום סיני, במה שממשיך את מגמת ההשתלטות הסינית על הכדורגל ביבשת

לי האן ולי יונגהונג מוצגים במילאן / צילום: רויטרס
לי האן ולי יונגהונג מוצגים במילאן / צילום: רויטרס

אחרי 31 שנה נפרד בשבוע שעבר סילביו ברלוסקוני מהבעלות על מילאן. ברלוסקוני מחוץ למילאן זה משהו שנשמע דמיוני. כל כך הרבה זמן הפרידה הזאת הייתה באוויר, ידיעות בעיתונות התרוצצו והופרכו כמעט על בסיס חודשי בשלוש השנים האחרונות. נראה היה שברלוסקוני לא מצליח לשחרר את אהבת חייו, שבשנים האחרונות הלכה ודעכה במקביל לדעיכה שלו, עד שהפכה לעוד קבוצה באיטליה.

לא שחסר לו משהו. טייקון המדיה האיטלקי, ראש ממשלת איטליה לשעבר, עדיין נחשב אחד האנשים העשירים בעולם (הון מוערך של 6.8 מיליארד דולר, לפי "פורבס"), אבל בסופו של דבר גם הסכום הנכון הכניע: הצעה של 740 מיליון אירו מהקונסצוריום הסיני רוסונרי ספורט אינווסט בראשות לי יונגהונג, כולל כ-200 מיליון דולר מחיקת חובות, סגר את הסיפור. "אני עצוב ונרגש, אבל מודע לכך שהכדורגל המודרני דורש השקעה ומקורות שמשפחה אחת לא יכולה לשאת בהם לבדה", אמר ברלוסקוני בהודעת הפרידה הרשמית.

העזיבה של ברלוסקוני את מילאן מסמלת גם את סופו המוחלט של העידן הישן. הטייקונים האירופאים הגדולים מוותרים בזה אחר זה על החזקה של קבוצות ספורט לטובת הכסף שמגיע מארה"ב ומהמפרץ הפרסי, ולאחרונה הממון שנשפך מהמזרח הרחוק. באיטליה מוחזקות היום חמש קבוצות מהסרייה A (הליגה הבכירה) בידי בעלים לא-איטלקים, כולן רכישות של חמש השנים האחרונות.

לכסף מהמזרח הרחוק עוד נחזור. הסיפור של ברלוסקוני מגלם את העולם הישן שלא יחזור בעיקר על רקע ההקשר הפוליטי-ספורטיבי - מי יכול לדמיין היום, עם שלל הרגולציות שהלכו ונכפו על הכדורגל, ראש ממשלה, ועוד במדינה מערבית, שמחזיק בבעלות על קבוצת כדורגל. ברלוסקוני שכיהן במשך תשע שנים כראש ממשלת איטליה (השליט עם הקדנציה השלישית הכי ארוכה, אחרי בניטו מוסוליני וג'ובאני ג'וליטי), לא חשב שיש כאן טעם לפגם. כפי שלא חשב שיש בעיה עם החזקות המדיה שלו - לפי "אקונומיסט" (העיתון שהפך לאויבו הגדול של ברלוסקוני) בתקופה מסוימת במקביל להיותו ראש ממשלה שלט בדרך כזו או אחרת ב-90% משוק המדיה האיטלקי. ברלוסקוני השתמש בעסקי המדיה ובפרסום שזכה מהכדורגל כגורמי כוח מרכזיים להחזקת השלטון.

ב-1986, ערב ההצגה הרשמית שלו כבעלים, הוא נחת עם פמליה מורחבת בשלושה מסוקים והודיע כי מילאן תהיה אחת הקבוצות הגדולות בעולם. הוא לא הגזים. מילאן שלו הפכה מיד ל"גראנדה מילאן". הוא היה חדשני ופרוע - הביא מאמן ליגה שנייה מפארמה בשם אריגו סאקי, אחריו את פאביו קאפלו ובהמשך את קרלו אנצ'לוטי; המועדון ייסד את אחד מהסודות הגדולים בכדורגל ובספורט העולמי - "המילאן לאב" - המעבדה המיוחדת שהצליחה להחזיק על הרגליים שחקנים עד גיל מאוחר עם פציעות מינימליות; הוא הפך את הקבוצה למועדון רב-לאומי, אבל מעולם לא רב-לאומי מדי, עם השלישייה ההולנדית הבלתי נשכחת חוליט-ואן באסט-רייקרד, והוביל את מילאן כבר אחרי שנה לאליפות (87/88) שהחלה שרשרת של שש אליפויות ב-12 שנה. וכמובן לשליטה באירופה - עם שלוש זכיות באליפות אירופה בתוך חמש שנים (88/89, 89/90, 93/94). מילאן של העשור הראשון של ברלוסקוני הייתה לא פחות נוצצת וענקית מברצלונה או ריאל מדריד של היום. עד היום נחשב בעיני רבים ה-4-0 מול ברצלונה בגמר ב-94' לתצוגת הגמר הגדולה ביותר של קבוצת כדורגל בגמר אירופי.

היום מילאן נראית כמו שבר כלי. היא לא הצליחה לספק לברלוסקוני את האתנחתה הקומית בתוך שלל הצרות שלו. לא רק מקצועית אלא גם כלכלית: הקבוצה שדורגה לפני עשור במקום השלישי בין הקבוצות המכניסות בעולם, נגיעה מברצלונה וריאל מדריד עם הכנסה של 234 מיליון אירו, מדורגת היום במקום ה-16 עם הכנסה של 214 מיליון אירו. בזמן שברצלונה, ריאל ומנצ'סטר יונייטד חצו רף הכנסה של חצי מיליארד אירו בעונה והכפילו או שילשו את המחזור שלהן בתוך עשור, מילאן היא הקבוצה היחידה המשמעותית באירופה שבעשור אחד הלכה לאחור ואיבדה הכנסה. חלק מזה קשור - במקרה או שלא במקרה במקביל לירידה של ברלוסקוני מראשות הממשלה ב-2011 - לרגולציה המחמירה שהופעלה באיטליה על חלוקת כספי זכויות השידור וההחלטה להפוך את החלוקה לשוויונית יותר. מילאן נפגעה אנושות מהרגולציה החדשה ואיבדה עוד מזומנים ומקורות הכנסה.

ב-2015 היא דיווחה על הפסדים של 91 מיליון אירו - הגבוהים בתולדות המועדון, ב-2016 ההפסדים הסתכמו ב-89 מיליון אירו, והפסדי העונה שטרם דווחו צפויים להיות בהיקף של 70-80 מיליון אירו. במהלך 31 שנות הכהונה שלו רק שלוש עונות הסתיימו ברווח, האחרונה בהן ב-2006 (11.9 מיליון אירו) וגם זה בזכות מכירתו של אנדריי שבצ'נקו לצ'לסי. בסך הכול שרף ברלוסקוני מכיסו 820 מיליון אירו על מילאן מאז רכש אותה ב-1986.

הליגות האירופיות "מאבדות" את מועדוני הכדורגל שלהן לטובת כסף שמגיע מבחוץ. זו כבר עובדה מוכרת, שצברה תאוצה ביום שרומן אברמוביץ' נכנס לצ'לסי האנגלית ב-2003 וההשתלטות של משפחת גלייזר על מנצ'סטר יונייטד שנתיים מאוחר יותר. הגל המשמעותי הראשון היה של בעלים אמריקאים שזיהו בכדורגל האירופי מקור רווח ונכנסו בעיקר לפרמיירליג האנגלית (הגלייזרים במנצ'סטר יונייטד; היקס וג'ילט בליברפול ואחריהם ג'ון וו. הנרי, סטן קרונקי בארסנל); במקביל ניסו אוליגרכים מרוסיה לייצר השפעה ולזכות בלגיטימציה במערב אירופה (אברמוביץ' בצ'לסי, סאשה גאידמק בפורטסמות'); אחר כך היו אלו נסיכי הנפט מהמפרץ הפרסי שרכשו מועדונים והוציאו אותם מחושך לאור בן לילה (פ.ס.ז', מנצ'סטר סיטי).

איטליה הייתה מקום שמרני יותר. גם בגלל העובדה שהכדורגל במדינה נכנס לקיפאון, משבר כלכלי פקד את הליגה ואת המועדונים, הקהל נטש את האצטדיונים המיושנים. השינוי היה ב-2011 כאשר איש עסקים מבוסטון, תומאס די-בנדטו, הוביל קבוצה לרכישת מועדון הכדורגל של רומא - זו הייתה הבעלות הזרה הראשונה בליגה הבכירה האיטלקית. בזמן הזה כבר מ-50% מהקבוצות בפרמיירליג האנגלית היו בידיים זרות.

המהלך של ברלוסקוני מעצים את המגמה ומראה עד כמה ההשפעה היא מיידית. בשבת האחרונה כבר שוחק הדרבי המילאנזי בין אינטר למילאן בשעה 12:00 בצהריים, כדי להתאימו לשעות הפריים-טיים בסין - אחרי ששתי הקבוצות מוחזקות בבעלות סינית (אינטר נמכרה לפני שנה למשקיע סיני). זה לא קרה רק בגלל ששתי הקבוצות בידיים סיניות. בקיץ ייסגר מכרז זכויות השידור של הליגה האיטלקית לשווקים הבינלאומיים, וחברת השיווק אינפרונט שמוכרת את זכויות השידור של הליגה מעוניינת להשיג כ-300 מיליון דולר לעונה, עלייה של 50%, מתוכה היא בונה על כמעט 100 מיליון דולר מהשוק הסיני. אין בזה שום דבר מופרך: במכרז האחרון של זכויות השידור של הליגה האנגלית לשווקים הבינלאמיים נכנס מהשוק הסיני 700 מיליון דולר לשלוש עונות - פי עשרה בהשוואה להסכם הקודם.

הכסף שהשוק הסיני משקיע בכדורגל משנה ומשבש את יבשת אירופה. קודם כול, זו ההשקעה ברכישת זכויות שידור בהיקפים שמשנים לוחות זמנים של משחקים (גם בספרד מותאמים משחקים לשעון הפריים-טיים של המזרח); פעם שנייה בבריחה של כדורגלנים לטובת המשכורות המוצעות היום בליגה הסינית. ועכשיו זוהי המגמה של חברות סיניות לרכוש קבוצות תוך ניסיון ברור להיאחז בקבוצות היוקרה האירופיות - בשלוש שנים וחצי האחרונות הוציאו לפי דיווחים חברות ואנשי עסקים מסין 2.4 מיליארד דולר לרכישת החזקות ב-23 מועדוני כדורגל באירופה, עוד לפני רכישת מילאן. במקומות מסוימים נכנסו במועדונים גדולים בבעלות חלקית - צ'יינה מדיה קפיטל שילמה לפני כשנתיים 400 מיליון דולר עבור 13% ממנצ'סטר סיטי. דליאן וונדה (Dalian Wanda) הקונגלומרט הסיני הענק רכש ב-2015 כ-20% מהבעלות על אתלטיקו מדריד עבור 52 מיליון דולר, וזאנג ג'ינדונג רכש ב-2016 עבור 270 מיליון אירו 70% מהבעלות באינטר מילאן.

לפי דוח של אופ"א המעודכן לנובמבר 2016, עוד לפני רכישת מילאן, ליבשת אסיה יש הנוכחות המשמעותית ביותר בבעלות הזרה על הכדורגל באירופה, עם שליטה ב-17 קבוצות ביבשת בסך הכול, מתוכן 9 קבוצות בשליטה סינית. בסך הכול מתפרסת השליטה של אנשי עסקים מסין על פני שש ליגות באירופה - יותר מכל מדינה אחרת באירופה.

ואם הצליחו להוציא את ברלוסקוני ממילאן, לאף אחד אין מושג היכן זה יכול להיעצר.

רכישת קבוצות
 רכישת קבוצות