חלון קדמי

"זה תמיד נראה לי רעיון נאה לבנות אוניית שעשועים, המורכבת מסיפון אחד חיצוני גדול ושטוח, שעליו יוצג מחזה ללא הפסקה. האונייה הזו לא תעגון בשום מקום: היא תצוף במעלה הנהר ובמורדו, והקהל יישב במיקומים שונים על גדותיו. הם יתפסו את החלק במחזה שיוצג בזמן שהאנייה עוברת באיטיות לידם, ויצטרכו לחכות שהאנייה תשוב כדי לראות עוד פיסת עלילה. כדי להשלים את הפערים, הם יצטרכו להשתמש בדמיון, להתייעץ עם צופה-שכן שהיה קשוב יותר, או לתור אחר שמועות מקהלים אחרים בגדות הנהר".

התיאור הזה, בשינוי קל, מתוך "האופרה הצפה" של ג'ון בארת', מבטא לא רק את הקשר של הצופה עם יצירת אמנות, אלא גם את המפגש של כל אחת ואחד מאיתנו עם האחר: לא משנה מה רמת הקרבה, אף פעם לא נוכל לתפוס במלואו את עולמם של האנשים סביבנו. תמיד יהיה משהו מחוץ להשגתנו.

הסרט "להציל את נטע" מגשים את העיקרון הזה בשני מישורים: ראשית, מדובר בעוד פיסה מתוך מכלול יצירתו של המשורר והסופר ערן בר-גיל (הסרט מבוסס על ספרו "ברזל", שעובד לאלבום רוק, ושבעצמו היה חלק מהטרילוגיה המוזיקלית "אחד חלקי אחד"). כלומר: מדובר בעיבוד על עיבוד, וככזה הוא מכיל כמה שינויים גדולים, המאירים את היצירות הקודמות באור חדש.

המישור השני הוא בעלילה, וכאן נכנס הכישרון של ניר ברגמן, שביים את הסרט וכתב אותו יחד עם בר-גיל: "להציל את נטע" עוסק באדם בשם נטע (בני אבני), בשנות השלושים לחייו, החווה משבר גדול שנקשר בזוגתו ובבנו, ובמהלך שנה אחת עובר תהליך עד לגאולה. מבחינה טכנית, זהו סיפור קלאסי, המסופר בהתאם לכל חוקי הבסיס: הקשת העלילתית של הדמות עולה ויורדת בדיוק כמו שמלמדים בכל סדנת תסריטאות.

אבל יש טוויסט: הסיפור הזה אינו עובר לקהל ישירות, אלא מתווך באמצעות ארבעה סיפורים של נשים, שעבורן דמותו של נטע היא בשוליים שבשוליים, צל חולף שהמגע שלו איתן אינו משפיע עליהן בכלל, אלא במקרה הטוב מאיר עבורן איזו תובנה שממילא היו מגיעות אליה גם אם לא היה שם. עבורו, לעומת זאת, הן עולם ומלואו - כי כל אחת מהן בעצם מאפשרת לו לעבור שלב נוסף במשבר שלו ולהתקדם אל עבר היציאה ממצבו.

כל אחד מסיפורי הנשים הוא יצירת מופת קטנה בפני עצמה, ומוכחת פה היכולת הידועה של ברגמן להגיד המון באמצעות מעט: שום פריט תפאורה אינו מיותר, כל מילה היא בעלת משמעות, ועם שחקניות כמו רותם אבוהב, נעמה ארלקי, עירית קפלן, נטע ריסקין, ובייחוד נוריה לוזינסקי - גם כל גבה שמתקמטת, כל מבט, כל רעד בקול, מספר סיפור.

כך גם עובדת שירתו של בר-גיל, ושירה בכלל: ללמוד ממה שמופיע בין המילים. שימו לב, למשל, לשלוש מילים שנטע אומר בתחילת הסרט למאבחנת פסיכוטכנית, בדיון על פטור משירות מילואים: "תרשמי: אובדן דרך". המשפט הסתום הזה מזמין את הצופים לדון במשמעותו האישית עבורם; ועל הדרך, מזכיר באופן מובהק את המשפט הראשון ב"הקומדיה האלוהית" של דנטה, שהגיבור שלו מספר לקוראים שאיבד את דרכו ב"אמצע שביל חיינו" (כלומר: אמצע שנות השלושים, כגילו של נטע). בהיבט הזה, מסעו של גיבור הקומדיה האלוהית מגיהינום לגן עדן, יכול ללמד אותנו על התהליך הסמוי מן העין שעובר נטע במהלך הסרט. זוהי מהות הגשטלט: מסר שעובר לא רק ממה שרואים, אלא גם - ובעיקר - ממה שלא.

"להציל את נטע" הוא בעצם היפוך ל"חלון אחורי" של היצ'קוק: בעוד שסרטו של ברגמן מאלץ את הצופים ללמוד על מה שקורה לגיבור שלו כמעט בלי לראות אותו, הקלאסיקה של היצ'קוק מצמידה את הצופים באופן קיצוני אל נקודת מבטו של הגיבור, צלם פצוע המרותק לדירתו, ומבלה את זמנו בהצצה לחלונות השכנים. גם ב"חלון אחורי" יש טריק: הגיבור בונה בדמיונו סיפור רצח על בסיס התנהגות חשודה של אחד משכניו, אך בעודו עסוק בתעלומה, הוא מתעלם מסיפוריהם של שכנים אחרים, שיכולים ללמד אותו להתמודד עם מרכיבים משמעותיים יותר בחייו. הדימוי הזה, של אדם שמתפרנס מהתבוננות, אבל מפספס את הסימנים החשובים בחייו, מתהפך ב"להציל את נטע": כל אחת מהנשים הארעיות שנתקלות בנטע, מסוגלת לזהות באמצעותו את מה שיוצר משבר בחייה, להתמודד עם זה ולמצוא את הקול שלה בתוך הרעש האדיר של החברה המודרנית.

כך, הסרט מזמין את הצופים לא רק ללמוד את סיפורו של הגיבור באופן מקוטע ומרומז, אלא גם לתרגל את ההתבוננות הזו בתחומים אחרים בחיים, להבין שכל מפגש עם האחר, כפי שטען הפילוסוף עמנואל לווינס, הוא צו מוסרי. במובן הזה, מדובר לא רק באחד הסרטים הטובים ביותר השנה, בכל קנה מידה, אלא גם באירוע פילוסופי בעל מסר אופטימי במיוחד: האנשים סביבכם מהווים גם קריאה לעזרה, וגם עזרה עבורכם בשעת מצוקה. כל מה שצריך הוא להתבונן.