קבוצות הווטסאפ, מבט אנתרופולוגי

איך קמות הקבוצות, מהם שלבי החיים שלהן, מתי הן גוססות, ולמה חשוב כ"כ לחקור אותן?

ווטסאפ
ווטסאפ

אני קוראת בזאת למחלקות האנתרופולוגיה באוניברסיטת הרווארד, אוקספורד וסטנפורד לחקור כמה מקבוצות הווטסאפ שאני חברה בהן. העלמת המידע כמוה כחבלה בוטה במצבור הידע האנושי, החשוב לקיום חברה תקינה. כדי לפצות על לקות אקדמית חיונית, אנסה לשרטט בכמה מלים תובנות שאסור להחריש לגבי התופעה שרבות דובר ועוד ידובר בה -  קבוצות הווטסאפ.

אפשר לראות שורות אלה כחיבור בנושא 'מדיה'. או "פלטפורמה". אני רואה אותן כמסמך אנושי. 

נתחיל בכך שקבוצת ווטסאפ נוסדת תמיד, אבל תמיד, סביב תירוץ פרגמטי. אד הוק. אבל, נותרת שם כדי להישאר. תמיד מכובד ובוגר לכאורה להצטייר כמי שאינו זקוק לעוד חברים (כי יש לו מספיק משלו), אבל מקים את הקבוצה או מצטרף אליה כדי להשלים משימה טקטית קצרת טווח. מסיבה, טיול, טיול של הילדים, כנס מחזור, בחירת ועוד.

זה קצת כמו שיחת חיזור בין גבר לאשה, בשני רבדים: "אז כמה פעמים ביום את מוציאה את הכלב שלך?" או "מה דעתך על מה שקרה אתמול בהר הבית?" - כאשר בדמיונו הוא כבר הפשיט אותה והתנפל עליה, והיא, לחלופין, כבר מתלבטת אם אסוף או פזור בחופה.

כך גם קבוצת הווטסאפ.

פגישת המחזור היא רק תירוץ, כי תחת פני השטח מחרחרת הקבוצה תככים, סכסוכים ורכילויות, עוד בעודה באיבה. הקוד הגנטי טבוע ב-DNA עוד לפני שצורפת לקבוצה. גורלה נחרץ לפני שמנהל הקבוצה בירך אותך ב"ברוך הבא". ואגב, כמו אצל דגי זהב, מנהל קבוצת הווטסאפ הוא לרוב אשה. 

הצירוף לקבוצת הווטסאפ דומה, על פי חנוך דאום ("חנוך דאום עזב/ה את הקבוצה", "ידיעות אחרונות", 18.7.17) ללקיחה בשבי.

לא בוחרים להצטרף. אפשר לבחור לעזוב, אבל רב בכך הסיכון כי עזיבה הופכת את הנוטש למושא בוז ורכילות ושיימינג - ומעשיר בכך את משאבי הקבוצה. 

לאחר צירוף מרשים ומרובה של חברים, פותח מנהל הקבוצה, הלא הוא מנהלת, בדברי ברכה ובהצגת המשימה הראשונית שלה. זה מתחיל שפוי, טקטי וזמני לכאורה. כל מה שקורה לאחר מכן לא קשור, ומאבד שליטה.

שלב ההקמה

זהו שלב של התקבצות המונית לגיטימית, שעלולה הייתה להיחשד כאספסוף פורע, באצטלה של ענייניות גמורה. הצביון התמים של המעשיות מצדיק את ההקמה, שאינה שונה מהקמת חומה ומגדל באישון ליל.

שלב הצביעות

לאחר הצגת הנושא וביסוס הקבוצה כחגה סביבו, מתמלא לבם של חברי קבוצה קנאה בלתי מודעת ביוזמה. מדוע לא הייתי אני זה שחשב לפני כולם להקים את הקבוצה? קנאה יוצרת תחושה לא נעימה וכדי להימנע ממנה בורחים חברי הקבוצה לפנטזיה של "חיוביות". "כל הכבוד לשולה על היוזמה", או "כמה טוב להיות בחברת אנשים טובים, עוזרים, מתנדבים". שלב הצביעות עשוי לקחת זמן לא ארוך, שהרי "הגישה החיובית" לא באמת מבטחת אותנו משנאת חינם, ואו אז מתדפק השלב הבא על הדלת.

שלב המלחמה על המנהיגות

קבוצת הווטסאפ, כמו כל קבוצה, נזרקת בהרף עין למצב של מאבק על המנהיגות. רובו, אגב, מוכחש. Fight or flight בלבוש של דיון על שיטת קבלת החלטות, סדרי עדיפות וחשיבות של נושאים.

המאבק למעשה הוא עקוב מדם וממלא את משתתפיו בחדוות התקוטטות ותאווה לקרב: "בואו נשנה את המטרה"; "אולי כדאי לעשות הצבעה"; "אני מציעה ששולה שיזמה את הקבוצה תציע דרך; "שולה מה היה לך בראש לגבי קבלת החלטות כשייסדת אותנו"; "אני חושבת שצריך למנות מישהו שיחליט עבור כולנו" - וכן הלאה.

המאבק על המנהיגות מלווה את הקבוצה תמיד, גם כאשר נדמה לה שהיא עברה הלאה. שלב המאבק הערמומי הכרחי לקיומה של הקבוצה, כי עד שלא מקבלים החלטה, הקבוצה ממשיכה לפעול. עבור משתתפים רבים, קשה מאד לוותר על הנכס הזה שהתווסף ליומם וכדי לקיים אותו, חייבים להמשיך לריב. להחליט איך להחליט זה פרדוקס בלתי פתיר, שמבטיח לא רק אורך חיי קבוצה, אלא אינטנסיביות בלתי נלאית של מסרונים לאורך היום.

מהבחינה הזו, הקבוצה היא גולם שקם על יוצרו.

שבויים שקשה להם עם עומס וקצב הפיד - מפסידים מראש. הם רק מעצימים את אלה שעבורם קבוצת הווטסאפ היא כל עולמם, ובכל קבוצה רנדומלית תהא ידם על העליונה.

שלב החיוניות

ההכרה בקבוצה כצורך נפשי מעוררת את חבריה לחיים אקסטטיים. זהו שלב של תחרות על משתנים כגון שנינות, ספונטניות ומיומנויות חברתיות (או מה שמחנכים מכנים "כישורי חיים"). כישורי חיים פירושו התמצאות במארג, ונעיצת נוכחותנו בלי למעוד.

שלב החיוניות מזמין אותנו לנהל סמול-טוק, לבטא אמפתיה, לשלוח חיבוקי חמלה ולהיות מרושעים וחסרי רחמים; סימולטנית, בקואורדינציה שלא הייתה מביישת טייס קרב. למשל,  לסמן מסרון ולהגיב אליו בטקסט ואימוג'י, ולהקים תת קבוצה מתוך חברי הקבוצה - במטרה לרכל על הקבוצה הגדולה, ולייצר מחתרת במקביל.

שלב הדכדוך והייאוש

זהו שלב האכזבה. הבנו שלא קידמנו שום מטרה. זיהמנו את המרחב האנושי שלנו. אין מעשי פלא. אפליקציה שפוגשת אותנו בכל מקום וזמן אינה מתעלה על אספת המשק בקיבוץ, או ככר העיר ביוון העתיקה.

לא חשוב לשם מה הוקמה הקבוצה, היא תעבור לצילומים של תינוקות, בדיחות מצוירות, שירים נוגים ועמוקים של משוררים לאומיים, מתכון לעוגת בריאות דלת קלוריות ו"רשימות": איך להפסיק להיות מריר, איך להפוך חיובי, איך להאמין בעצמך ואיך לעזור לזולת.

שלב הרשימות והמתכונים יכול להימשך חודשים והוא נמהל מדי פעם ברגרסיה לשלב המאבק על המנהיגות. בשלב זה, ויכוחים סוערים על "האם כל התוכן הזה רלוונטי לנו" מתלקחים מדי פעם ומגיעים לטונים גבוהים ואף מעליבים. "מי קבע מי קובע מי ואיך קובעים?" "אף אחד לא מחזיק אותך פה בכוח". מיד אחרי זה, חוזרת הקבוצה לדשדש במי האפסיים של המתכונים וצילומי התבשיל, במיוחד לקראת החגים. במיוחד ללא גלוטן.

שלב הדעיכה

כמו כל אורגניזם חי, גם קבוצת הווטסאפ חייבת להיפרד מהעולם. העובדה שהיא ממשיכה לתפוס ספייס בחבילת האינטרנט לא סותרת את העובדה שהיא אינה בין החיים. את שלב הדעיכה מבשרות מודעות 'שבת שלום' חסודות, תמונות 'שבוע טוב' וכמובן 'חג שמח' אם האירוע צמוד לחג כלשהו.

קבוצות הווטסאפ נולדות שונות זו מזו, אבל לקראת מותן זהות כל מודעות השבת שלום והשבוע טוב. כשתראו נרות, לעתים באנימציה מהבהבת, חלה, שולחן ערוך ולעתים יונה או כיפה או פסוק מפרשת השבוע - דעו שזהו זה. מוות אלים במיוחד של קבוצת ווטסאפ עלול להתבטא במצגת שבת שלום רבת שקפים, מלווה בשיר חסידי או מזרחי דתי.

חשוב לי לסכם ולומר, כי הנאמר לעיל מבוסס על ניסיון אישי ומחקר גישוש ראשוני בקרב בני דורי ובני דורות צעירים יותר. ברור שהנאמר מחויב להתבסס במחקרי המשך מובנים וכמותיים. ברור שהשאלה מדוע, למרות שכולנו שונאים את קבוצות הווטסאפ בהן אנחנו חברים, אנו בוחרים להישאר בהן, היא שאלה שתזכה בפרס נובל את המפענח המאושר.

ברור שחלק מהמניע שלא לעזוב עכשיו וגם לא עכשיו את הקבוצה מוסבר על ידי החשש שאו עתה תבשר הקבוצה על בוא המשיח ורק אני, שסבלתי אותה במשך שנים, אחטיא את זה. אבל לא רק, והנה שוב אני קוראת למוסדות-העל האקדמיים להתעורר ולהפשיל שרווליהם, ולהגיע עד לפיתוח האפליקציה הירוקה, במטרה לעזור לאנושות להתמודד עם התופעה ואולי, ביום מן הימים, להיגמל ממנה ולחזור לחיים. אז יאללה ולל"ט. שמתי אתכם על שקט.

צרו איתנו קשר *5988