"תפקידים בצבא מתאימים לאנשים - לא לגברים או נשים"

דבורה חסיד, ראש מחוז מרכז במכבי, מתארת את מערכת הבריאות כ"עובדת בתת-תקצוב קשה, בלי תכנון קדימה" ■ "המערכות השלטוניות איטיות בתגובה, וגם בהקצאת המשאבים"

דבורה חסיד / צילום: studio-thomas
דבורה חסיד / צילום: studio-thomas

"בסיום שירותי הצבאי, כקצינה בדרגת תת-אלוף, יצאתי עם משלחת לפולין. עטורה במדי צה"ל עומדת לנוכח הזוועות ונשבעת שלעולם, כל עוד רוחי בי, לא אפסיק לעשות ולהיות משמעותית לעצמי, לחברה ולמדינה שלי - ואני מסרבת להתרגש מאלו שמתייחסים בציניות לאמירה כזו", כך מחברת דבורה חסיד את השבוע הקשה בשנה - מיום השואה, ליום הזיכרון וחג העצמאות. "הגדרת העצמאות עבורי היא הזכות להפסיק לקטר, לקחת אחריות ולהבין שמרכז השליטה על חיי האישיים זו אני. להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהאמין שאפשר להשיג כמעט כל מטרה, לסחוף באופטימיות את החברים, ואת אלפי העובדים".

חסיד, ראש מחוז המרכז במכבי שירותי בריאות, שירתה 30 שנה בצבא. הייתה קצינת פניות הציבור באגף כוח אדם, מפקדת הבקו"ם (בסיס קליטה ומיון) בימים של שאול מופז, ויועצת הרמטכ"ל לענייני נשים בימי משה בוגי יעלון. ב-2006 פרשה. שימשה 5 שנים מנכ"לית עתידים. על הצלחת עתידים, אחת מהתוכניות המפוארות בישראל, תעיד, בקיצור נמרץ, התוצאה הבאה: בתחילת הדרך, שנת 2000, רק 2% מהמהנדסים מסיימי עתודה אקדמאית בצה"ל היו יוצאי הפריפריה - היום השיעור הוא 30%, מתוכם 45% נשים. זה התחיל כיוזמה צבאית של הרמטכ"ל מופז ותת-אלוף אבנר ברזני המנוח, שזיהו מיעוט בלתי אפשרי של מהנדסים ועתודאים מיישובי הפריפריה ביחס למספרם הגבוה כמפקדי לחימה מצטיינים. התוכנית איתרה תלמידים בגיל צעיר, העניקה להם קורסי העשרה בפיזיקה, מתמטיקה ומדעים, ושלחה אותם לחוגים גבוהים - במקום הורים שלא יכלו לממן. בהמשך הדרך הוכנו לעתודה האקדמית ולכוחות המקצועיים הגבוהים של הצבא. זה התחיל מתרומות. התורם והיזם הראשון היה איתן ורטהיימר, אליו הצטרפו אחרים ולימים גם משרדי האוצר, החינוך והתעסוקה החלו לתת את חלקם. היום מתחילים את האיתור והליווי הצמוד בגילאי 14-15, והוא התפתח לליווי ותמיכה במ הלך השירות ואחריו, הכרה ופתיחת דלתות לשילוב בתעשיות הגבוהות.

"ראיתי עשרות אלפי בני נוער ברחבי הפריפריה של מדינת ישראל, בעלי יכולות אישיות בולטות וכישורים מרשימים, שבמשך שנים נעלמו מעייני מקבל ההחלטות", מספרת חסיד. "וגם ראיתי אותם שמחים, גאים, מתרגשים מאמינים בעצמם וביכולותיהם. חלקם הם מהמובילים היום במשק, בממשלה, בחברה. על כולנו לוודא שהנערים והנערות היום בפריפריה, במקומות שאין יכולת הורים לממן, לא יירדו מסדר היום הציבורי. כן, ברור לי שגם המדינה רואה את טובת צעיריה, אבל המערכות השלטוניות הרבה יותר איטיות בתגובה, וגם בהגדרת סדרי העדיפויות ובהקצאת המשאבים".

"צה"ל? אין משבר אמון"

אחרי זה הלכה לנהל את "אור שלום" - ארגון ללא מטרות רווח הנחשב לגדול בישראל, מטפל בילדים ונוער בסיכון. כאלה שהוצאו מבתיהם על ידי שירותי הרווחה והועברו למסגרות חוץ. "יש לכולנו אחריות ענקית כיצד תראה המדינה היום, מחר - ובעיקר בדורות הבאים". כבר כמה שנים שהיא גם יו"ר הקרן לחיילים משוחררים של משרד הביטחון. "זו זכות גדולה שניתנה בידי לאפשר למשוחררים מצה"ל ומהשירות הלאומי לממש את הכספים שהמדינה העמידה לרשותם לצרכי לימודים ורכישת מקצוע. גם כאן, היוזמה האחרונה של הרמטכ"ל גדי אייזנקוט, 'ממדים ללימודים', מבוססת בחלקה הגדול על תרומות ואני מאוד מקווה שהמדינה תראה את הפוטנציאל הגדול של התכנית שמאפשרת לימודים אקדמיים לכל בוגר שירות צבאי - ותתקצב את התכנית בבסיס תקציב הביטחון ובכך תבטיח יציבות לאורך שנים".

- עוד כספים לתקציב הביטחון? גם ככה יש כבר איזשהו משבר אמון בין הציבור לצבא נוכח התקציבים הגדולים שמוזרמים, וחוסר הנכונות להתייעל ולחסוך.

"אין משבר אמון. זה לא קיים. הצבא זוכה בכל הסקרים והמדדים ליחס חיובי ולרמת האמון הגבוהה ביותר בארץ".

- את מנהלת מחוז במכבי, ושותפה לחלק מהשיח על תת-תקצוב מערכת הבריאות, ומודעת מניסיון לדרישות הנוספות לחינוך. מצד שני את מבינה את דרישות התקציב של מערכת הביטחון. זו לא בעיה? גם לזה, גם לזה וגם לזה?

"אני לא יודעת שזו בעיה, זה אתם אומרים. משווים רווחה, בריאות חינוך, ואומרים שאם יורידו מהביטחון זה יביא את המזור לאחרים. אני יודעת בוודאות דבר אחד: מערכת הבריאות שהיום אני חלק ממנה לא מתוקצבת בהתאם לצורכי התושבים, עובדת בתת-תקצוב קשה, בלי תכנון קדימה. שורה ארוכה של אנשים נפגעים קשה בגלל צורך בתרופות שאינן בסל, חסר כוח אדם, חסר כסף במערכת. זה במקום זה? זה לא עובד כך. אני מאמינה שבשיקול דעת, בתבונה, בהחלטות ללא הטיות מחשבתיות ורגשיות - אפשר יהיה לפתור את החינוך, הבריאות, הרווחה והביטחון".

- התפקיד האחרון הבכיר שלך היה יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים. עברו שנים ועדיין זה השיח, ובכל שבוע קם רב שמדבר נגד בשם האמונה והדת.

"מי זו האמונה הזו? אני מבית דתי, בוגרת בני עקיבא, תיכון דתי, אני מכבדת רבנים. ואני משוכנעת שיש דיבורים שבאים מבורות, מסטראוטיפים. אני בטוחה שהצבא לא יכול להרשות לעצמו לגייס נשים על פי חוק ואז להצר את צעדיהן בשירות. ברור לי שיש תחומים בהם צריך התאמות, תרבותיות ותשתיתיות. עושים את זה. עשו את זה בקורס טייס וזה עובד נכון. האם נשים יכולות לעשות הכל? לא, גם גברים לא יכולים לעשות הכל. תפקידים מתאימים לאנשים - לא לגברים או נשים. בתחילת הדרך קלט גדוד הקרקל הלוחם נשים, אבל הכשיר אותן בהכשרה שלא התאימה להן. היו הרבה בעיות גופניות, הרבה שברי הליכה - גם לצבא לעצמו לקח זמן להבין ולהתאים את הצרכים, התאמת היחידות וההכשרות".

- טנקיסטיות? האישה שבטנק תנצח?

"יש שיח בנושא. האם למשל בצוות הטנק יהיו שני גברים ושתי נשים. האם יכולים לשבת בטנק ימים שלמים בשדה הקרב ולהתקיים על כל הצרכים הבסיסיים של בני אדם. זה אפשרי? כן, האם זה נכון והכרחי? אני לא בטוחה. הצבא חייב וצריך להפעיל שיקול דעת ותבונה למצוא את הדרך הנכונה, את עמק השווה. לדתיים יש זכויות, לחרדים יש זכויות, לנשים יש זכויות. אין דרך שכל הזכויות של כולם יתקיימו. אבל אין גם דרך שזכויות של קבוצה אחת יבואו על חשבון השנייה. עם כבוד הדדי, בהדברות, אפשר להגיע לפתרונות הטובים - והצבא מגיע לזה, יגיע לזה. זה נכון, זה חשוב וזה צודק".