מחשבות על הרוע

ספרה של חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים: דוח על הבנאליות של הרוע", התקבל בישראל בזעם. כדאי לחזור לעיין בו

כריכת הספר / הוצאת בבל, 2000
כריכת הספר / הוצאת בבל, 2000

1.

עד לאן הרוע והרשעות האנושית יכולים להגיע? הניסוי המפורסם של הפסיכולוג החברתי סטנלי מילגרם המחיש עד כמה אנשים מסוגלים להכאיב לאחרים רק מפני שהורו להם לעשות כך. בניסוי שהתחיל בראשית שנות השישים, חולקו המשתתפים לשתי קבוצות: האחת הוגדרה "מורים" והאחרת "תלמידים". מילגרם דרש מה"מורים" להעניש את "תלמידיהם" במכה חשמלית בכל פעם שטעו בתשובה. עוצמת השוק החשמלי עלתה לאחר כל טעות. מכות החשמל לא היו אמיתיות, אבל אלו שלחצו על הכפתור חשבו שכן, והם אף שמעו את זעקות הכאב של התלמידים, שהתנהגו כאילו קיבלו שוק חשמלי באמת. מילגרם נדהם לגלות ש-26 מתוך 40 הנבדקים הגיעו למכה החשמלית המרבית, והמשמעות היא שהם הרגו כביכול את התלמיד. הם עשו זאת רק בזכות העובדה שקיבלו לכך אישור ממנהלי הניסוי, שקיבלו על עצמם את האחריות על תוצאותיו ועל שלומם של התלמידים. גם ה-14 האחרים גרמו לתלמידים סבל רב, אבל הם סירבו להמשיך משלב מסוים. הניסוי עורר שאלות כבדות על צייתנות עיוורת, על איבוד מוחלט של מחשבה עצמאית ועל כניעה כמעט מוחלטת לסמכות, אף שהיא מסיבה נזק גדול לאחרים.

2.

בשנת 1963 הוציאה חנה ארנדט לאור את ספרה "אייכמן בירושלים: דוח על הבנאליות של הרוע". ארנדט (1906-1975) היא פילוסופית יהודייה שסיקרה את משפט אייכמן מטעם העיתון "ניו-יורקר". ארנדט קיבלה בגיל 22 תואר דוקטור בפילוסופיה בגרמניה ועם עליית הנאצים, ב-1933, היגרה לצרפת, שבה הייתה פעילה בתנועה הציונית ועסקה בפעילות למען עלייתם של ילדים יהודים לפלשתינה. ב-1941 עברה להתגורר בארה"ב, וכעבור שנה קיבלה אזרחות אמריקאית. הספר עורר זעם רב בישראל, ובארנדט הוטחו דברים קשים מאוד. הביטוי שטבעה, "הבנאליות של הרוע", והצגתו של אדולף אייכמן כאדם אפרורי כביכול ולא כסוג של מפלצת, לא נסלחו לה בישראל, ויש אף שכינו אותה אנטישמית וטענו שהיא אינה אוהבת את עמה. עד כדי כך לא סלחו לה, שספרה תורגם לעברית רק בשנת 2000, כמעט 40 שנה אחרי הוצאתו לאור הרשמית.

3.

קראתי את הספר באחרונה ומצאתי שהוא מעורר מחשבה - לא רק על מה שקרה בשואה, אלא גם על ההווה. חשיבותו של הספר, כפי שנכתב על כריכתו באופן מדויק, היא הרבה מעבר למקום, לזמן ולנסיבות של כתיבתו. הוא מעורר מחשבה ומעורר שאלות כבדות על רוע, רשעות, צדק, עשיית צדק, ציות, מוסר, פשעים ומשפט. צריך להבין: ארנדט חשבה שדינו של אייכמן להיתלות, אבל לא מהסיבות המשפטיות גרידא. היא דיברה על הבנאליות של הרוע כעל תופעה של חוסר מחשבה, של ניתוק מוחלט מהמציאות, סוג של נורמליות עד כדי אימה, שעלול לגרום חורבן הרבה יותר גדול מכל תופעה סדיסטית ומרושעת. אני מניח שכמה וכמה קוראים או גולשים יזדהו עם דבריה אולי בגלל שהם מזהים בנאליות של רוע בסביבתם הנוכחית, אחרים יהדפו אותם כי קשה להם לקבל את הקביעה שאייכמן איננו שטן או מפלצת. זה הדבר החשוב בדיון ציבורי - לא חייבים להסכים, לא צריכים להסכים, צריך להיות סקרנים גם ביחס לדעות אחרות המעוררות מחשבות. מי שרוצה, מוזמן כמובן לקרוא את הספר, ומי שלא, מצורפות כאן כמה פסקאות מתוכו, שחשבתי שהן מתאימות ומשקפות את תפיסתה של ארנדט.

4.

מה שיפה בעיניי היתה תגובתה של ארנדט לכל מבקריה. היא דיברה על תדמיות בניגוד לעובדות, מה שאופייני כל כך לתקשורת של ימינו, ואולי לתקשורת מאז ומעולם. "אך טבעי הוא שהמתקפה, שנוהלה על פי מיטב המסורת של יצירת תדמיות ומניפולציה על דעת הקהל, זכתה להרבה יותר תשומת לב מאשר הפולמוס, וכך נבלע הפולמוס איכשהו וטבע בהמולה המלאכותית של המתקפה", היא כתבה, "הדבר התאפשר מפני שהרעש המתמקד בתדמית של ספר שמעולם לא נכתב, ונגע בנושאים שרבים מהם לא רק שלא הזכרתי מעולם, אלא שקודם לכן לא עלו כלל בדעתי.

"כפי שלעתים קרובות קורה כשמדובר בוויכוחים המתנהלים בתוך הפגנת רגשות עזים", כותבת ארנדט, "האינטרסים התכליתיים של קבוצות מסוימות, שהתרגשותן נוגעת אך ורק לעניינים עובדתיים ומנסות על כן לעוות את העובדות, מתערבבים עד מהרה ובאופן בלתי נמנע עם שאיפות היתר חסרות המעצורים של אינטלקטואלים, שאינם מעוניינים כלל בעובדות אלא מתייחסים אליהן רק כאל מקפצה ל'רעיונות'".

בעניין הזה ארנדט צודקת: הניחו לרעיונות, דבקו בעובדות.

eli@globes.co.il

"האם זה מקרה מופת של כוונה זדונית, של הונאה עצמית שקרית משולבת בטיפשות מחרידה? או אולי זה אינו אלא מקרה של הפושע הנצחי שאינו יודע חרטה מהי, שאינו יכול להרשות לעצמו להתעמת עם המציאות מפני שפשעו הפך לחלק בלתי נפרד ממנה? אייכמן היה צריך רק להיזכר בעבר כדי להיות בטוח שהוא אינו משקר ושאינו מוליך את עצמו שולל, כיוון שבינו ובין העולם שפעם חי בו שררה הרמוניה מושלמת. והחברה הגרמנית, על שמונים מיליון בניה, הייתה גם היא מוגנת מפני המציאות ומן העובדות בדיוק באותם אמצעים, אותם הונאה עצמית, שקרים וטיפשות שנשארו טבועים במנטליות של אייכמן... הנוהג של הונאה עצמית נעשה כל כך שכיח, כמעט תנאי מוסרי הכרחי להישרדות... קשה לעתים לא להאמין שהשקרנות הפכה לחלק בלתי נפרד מהאופי הלאומי הגרמני"

"אדולף אייכמן עלה לגרדום בצורה מכובדת ביותר. הוא ביקש בקבוק יין אדום ושתה את מחציתו... הוא היה ממש הוא עצמו. דבר לא יכול היה להמחיש זאת בצורה משכנעת יותר מאשר הטיפשות הגרוטסקית של מילותיו האחרונות. הוא התחיל בכך שהכריז נחרצות שהוא מאמין באל, שמשמעותו בנוסח נאצי מקובל שהוא אינו נוצרי ואינו מאמין בחיים שלאחר המוות. אחר כך המשיך: "בעוד זמן קצר, רבותיי, כולנו ניפגש שוב. זהו גורל כל בני האדם. תחי גרמניה, תחי ארגנטינה, תחי אוסטריה. אני לא אשכח אותן". נוכח פני המוות, הוא מצא את הקלישאה שמשתמשים בה בנאומי הספד. בצל עמוד התלייה, היתל בו זיכרונו בפעם האחרונה; הוא היה במצב של 'התרוממות רוח', ושכח שזו הייתה ההלוויה שלו. "היה זה כאילו סיכם, באותם רגעים אחרונים, את הלקח שלימד אותו השיעור הארוך הזה ברשעות האדם - עד כמה מבעיתה, בלתי ניתנת לביטוי במילים או במחשבות, היא הבנאליות של הרוע"

"אם אכן 'צדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות', כי אז הצדק של מה שנעשה בירושלים היה נראה לעיני כול אילו העזו השופטים לפנות אל אייכמן בערך בלשון זו: 'הודית שהפשע שבוצע כלפי העם היהודי במשך המלחמה היה הפשע הגדול ביותר בהיסטוריה המוכרת והודית בתפקיד שהיה לך בו. אבל אמרת שמעולם לא פעלת מתוך מניעים שפלים, שמעולם לא הייתה לך נטייה להרוג מישהו, שמעולם לא שנאת יהודים, ושבכל זאת לא יכולת לנהוג אחרת ולא חשת אשם... אמרת גם שתפקידך ב'פתרון הסופי' היה מקרי בלבד ושכמעט כל אדם יכול היה למלא את מקומך, כך שלפחות פוטנציאלית כמעט כל הגרמנים אשמים במידה שווה. כוונתך הייתה לומר שבמקום שבו כולם או כמעט כולם אשמים, איש אינו אשם... עדיין נותרה בעינה העובדה שאתה ביצעת מדיניות של רצח המוני, ובכך תמכת בה בצורה פעילה... ובדיוק כשם שאתה תמכת וביצעת מדיניות של סירוב לחלוק את האדמה עם העם היהודי ועם בניהן של כמה אומות אחרות - כאילו שלך ולממונים עליך הייתה זכות כלשהי לקבוע למי מותר ולמי אסור לשכון בעולם - כך גם אנו מוצאים שאין לצפות מאיש, כלומר, מאף בן אנוש, כי ירצה לחלוק איתך את האדמה. מסיבה זו, ואך ורק מסיבה זו, עליך להיתלות"

"כשאני מדברת על הבנאליות של הרוע, אני עושה זאת אך ורק ברמה עובדתית, ומצביעה על תופעה שהזדקרה אל מול עינינו במשפט. אייכמן לא היה יאגו וגם לא מקבת, והוא בוודאי לא היה מעלה בדעתו להחליט, כמו ריצ'רד השלישי, 'להראות שהוא רשע'. מלבד פעלתנות יוצאת מגדר הרגיל למען זכייה בקידום אישי, לא היו לו שום מניעים... הוא לא היה טיפש. היה זה חוסר מחשבה גמור - שאיננה זהה כלל לטיפשות שהכשיר אותו להפוך לאחד מגדולי הפושעים של אותה תקופה. אם זה 'בנאלי' ואפילו משעשע, שעם כל המאמצים בעולם אי-אפשר למצוא באייכמן שום עומק שטני, זה עדיין רחוק מלהיות תופעה רגילה... הלקח שניתן היה ללמוד בירושלים הוא, למעשה, שריחוק כזה מן המציאות וחוסר מחשבה כזה יכולים לגרום ליותר חורבן מאשר כל האיסטינקטים המרושעים שאולי קיימים באדם. אבל זה היה לקח, לא הסבר של התופעה ולא תיאוריה על אודותיה"

"השופטים ידעו כמובן כי באמונה שאייכמן היה מפלצת הייתה משם נחמה גדולה, גם אם בשל כך הייתה התביעה של ישראל נגדו קורסת, או לכל הפחות מאבדת כל עניין... הצרה עם אייכמן הייתה בדיוק שרבים כל כך היו כמותו, ושרבים מהם לא היו סוטים ולא סאדיסטים, שהם היו, והם עדיין, נורמלים עד אימה. מנקודת המבט של המוסדות המשפטיים שלנו ושל נורמות השיפוט המוסרי שלנו, הנורמליות הזו מבעיתה הרבה יותר מכל מעשי האכזריות גם יחד, כי משתמע ממנה - כפי שנאמר בנירנברג שוב ושוב על ידי נאשמים ועל ידי פרקליטיהם - שהטיפוס החדש הזה של פושע, שהוא למעשה 'אויב המין האנושי', מבצע את פשעיו בנסיבות המונעות ממנו כל אפשרות לדעת או להרגיש שהוא עושה עוול"

"שמענו את מחאותיה של הסניגוריה, שאייכמן היה בסופו של דבר 'בורג קטן', במכונת 'הפתרון הסופי', ואת טענות התביעה שהאמינה כי גילתה באייכמן את המנוע עצמו. אני עצמי לא ייחסתי חשיבות מרובה לאף אחת משתי התיאוריות הללו, וכך גם נהג בית המשפט בירושלים... אם הנאשם מצדיק את עצמו בהתבססו על כך שפעל לא כאדם אלא רק כנושא משרה ציבורית, שאת מטלותיה היה יכול כל אחד אחר לבצע בקלות, הרי כמוהו כפושע המצביע על סטטיסטיקות של פשע - המורות על מספר כזה וכזה של פשעים המתבצעים מדי יום במקום זה וזה - וטוען שעשה רק את מה שהיה מצפה ממנו סטטיסטית, שרק במקרה הוא זה שעשה זאת ולא מישהו אחר, כי בסופו של דבר מישהו היה צריך לעשות זאת. מנקודת מבטם של מדעי המדינה ומדעי החברה יש כמובן חשיבות רבה לכך שעצם מהותו של משטר טוטאליטרי, ואולי גם טיבה של כל ביורוקרטיה, הוא להפוך בני אדם לנושאי משרות ציבוריות וללא יותר מברגים במנגנון המינהלי, וכך לשלול מהם צלם אנוש".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988