פרשת פלד-גבעוני: יגרמן, גבעוני והבי חויבו לשלם עשרות מיליוני שקלים לקופת הפירוק

"ההתדיינות שלפניי היא מערכת הסיום בקונצ'רטו שאסור היה לו להתנגן" - כך פותח שופט המחוזי בת"א, עופר גרוסקופף, את פסק דינו מהבוקר (א'), המחייב את ראשי קבוצת פלד-גבעוני שקרסה - טל יגרמן, אריה גבעוני ודוד הבי (המפכ"ל לשעבר, רפי פלד, הגיע להסדר - ראו במהשך) - בתשלום עשרות מיליוני שקלים לקופת הפירוק של חברת "פויכטונגר תעשיות" (כיום "אפקון תעשיות"), בגין אחריותם לקריסה.

מדובר באקורד הסיום המנוגן בהליך משפטי מורכב וסבוך, שארך כשמונה שנים במישור האזרחי, וראשיתו באירועים שהחלו לפני כ-17 שנה. השופט גרוסקופף קיבל הבוקר את התביעה האזרחית שהגיש רו"ח חן ברדיצ'ב, הנאמן על הסדר הנושים של חברת "פויכטונגר תעשיות", נגד מי שהיו נושאי משרה בחברה - טל יגרמן, אריה גבעוני ודוד הבי - ושהורשעו בפלילים בגין מעשיהם ואחריותם לקריסת הקבוצה; ומנגד, דחה השופט את התביעה שהוגשה נגד בעל השליטה בחברת פויכטונגר - עזריאל פויכטונגר וחברת "סלאלום פיתוח והשקעות" שבשליטתו. זאת, תוך שהוא קובע כללים מנחים בנוגע לאחריותם של בעלי שליטה, ובהם הכלל לפיו אין להטיל אחריות על בעל שליטה לנזקי חברה שנגרמו לאחר שמכר אותה, במקרה ולא היה אמור לצפות את הסכנות שמאיימות על החברה.

חובות של 800 מיליון שקל

פרשת פלד-גבעוני התפוצצה ב-2002, כאשר קבוצת של שמונה חברות ציבוריות, שנשלטה על-ידי פלד, גבעוני, הבי ויגרמן, קרסה והותירה אחריה בור של חובות בהיקף של יותר מ-800 מיליון שקל. גבעוני, הבי ופלד שימשו בתפקידים שונים בחברות, ובין היתר היו בעלי השליטה בחברות הציבוריות "משב תעשיות", "פויכטינגר תעשיות" ו"פויכטינגר השקעות". יגרמן, שנחשב רשמית ליועץ של החברות, היה המוציא והמביא בקבוצה, ולפי ההרשעה הוא זה שהגה את התוכנית הפלילית בפרשה. הבי, גבעוני ויגרמן הורשעו בבית המשפט המחוזי בת"א, בכך שנטלו במרמה עשרות מיליוני שקלים מכספי הקבוצה, באמצעות העברות כספים לחברות הפרטיות. הם הורשעו בעבירות של גניבה בידי מורשה ועבירות נוספות. המפכ"ל לשעבר פלד לא הואשם וגם לא הורשע במעשים עצמם, אך הורשע במחוזי בעבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד. זאת, מכיוון שכיו"ר דירקטוריון "פויכטינגר תעשיות" ו"משב תעשיות קירור", ידע על המעשים, או היה אמור לדעת עליהם, אך לא דיווח עליהם לחברות בזמן ולא פעל בצורה מספיקה כדי לעצור אותם.

בינואר השנה דחה בית המשפט העליון פה אחד את הערעורים שהגישו גבעוני, יגרמן, פלד והבי, בפרשה, הן ביחס להכרעת הדין והן ביחס לעונש. העליון גם קיבל ת הערעור שהגישה המדינה בעניין עונשם של פלד ויגרמן והחליט להחמיר בעונשו של האחרון, כך שהושת עליו עונש של שש שנות מאסר בפועל (במקום ארבע שנים), וכן להגדיל את הקנס שיושת על פלד, כך שיעמוד על-סך של 200 אלף שקל במקום 100 אלף שקל. כמו-כן, נדחה ערעור המדינה על עונשם הבי וגבעוני, שנותר שנת מאסר ושנתיים מאסר בהתאמה.

במקביל להליך הפלילי התנהלה לאורך השנים הליך הפירוק של קבוצת פלד-גבעוני, ואחת החברות בקבוצה שספגה את הנזק הקשה ביותר הייתה "פויכטונגר תעשיות". ב-2009 הגיש נאמן הקבוצה, רו"ח ברדיצ'ב, תביעה בסך 75 מיליון שקל נגד בעלי השליטה ונושאי המשרה לשעבר בחברה וחברת הביטוח כלל על נזקים שנגרמו לקבוצה והבוקר, כאמור, ניתן פסק הדין בתביעה זו.

השופט גרוסקוף קבע כי נושאי המשרה שהורשעו בפלילים, אחראים לנזקים בסך עשרות מיליוני שקלים בגין כספים שהוצאו שלא כדין מהחברה; ומנגד דחה לחלוטין את התביעה שהוגשה נגד בעלי השליטה בחברת "פויכטונגר השקעות", שמכרו את החברה למורשעי הפרשה. ביהמ"ש אף חייב את הנאמן בתשלום הוצאות משפט לטובת עזריאל פויכטונגר בסך של חצי מיליון שקל, תוך שהוא קובע כללים מנחים ביחס לאחריותם של בעלי השליטה במקרי קריסה דומים.

"גם אם יש להצר על כך שפויכטונגר, כמו גורמים רבים אחרים, לא פעל אחרת בשעתו, אין לומר כי פעולתו היוותה הפרה של חובת אמון או זהירות. בדיעבד כולנו חכמים, ויודעים את אשר קרה, וכיצד ניתן היה למנוע אותו. אולם, אחריות משפטית יש להטיל לפי המידע שצריך היה להיות בידי נושא המשרה בזמן אמת. על-פי מבחן זה אין להטיל על פויכטונגר אחריות לנזקים שגרמה קבוצת פלד-גבעוני לחברה לאחר עזיבתו", נקבע בפסק-הדין.

השופט תיאר את השתלשלות האירועים שהובילו לקריסת הקבוצה ולתביעה שבפניו. "הפרק הראשון, המהיר, עניינו בפעילותה העסקית של קבוצת פלד-גבעוני והחורבן הכלכלי שבה בעקבותיה", פותח השופט ומתאר כי "פרק זה התחיל בבולמוס פרוע של רכישות ממונפות, שביצעה הקבוצה, שהובלה על-ידי יגרמן, איש כספים כריזמטי, אך בלתי מהימן; במסגרת מסע זה רכשה הקבוצה גם את השליטה בקבוצת פויכטונגר, שכללה גם את החברה הבורסאית 'פויכטונגר תעשיות'; המשכו, בהיקלעות קבוצת המשקיעים לקשיים פיננסיים, בשל חוסר יכולתה להחזיר את ההלוואות שנטלה לשם מימון מסע הרכישות המסיבי שקיימה, ובניסיונם של אנשי הקבוצה למלט עצמם מקריסה כלכלית באמצעות גניבה של עשרות מיליוני שקלים מכספי החברות שרכשו, ובכללן החברה התובעת ('פויכטונגר תעשיות'); מעילות אלו גרמו למחסור בכספים נזילים הדרושים לחברות שרכשה הקבוצה לצורך פעילותן השוטפת, והביאו לפתיחה בחקירה של רשות ני"ע. בעקבות זאת קרסו החברה התובעת וחברות אחרות בקבוצה, והגיעו להליכי חדלות פירעון".

בשלב זה נכנסו לתמונה הנאמן ומפרקים אחרים, שמכרו את החברות לאנשי הון, שהזרימו אליהן כספים חדשים והחיו את פעילותן העסקית - ובכך הסתיים הפרק העסקי של הפרשיה. הפרק השני בפרשה, "האיטי", כלשון השופט, עניינו בתביעות המשפטיות שבאו בעקבות הקריסה. ההליך הפלילי הסתיים בהרשעת ראשי קבוצת פלד-גבעוני בביצוע שורה של עבירות כלכליות, ושליחתם לעונשי מאסר. ההליך הנוכחי, שנפתח ב-2009, מהווה את "המערכה האחרונה", כלשון השופט, בפרק התביעות המשפטיות. במסגרת הליך זה ביקש הנאמן על הסדר הנושים שנעשה בחברת פויכטונגר, להיפרע מאנשי קבוצת פלד-גבעוני, וגורמים נוספים שהיו מעורבים בהליך קריסת החברה התובעת, בגין הנזקים שגרמה הקריסה האמורה לחברה.

"מילא את חובותיו"

בדיון בתיק האזרחי הושג הסדר פשרה עם חלק מנושאי המשרה, בהם רפי פלד, ששילמו, באמצעות חברת הביטוח כלל, סך של כ-7 מיליון דולר לקופת הפירוק, ונמחקו מהתביעה. גבעוני, הבי ויגרמן, חויבו יחד ולחוד, לפצות את "פויכטונגר תעשיות" בסך של כ-33 מיליון שקל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, ובניכוי סכום הסדר הפשרה (בהפחתת שכר טרחת עורכי-הדין) - דהיינו סך של כ-22.6 מיליון שקל בתוספת הצמדה וריבית. בנוסף חויבו גבעוני ויגרמן, יחד ולחוד, בסכום של כ-13.2 מיליון שקל.

אולם, ההכרעה בהליך הפלילי לא התייחסה כלל לשאלת אחריותו של עזריאל פויכטונגר לקריסה, ועל כן עמדה שאלה זו בלב ההליך האזרחי שהתנהל. בעניין זה, קבע השופט כי אין מקום להטיל אחריות על בעל השליטה המוכר.

שתי טענות מרכזיות נטענו נגד עזריאל פויכטונגר - האחת, הטענה כי מכירת "פויכטונגר תעשיות" לקבוצת פלד-גבעוני על-ידו היא "מכירה חובלת" - היינו, מכירה שגרמה נזק לחברה; והשנייה, התנהלותו של פויכטונגר לאחר החתימה על העסקה - כשהמשיך לשמש כמנכ"ל החברה, אך עזב מבלי להתריע על הסכנות שאורבות לה מבעלי השליטה החדשים.

השופט גרוסטקופף דחה את הטענות נגד פוכטוינגר, תוך שהוא מציין, כי "יש להפעיל את הכלל האוסר על 'מכירה חובלת' רק בהתקיים שלושה תנאים מצטברים במועד המכירה (קרי במועד בו אין עוד אפשרות למוכר לחזור בו מהעסקה): רמת אשם גבוהה של בעל השליטה המוכר; רמת ודאות גבוהה להתרחשות נזק משמעותי לחברה; והסתברות גבוהה לפגם חמור בהתנהלותו הצפויה של הרוכש". ביהמ"ש הבהיר כי "התובע לא הוכיח את התקיימות אף אחד מהיסודות הדרושים על-מנת לשכנע כי אירעה 'מכירה חובלת'". השופט ציין כי "פויכטונגר לא ידע על הסכנות האורבות לקבוצת פויכטונגר, ואף לא היה אדיש להן, אלא עשה עסקה שנראתה לו בשעתן סבירה וראויה". כן צוין, כי "לא הוצגו ראיות לכך שמדובר היה בעסקה שתכליתה אינה לגיטימית, ואף לא ניתן לקבל את הטענה כי מר פויכטונגר ידע על פגם בכוונת הרוכשים או פעל בפזיזות", וכי "כלל לא ברור שבפועל כוונותיהם של הרוכשים עצמם היו פסולות במועד הרכישה".

ביהמ"ש קבע עוד כי פויכטונגר לא יכול היה ולא צריך היה לראות את הקטסטרופה העתידה להתרחש לאחר המכירה; וכי כאשר נוכח, כמנכ"ל, כי התנהלות קבוצת פלד-גבעוני אינה מקובלת עליו מבחינה מקצועית, התריע על כך בפני הרשות הממונה עליו (יו"ר הדירקטוריון), וכשהתרשם כי הדבר אינו מועיל, עשה את הצעד המתבקש, ועזב. "בכך מילא, אחר החובות המוטלות עליו כמנכ"ל, ועל כן אין הוא נושא באחריות משפטית לאירועים שהתרחשו לאחר שעזב את תפקידו", נקבע.

את הנאמן ייצגו עוה"ד נדב ויסמן, לירן בר-שלום, אדם שפירא ועדי קופל-אביב ממשרד מיתר-ליקוורניק-גבע-לשם-טל; את הבי - עו"ד אלי סומך; את יגרמן - עו"ד אילן מוריאנו; ואת עזריאל פויכטונגר - עוה"ד בעז בן-צור ואברהם אברהמוף ממשרד בעז בן-צור ושות' ועו"ד שי תמר ממשרד ליפא-מאיר.