הנקראות ביותר

אג'נדה טורס

מהשתתפות בהפגנות בבילעין, דרך סיוע לעסקים קטנים בהתנחלויות ועד לסיורים של "שוברים שתיקה" - במהלך השנים האחרונות הפכה ישראל למוקד של תיירות פוליטית. המטיילים ממרקים את המצפון, הישראלים והפלסטינים מקדמים את האג'נדות, וכמובן שיש גם לא מעט גופים שגוזרים קופון.

סביר להניח שהיו מתנגדים רבים לאמירתו של שר הבינוי והשיכון יואב גלנט בחורף האחרון, שרמז כי יש להיערך לעימות עם חמאס לקראת האביב, אבל את הביקורת המיידית השמיע דווקא איש ימין מובהק, שר התיירות יריב לוין. "אני חושב שהאמירה הזו באמת שאינה במקומה", אמר אז בראיון לגלי צה"ל, "אמירות מין הסוג הזה משדרות בדיוק את ההיפך ממה שצריך לשדר, שמדינת ישראל בסופו של דבר היא אחת המדינות הכי בטוחות לתייר בהן שישנן". אז הנה עוד משהו שיכול להרגיע את השר לוין: הרבה מאוד תיירים, לא רק שאינם מדירים את רגליהם מישראל בעקבות הסכסוך, אלא שהסכסוך עצמו - על כל צדדיו - הוא הסיבה להגעתם לארץ.

בשומרון אפשר לתור עם אנשי מועצת יש"ע וגם עם תנועת שלום עכשיו; בחברון אפשר לסייר עם מדריכים מטעם "שוברים שתיקה", לוחמים לשעבר ששירתו שם, ואפשר לעשות זאת גם עם תנועת "אם תרצו" ואנשי היישוב היהודי בעיר. עמותת "זוכרות" מזמינה לסיורים בעקבות הנכבה הפלסטינית, בית שמואל מקיים סיורים פוליטיים על קו התפר הירושלמי וחברות טיולים פלסטיניות מירושלים ומבית לחם מקיימות סיורים לגדר ההפרדה. זוהי רק רשימה חלקית, והרעיון ברור: כל תייר יכול לבחור את הסיור שמתאים לו, הן גיאוגרפית והן פוליטית ויש גם היבט תרבותי (ראו מסגרת).

"כל הצדדים למדו לראות בתיירים נכס כלכלי ופוליטי במאבקם לקדם תפיסת עולם כזו או אחרת, או להשמיע את קולם בפני הקהילה הבינלאומית באופן בלתי אמצעי", מסביר ד"ר יניב בלחסן, מרצה בכיר במחלקה לניהול מלונאות ותיירות באוניברסיטת בן גוריון באילת. "ניתן לזהות יותר נכונות ופעלתנות, הן מצד מתנחלים שמפתחים אתרי תיירות באופן פרטיזני, כמו למשל בחברון, הן מצד המועצות האזוריות ביהודה ושומרון שמייצגות את הממסד הישראלי, והן מצדם של פלסטינים תושבי הגדה המערבית, המבקשים לעודד ביקור תיירים, ושגם שם ניתן להבחין בין יוזמות פרטיות ליוזמות מוסדיות של הרשות הפלסטינית".

מה היקף התופעה?

"יש קושי רב לאמוד את ההיקף. זה נובע גם מכך שניתן לכלול תחת הכותרת תיירות פוליטית גם צורות טיול ותיור נוספות, בהן לביקור יש השלכות פוליטיות שלא תמיד ברורות לתיירים".

על-פי ההערכה, מאות אלפי תיירים מבקרים בכל שנה ברשות הפלסטינית - רובם מגיעים ליריחו, לבית לחם ולרמאללה. מאות תרמילאים ותיירים מגיעים בכל שנה להתנדב בארץ לתקופות קצובות, חלקם בשטחים, ולכך מצטרפים אקטיביסטים שמבקשים להשתתף בהפגנות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים ונכנסים לארץ כתיירים לכל דבר. גם אם אין נתונים מדויקים (גם לא ברשות האוכלוסין וההגירה, שאליה פנינו) - כל הגורמים שעמם שוחחנו מעידים כי מדובר בשוק גדל והולך, ולא בכדי: "אנחנו חיים בעידן שמאפשר את התפתחותן של תפיסות כמו אזרחות גלובלית וקוסמופוליטיות, שהופכות את הסכסוך שלנו לנחלת הכלל", אומר בלחסן, "וזה מה שמיוחד בתיירות הפוליטית בישראל".

משני צדי חומות ההפרדה

השימוש הפוליטי בתיירות אינו חדש במקומותינו: "המחלקה למסחר ותעשייה של ההנהלה הציונית עסקה בפיתוח ושיווק תיירות ליישוב היהודי כבר בתחילת שנות ה-20", מפרט בלחסן. "ב-1925 הוקמה לשכת המודיעין הציונית לתיירים, שיצרה קשר עם תיירים יהודים ונוצרים מהעולם כדי לכוונם בעת ביקורם להכרת המפעל הציוני, וכדי לרתום אותם למעגל התורמים לקרנות הלאומיות לאחר שובם לחו"ל. מחקריו של פרופ' יוסי כץ על אותה תקופה מראים כי גם בזמן מלחמת העולם השנייה ראתה הנהגת היישוב חשיבות רבה בשימוש ב'תיירות צבאית', של חיילים זרים ששהו בארץ, ככלי דיפלומטי לקידום הרעיון הציוני".

מה זו בדיוק תיירות פוליטית?

"זהו ביטוי לתופעה רחבה יותר שמוגדרת בספרות כצרכנות פוליטית, שהיא שימוש בכוח הקנייה על מנת להשפיע על סוגיה בספרה הפוליטית. תיירות היא פרקטיקה צרכנית חוצת גבולות עם רמת מעורבות גבוהה, שכן היא כרוכה בתכנון ובהקצאת משאבים יותר ממוצרי צריכה אחרים, וזה הופך אותה לזירה ייחודית להשתתפות בסוגיה פוליטית מחוץ לאזור המגורים של התייר".

"תייר, כצרכן פוליטי, בוחר אם לבקר ביעד מסוים או להחרים אותו, בהתאם לעמדות פוליטיות או מוסריות", מוסיפה ד"ר יעל רם, מרצה בכירה בחוג לתיירות במכללה האקדמית אשקלון. "ראינו חרמות שונים, כמו באיים המלדיביים, רפובליקה אסלמית קטנה שתיירים קראו להחרים אותה לאחר שנערה משם, שאביה אנס אותה, הורשעה בקיום יחסי מין מחוץ לנישואים ונגזרו עליה מאה מלקות. גם את קנדה, שמאפשרת ציד לווייתנים, יש קריאה להחרים. אנחנו מכירים כמובן את החרמות על ישראל ולצדם מתקיימת המגמה ההפוכה: תיירים שרוצים לבוא לישראל, ללמוד ולהזדהות".

אחד הנדבכים המוכרים של התיירות הפוליטית הוא של תיירים ופעילים שמגיעים לארץ כדי להפגין ולהביע הזדהות עם מצוקת הפלסטינים, להתנדב בכפרים ולתעד את מה שנתפס בעיניהם כעוולות הכיבוש. התיירים בדרך כלל מגיעים דרך ארגונים שונים. חלקם שייכים לתנועת ה-BDS הפועלת להחרמת ישראל; חלקם מגיע דרך עמותות כמו EAPPI מייסודו של ועד הכנסיות העולמי (WCC) או INTERPAL, שמתמחות בגיוס מתנדבים.

מוקדים מרכזיים שמושכים תיירים הם הפגנות יום שישי שמתקיימות כבר למעלה מעשור בכפר בילעין, סמל המאבק נגד גדר ההפרדה, או בנבי סלאח, לצד פלסטינים, אנשי שמאל ופעילי קבוצת "אנרכיסטים נגד הגדר". בלחסן מפרט כי "התיירים מגיעים לשם באופן עצמאי דרך חברות פרטיות, או דרך ארגונים כמו "תנועת הסולידריות הבינלאומית (ISM) או "צוותי השלום הנוצרים" (CPT) שעובדים בתיאום עם הוועדות העממיות הפלסטיניות, שרואות בתיירים צלע חשובה בקידום המאבק שלהן".

לעיתים קרובות, הוועדות העממיות דואגות להסעת התיירים ולאירוחם אצל משפחות מקומיות. במהלך ההפגנות הם בדרך כלל אינם נוטלים חלק ישיר בעימותים, אך לעיתים נפגעים מהם, וזה המקום להזכיר את רייצ'ל קורי, שהשתתפה ב-2003 בפעילות ISM שנועדה למנוע מדחפור צה"ל לבצע עבודות ליד ציר פילדלפי ברצועת עזה - ונהרגה בתאונה בידי הדחפור.

הפעילים הזרים והתיירים שמבקשים להגיע לשטחים עושים זאת בדרך כלל עם סיפור כיסוי, כיוון שישראל מסרבת לאשר כניסה לפעילי BDS למשל, מה שמקשה על הערכה מדויקת של מספרם. על-פי דוח המרכז למורשת המודיעין (מל"מ), המשתתפים הלא-פלסטינים (הישראלים והזרים) מהווים כ-40% מכלל המפגינים באירועים אלה, כששיעור הפעילים הזרים עומד על 10%.

במחקר שערך בלחסן בבילעין, התברר שתיירים מגיעים לשם ממניעים שונים: "הספקטרום רחב", הוא מפרט, "הסוג האקטיביסטי שמעורב במאבק באופן ישיר; הסוג שמגיע להביע סולידריות עם המאבק, וגם סקרנים שבאים ללמוד על המאבק המקומי באופן בלתי אמצעי. מעניין לציין כי האקטיביסטים שמגיעים הנה לא בהכרח בקיאים בתולדות הסכסוך ולעיתים מפגינים בורות, למרות הנכונות שלהם לפעול ורמת מעורבותם הגדולה".

סיורים דו-נרטיביים

בחברון אפשר למצוא סיורים פוליטיים מגוונים, וצמיחת התיירות הפוליטית הביאה עמה בשנים האחרונות את הסיורים הדו-נרטיביים, שמטרתם לשטוח בפני התיירים הן את הצד הפלסטיני והן את הישראלי. "ישנם סיורים עם מדריכים פלסטינים, שבהם מודגשים קשיי החיים תחת שלטון צבאי, עם אזכור של טבח מערת המכפלה והשלכותיו על מרקם החיים בעיר", מפרט בלחסן. "ומנגד, היישוב היהודי בעיר לא שוקט על שמריו ומוציא לא מעט סיורים, שבהם מודגשים הקשר ההיסטורי של היהדות לעיר ותולדות היישוב היהודי, עם אזכור למאורעות תרפ"ט. הסיור של 'שוברים שתיקה' בעיר מדלג לחלוטין על ביקור בתוך מערת המכפלה. הוא נפתח בקבר ברוך גולדשטיין בקריית ארבע ומועבר מנקודת מבטם של לוחמים ששירתו בעיר, שמתארים את ההשלכות, מנקודת מבטם, של הנוכחות של היישוב היהודי".

דוגמה לכך היא חברת אברהם טורס, בהובלת הרב אליהו מקלין: חלקו הראשון של הסיור שהם מציעים מועבר על-ידי מדריך ישראלי בצד הישראלי וחלקו השני מתקיים בצד הפלסטיני על-ידי מדריך מקומי. סיורים דו-נרטיביים מציעה גם מג'די טורס, חברה בבעלות פלסטינית שהוקמה ב-2009. המודל שלה הוא שכל סיור מודרך על-ידי פלסטיני ויהודי.

"כדי לקדם את הסובלנות, אנחנו זקוקים ליותר תיירות", סבור היזם עזיז אבו סארה, שהקים את מג'די טורס יחד עם שני שותפים יהודים ומאז התפרסה החברה למדינות נוספות, כמו טורקיה. "אין לנו מטרה פוליטית ואנחנו לא מנסים לסמן את הסכסוך בצורה כזאת או אחרת. אנחנו חברה שמתעניינת בכך שאנשים יראו וישמעו את כל הצדדים. עד היום טיילו דרכנו בארץ אלפי תיירים, רובם אמריקאים מכל הגילאים".

באירוע Ted Talks שהתקיים ב-2014 שלח אבו סארה קריאה למטיילים בעולם לשנות את אופי הטיולים שלהם. לדידו, תיירות היא הדרך בת הקיימא הטובה ביותר להפלת חומות ולרקימת קשרים חברתיים. "אם מיליארד אנשים שמטיילים בכל שנה בעולם יטיילו כך, בלי שייסעו באוטובוסים מאתר אחד לשני וממלון למלון, הם ייצרו קשר אמיתי", אמר בהרצאה, "וזה העתיד של התיירות".

"מבחינתי, סיור טוב הוא סיור שבסופו אנשים יוצאים מבולבלים", מעיד נתן לנדאו, מדריך במג'די טורס. "יש תיירים שמגיעים וחושבים שהם מבינים את מורכבות הסכסוך, אבל אחרי הטיול אומרים שעכשיו הם מבינים עד כמה הם לא הבינו אותו".

לנדאו, כיום פעיל בתנועת "לוחמים לשלום", לוקח את המטיילים לעיר העתיקה, להר הבית, למצדה, לים המלח וגם לבית לחם, למחנות פליטים, למפגש עם מתנחלים, לקבר ערפאת - כיום אתר התיירות הבולט ברמאללה - למועצה האזורית בנימין ועוד. "הרעיון הוא לתת להם את המורכבות. אם הם רוצים להבין, הם צריכים לשמוע את שני הצדדים, ויש לזה ביקוש".

תיירים מגיעים לסיורים האלה עם אג'נדה מגובשת או שהם פתוחים ללמוד ולהתרשם?

"חלק מגיעים עם אג'נדה, אבל בדרך כלל מי שמצטרף לטיולים שלנו הם חבר'ה יותר ליברליים. הדרכתי קבוצה של סטודנטים אמריקאים שהגיעה לסמינר של חודש על הסכסוך. הם ירדו לרזולוציות שרוב הישראלים מעולם לא הגיעו אליהן. ואם השאלה העיקרית שעולה אצל תיירים היא למה אתם לא מצליחים לעשות שלום, הסיורים נותנים להם הבנה מעמיקה ומעודדים אותם לחשוב בצורה ביקורתית".

מעדיפים קונפליקט

האם תיירות פוליטית תורמת לשלום ולהבנה - או שמא לניכור ולהקצנת עמדות? זאת השאלה המעניינת שמעלה ד"ר יעל רם, ומבחינתה, יש תשובה נחרצת: "תיירות פוליטית רק מחדדת את ההבדלים ולא מקרבת".

לשיטתך, איפה מתחילה הבעיה?

"הביקוש הוא מצד תיירים פרו-ישראלים, פרו פלסטינים או כאלה שטוענים שאין להם אג'נדה ושהם תיירי שלום. אבל אנשים לא מגיעים לישראל טאבולה ראסה, וההנחה היא שהם מגיעים עם אג'נדה מראש".

ואז הם מצטרפים לסיורים עם אג'נדה.

"מי שמציע את התיירות הפוליטית הם שחקנים שיש להם מה למכור: ממשלות, קהילות מקומיות והרבה ארגונים שלא למטרת רווח. בצד הישראלי יש כמה אג'נדות מרכזיות; הראשונה מדגישה את זכותו הציונית והדתית של העם היהודי למדינתו ולאלה אני משייכת פרויקטים כמו תגלית, מסע, אלע"ד ותיירות השומרון. באג'נדה המרכזית השנייה נכללים ארגונים שמדגישים את חשיבות השגתה של תמונה מאוזנת עד כמה שניתן, שכוללת נרטיבים של שני הצדדים: גם הזכות הציונית והדתית וגם הצד הפלסטיני. באסכולה הזאת פועלים ארגונים כמו עיר עמים ועמק שווה שמארגנים סיורים".

מה קורה בצד הפלסטיני?

"גם שם יש ארגונים שלא למטרות רווח, והם מדגישים את עוולות הכיבוש בשטחי הרשות, כמו Alternative Tourism Group) ATG) או Green olive tours. האחרון עורך סיורים בשטחי ישראל כדי להראות כיצד המדינה דחקה את רגלי הפלסטינים, ויש ארגונים שמנסים להציג גם את המציאות הישראלית, אבל כמו בצד הישראלי - לא ברור איך כל צד מציג את הנרטיב של הצד השני, וממילא זה בשוליים. הדבר החסר ביותר בתיירות פוליטית בישראל הוא שאין שום נרטיב משותף: זה תמיד אנחנו והם, כך שבדרך כלל מה שקורה בתיירות פוליטית הוא למעשה רק לשכנע את המשוכנעים. אפשר היה לקחת תחומים משותפים לשני העמים כמו מוזיקה ואוכל, אבל זה לא קורה. בתיירות הפוליטית כיום אין חיפוש לנרטיב משותף".

בהקשר זה, מעניין לציין מחקר שערכו ד"ר אלון גלבמן, ראש המחלקה לניהול תיירות ומלונאות במכללה האקדמית כנרת, והסוציולוגית ד"ר דריה מעוז ממכללת הדסה, על אי השלום בנהריים, שהוקם לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן ב-1994: כשלוש שנים לאחר מכן רצח חייל ירדני שבע תלמידות שטיילו שם ופצע שש אחרות (הוא, אגב, שוחרר מהכלא לפני שבועות ספורים, לקול מחאה זועמת של משפחות הנרצחות); והמחקר בדק באיזו מידה הנרטיבים של מדריכי תיירים ומטיילים באי השלום מקדמים אלמנטים של שלום לעומת אלמנטים אחרים.

הממצא העיקרי של המחקר הפתיע אפילו את החוקרים: המסרים של מלחמות, עימותים וקונפליקטים התגלו כדומיננטיים יותר מהמסרים לגבי עתיד משותף של שתי המדינות. למרבה הצער, כך במחקר, אי השלום התגלה יותר כאי מלחמה - אף שהמקום מציג עצמו כאתר תיירות העוסק בשלום בין שתי המדינות.

"היהודים בעמדת נחיתות"

דווקא מאחר ש"החוויה הישראלית" היא החברה לחינוך של הסוכנות היהודית - שפועלת ב-50 מדינות במטרה לחזק את הזהות היהודית, עם תוכניות דגל חינוכיות וציוניות דוגמת "תגלית" ו"מסע" ודרכה מגיעים ארצה למעלה מ-30 אלף בני נוער וצעירים בשנה - מעניין לשמוע שהמנכ"ל שלה, עמוס חרמון, מדווח על עלייה משמעותית בכל הקשור לתיירות פוליטית.

"בארבע השנים האחרונות הוכפל מספר הצעירים שמגיעים דרכנו לארץ ומבקשים שנארגן להם מפגשים שמדברים עם הסכסוך ולא על הסכסוך - כלומר להיפגש עם פלסטינים שמתגוררים בישראל ומחוצה לה, לשמוע על הקשיים שלהם וגם להיפגש עם מתיישבים. המספר זינק מ-4,000 צעירים ב-2013 ל-10,000 ב-2017, כלומר מדובר בלא פחות משליש מהקבוצות שלנו", אומר חרמון ומופתע בעצמו מהמגמה, שנבדקה לבקשת G. "מדובר בעיקר בסטודנטים מכל העולם שמבקשים לשמוע את מגוון הדעות".

בשונה מהתכנים שהחברה מספקת.

"נכון, בדרך כלל הם מקבלים את החלק הישראלי ואת הטיולים הציוניים הקלאסיים. בנוסף, כ-85% מהם עוברים סדנה בתחום הקונפליקט. בקמפוסים בעולם יש היום בעיה גדולה, והסטודנטים היהודים נמצאים בעמדת נחיתות מבחינת הסברה וידע. חשוב לנו שהם ייצאו מהארץ עם מידע, מפות ודיסקים ולכן בנינו סדנאות יחד עם אנשי מקצוע כדי להתמודד עם מה שקורה שם. ואם אין דרישה שלהם, אנחנו לא מנדבים את הנרטיב השני".

אתם נענים לבקשה שלהם?

"בהחלט, ואנחנו עושים זאת באמצעות עמותות שונות, מתונות ולא קיצוניות. אנחנו לא מאפשרים התלהמויות או העברת מידע קיצוני. יש גם קבוצות שמבקשות לקיים מפגשים ברמאללה, אבל את זה הן עושות באופן עצמאי, מחוץ לתוכנית שלנו".

ממד אחר של תיירות פוליטית מהווים מאות התיירים שמגיעים לארץ מדי שנה כדי להתנדב בהתנחלויות כסיבה המרכזית לביקורם, ובכך מביעים עמדה פוליטית ברורה. קחו למשל את ארגון "היובל", שמארגן קבוצות של צליינים אוונגליסטים שמגיעות לישראל ומסייעות בעבודות חקלאות ליהודים ביהודה ושומרון, שם הם נקלטים בעסקים מקומיים. הארגון נוסד ב-2004 על-ידי טום וולר, מנשוויל שבטנסי. מאז ועד היום, להערכת הארגון, הגיעו לארץ כ-3,000 מתנדבים, בעיקר מארה"ב ומאירופה.

אחד העסקים הפופולריים שאליו מגיעים מתנדבים מהארגון הוא יקב פסגות, והמסורת נמשכת כבר כתריסר שנים. יעקב ברג, מנכ"ל יקב פסגות ואחד מבעליו, מספר שבעבר נהג להלין בביתו עשרות מתנדבים, עד שהתופעה צמחה לממדים גדולים.

"היום המתנדבים מגיעים פעמיים בשנה: לבציר, מאוגוסט עד אוקטובר, ובחורף, לזמירה של הענבים", כך ברג. "הם מגיעים לכמה שבועות או חודשים, מקימים לעצמם בסיס נייד עם קרוואנים ואוהלים ביישוב הר ברכה, בכל פעם יש בו 400-300 איש מכל הגילאים - מתינוקות ולאחרונה התנדב פה קשיש בן 88. הם מממנים את עצמם ולא מוכנים לקבל מאיתנו שום סיוע. הם קמים מוקדם בבוקר, עובדים קשה במשך חמש-שש שעות ומתחברים לאדמה דרך עבודה עם הידיים. בשעות הפנויות שלהם הם תרים ומכירים את הארץ".

המניע העיקרי של אותם תיירים, מציין ברג, הוא דתי ולא פוליטי. מחקריו של בלחסן מאששים זאת: "במחקרים שערכנו על צליינים אוונגליסטים עם רקע דומה מצאנו כי על פי רוב הם לא יגדירו את ביקורם כאקט פוליטי אלא כאקט דתי או אפילו כאקט הומניטרי, במקרה שטיולם כולל גם התנדבות במוסדות ישראליים כמו בתי חולים, בתי אבות ומרכזי קליטה", הוא אומר. "אנשי ארגון היובל, כמו גם צליינים נוצרים ציונים אחרים שבאים להתנדב בארץ, מגיעים הנה כחלק מתפיסה דתית-משיחית שרואה במפעל הציוני הגשמה של נבואות תנ"כיות".

ברג אומר שאם בארץ האלמנט הדתי משחק תפקיד גדול יותר בקרב התיירים, הפעילות הפוליטית נעשית אחרי שהם חוזרים לביתם: "כולם אחר כך הופכים לשגרירים של המדינה. הם משתתפים בכנסים, נפגשים עם אנשי ממשל, נוסעים ברחבי ארה"ב עם אוטובוס עם דגלי ישראל ומספרים על היוזמה. ואז הממד הדתי והפוליטי באים ביחד. האנשים האלה מבינים את הקונפליקטים ונוקטים צד. בתקופות שבהן נראה לנו שכולם נגדנו ושהחרם משתלט, אני טוען שזה בדיוק הפוך".

מבנקסי ועד מוצגים במוזיאון:

התרבות והאמנות בתיירות הפוליטית

תחנות תרבות הן חלק בלתי נפרד מהתיירות הפוליטית, והן בעצמן מביעים לעיתים קרובות אג'נדה מסוימת. אחת האטרקציות הידועות בסיורים בגדה היא אמנות הגרפיטי של האקטיביסט ואמן הרחוב הבריטי בנקסי, שציורי הענק שלו על גדר ההפרדה מביעים מחאה על הנוכחות הישראלית בשטחים, לצד הכמיהה לחופש. לפני שבועות ספורים פתח בנקסי בית מלון קטן הצמוד לגדר ההפרדה בבית לחם, שאותו הוא מגדיר "המלון עם הנוף הגרוע ביותר בעולם". גם המלון הפך נקודת ציון לתיירים, שם מוצגות עבודות שלו ושל אמנים פלסטינים.

תחנת תרבות נוספת היא מוזיאון ידידי ישראל בירושלים Friends of Zion, שנפתח ב-2015. המוזיאון מעלה על נס את תרומתם של נוצרים שסייעו לעם היהודי לאורך הדורות, ומטרתו היא "לקדם ערכים הומניים ואהבה לארץ ישראל ולעם היהודי". מאחורי הקמת המוזיאון, שבו הושקעו עשרות מיליוני דולרים, עומד ארגון נוצרי אמריקאי בהנהגתו של הסופר והפעיל האוונגליסט ד"ר מייק אוונס. אין בו שום אזכור לנרטיב הפלסטיני.

"במוזיאון הזה נוצרים אוהבי ישראל מקבלים תמיכה ועידוד לנרטיב שלהם", אומרת ד"ר יעל רם. "זו המטרה המוצהרת של המוזיאון, והם עושים עבודה טובה מאוד בהעברת המסרים הללו לקהל שלהם".

המוזיאון גורס כי הוא אינו אוונגליסטי או פוליטי. "המוזיאון חרת על דגלו להיות קול מרכזי נגד אנטישמיות וחרמות ולפעול למען מדינת ישראל ולמען העם היהודי", אומר אילן סקולניק, מנהל השיווק והמכירות במוזיאון. "אנחנו מתחילים בתקופת המקרא ומסיימים בקום המדינה; אין מקום לפוליטיקה במוזיאון הזה".

אין מקום גם לנרטיב של הפלסטינים, שהמוזיאון כלל לא עוסק בו.

"אנחנו לא עוסקים בסכסוך או בטרור, זו לא המהות של המקום. אנחנו מתמקדים בצד האנושי והמסייע והמטרה היא לקבל תמונה שהעם היהודי אינו לבד בעולם. זו גם הסיבה שיש במקום קונצנזוס כלפי כל המגזרים - כל אחד יכול להתחבר, אין פה משהו שפוגע".

אנשי המוזיאון פועלים באופן אקטיבי ומאומץ כדי לכוון תיירים להגיע אליו. "הרעיון הוא שכשתיירים מגיעים לארץ, הם מקבלים את המסר הנכון", אומר סקולניק.

איך אתם מעודדים תיירים להגיע למוזיאון?

"קרוב ל-22 מיליון איש צורכים את התכנים שלנו ברשתות החברתיות. אנחנו נפגשים עם מנהיגים מכל העולם, פרסמנו תמונות בטיים סקוור, יש לנו הרבה יוזמות. הדרך למכור היא דרך האתרים שמעניינים את התיירים. מכל העולם מגיעים לארץ בגלל דת, היסטוריה וארכיאולוגיה; אנחנו לוקחים את זה, ומחברים לכך מסר של תמיכה בעם היהודי. אנחנו פועלים נמרצות עם מגוון משרדי ממשלה - תיירות, חוץ, תפוצות, טכנולוגיה - ומארחים את האורחים והמשלחות שלהם. גילו שיש לנו סיפור שנוגע מאוד לתיירים ולכל מי שמגיע מחו"ל".

סקולניק מתגאה במשלחות הרבות מחו"ל שמגיעות למוזיאון, כולל קבוצת ה-NBA של עמרי כספי, הישראלי הראשון בליגה האמריקאית. כספי אמר בסיום הביקור שם, בקיץ 2015, כי "לביקור של המשלחת יש חשיבות רבה, כי הדור הצעיר בארה"ב מחשיב מאוד את דעתם של אנשים מפורסמים מתחומי המוזיקה, הספורט והבידור".

זאת בדיוק הכוונה של סקולניק. "המטרה שלנו היא שאחרי הביקור במוזיאון, כל אחד יהפוך לשגריר למען ישראל במדינה שלו. כשהוא הולך לבית הכנסת, לכנסייה או לאוניברסיטה - שהוא יעזור בדרך שלו. המחשבה היא קודם לתפוס אותם ואז להתחיל להפעיל אותם לצורכי ציונות ותמיכה".

תיירים / יהודה עמיחי

בקורי אבלים הם עורכים אצלנו,

יושבים ביד ושם, מרצינים ליד הכותל המערבי

וצוחקים מאחורי וילונות כבדים בחדרי מלון,

מצטלמים עם מתים חשובים בקבר רחל

ובקבר הרצל ובגבעת התחמושת,

בוכים על יפי גבורת נערינו

וחושקים בקשיחות נערותינו

ותולים את תחתוניהם

ליבוש מהיר

באמבטיה כחולה וצוננת.

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים

הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך

ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם

הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית.

קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי בלבי:

הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת

מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה

ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פ**רות וירקות לבית.

[מתוך "שלוה גדולה: שאלות ותשובות", הוצאת שוקן, 1980]

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות