א', בתם של ב' ו-ג' המנוחים, התגוררה יחד עם בעלה וילדיהם בבית שבנתה בשטח וילה בסביון, ששימשה למגורי הוריה. לאחר פטירת ההורים, ביקשו שני אחיה של א' לחלק את העיזבון בחלקים שווים, בהתאם לצוואת ההורים, וכך גם את הבית בסביון והבית שנבנה על שטחו.
אולם, א' ובעלה סירבו לכך, וטענו כי ההורים העניקו להם זכות קניינית בבית בסביון ובבית שבנו, וכן כי ניתנה להם זכות מגורים בבית בסביון למשך כל ימי חייהם. זאת, טענה א', בהתאם להבטחה בעל-פה של הוריה המנוחים. עוד טענה א', כי היא זכאית להשבת השקעתה בבית בסביון, בסך של 2.2 מיליון שקל, מתוך עיזבונו של אביה המנוח (שנפטר לאחר האם), בגין כספים שהשקיעה במשך השנים לשדרוג הנכס.
הסכסוך בין א' לאחיה הגיע לבית המשפט לענייני משפחה. האם אותה הבטחה בעל-פה - אם אכן הייתה - העניקה ל-א' זכויות בנכס בסביון? בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב השיב לשאלה זו בשלילה, וקבע כי הזכות שניתנה לבת אינה מהווה זכות לקניין לאחר פטירת ההורים, והיא תאלץ לחלוק את הבית והשטח שעליו הוא בנוי עם שני אחיה הנוספים.
פסק הדין משיב לשאלה אם העובדה שהורה מאפשר לילדו הבגיר להקים עם בן זוגו בית על קרקע השייכת להורה ולהתגורר בה, מהווה מתן זכות מגורים או קניין בנכס לילד או לבן זוגו לאחר פטירת ההורה. הכלל שמתווה בית המשפט בפסק דין זה הוא כי אם לא יהיו מספיק ראיות להוכחת הענקת הזכות על-ידי ההורה, הכלל הוא כי הזכות להתגורר אצל ההורה לא מעניקה זכות להתגורר בביתו גם לאחר פטירתו, על-חשבון נישולם של שאר היורשים.
חיסכון-עתק בשכר דירה
הסכסוך המשפחתי פרץ עם פטירתו של האב בשנת 2014, כעשור כמעט לאחר פטירת האם. לאחר שאחיה של א' הבהירו כי הם אינם מתכוונים לוותר על חלקם השווה בנכס בסביון, פנו א' ובעלה בתביעה לבית המשפט. באמצעות עו"ד עידו לשם, טענו השניים כי ההורים הבטיחו להם זכות מגורים בדירה שבנו ובשטח עצמו לכל ימי חייהם.
לטענתם, הם מימנו את הבנייה ממכירת ביתם הקודם והשקיעו 1.2 מיליון שקל בבית החדש. בכך, לטענתם, הם השביחו את הנכס כולו בסך של 2.2 מיליון שקל, והוסיפו כי כל השקעתם הכספית הייתה על בסיס ההבטחה שניתנה להם על-ידי ההורים, לפיה הנכס שייך להם. לטענת א' ובעלה, הם עברו לנכס בסביון לאחר שבסמוך לשנת 2000 ועקב ההידרדרות במצבה הרפואי של אמה של א', ביקשה האם מ-א' שתעבור לגור עמה ותסייע ולטפל בה.
מנגד, טענו שני אחיה של א' - באמצעות עורכי הדין רועי סידי ורועי קורץ - כי אחותם א' ובעלה עברו להתגורר בשטח הווילה לאחר שפשטו רגל בעקבות קריסת עסק שהיה בבעלותם. לטענת האחים, א' ובעלה נותרו חייבים מיליוני שקלים לנושים, ולכן מכרו את ביתם הקודם ועברו להתגורר אצל ההורים.
לדברי האחים, הוריהם, שריחמו על בתם א' ובעלה, אפשרו להם לגור בווילה כדי שלא ימצאו עצמם ברחוב, וההורים אף מימנו את בניית הבית בחצר. עוד טענו האחים, כי אחותם התגוררה בווילה במשך 16 שנים, חסכה עקב כך תשלומי שכר דירה בסכומי-עתק, ולכן לא מגיע לה כל פיצוי בגין פינוי הנכס.
התחמקות מהצגת ראיות
סגנית נשיאת בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב, השופטת מירה דהן, קיבלה את טענת האחים וקבעה, כי הזכות שניתנה לאחותם א' אינה מהווה זכות מגורים או קניין לאחר פטירת ההורים. ראשית ציינה השופטת, כי אין חולק כי לתובעים אין כל מסמך בכתב להוכחת או ביסוס טענותיהם בדבר ההבטחה שניתנה להם, ואולם "בפסיקה הוכרה אפשרות להגמשת דרישת הכתב במקרקעין מפני עיקרון תום-הלב, תוך הפניה וקביעה כי בהתקיים נסיבות חיצוניות לכתב בדבר הקניית זכויות, ניתן יהא להסיק על קיומה של עסקה במקרקעין והעברת זכויות במקרקעין חרף היעדר מסמך כתוב".
במקרה הזה, קבעה השופטת, לא היו די נסיבות חיצוניות וראיות לכך שאכן הוקנתה זכות ל-א' ובעלה. "התובעים הציגו בפני בית המשפט גירסה עובדתית מדוקדקת - ולפיה בית מגוריהם בקרית סביונים נמכר ללא קשר לקריסתם הכלכלית ולצורך לשלם חובותיהם, וכי התמורה הופקדה בחשבון אם התובע (אמו של בעלה של א' - א' ל"ו), וממנה הוצאו ההוצאות לתשלום השיפוצים והכשרת הנכס בסביון למגוריהם - אולם התובעים התחמקו בכל דרך אפשרית מהצגת הראיות - נתון המלמד כי לו היו אלו מוצגות, היו הן פוגמות בגרסה המוצגת", קבעה השופטת.
עוד ציין בית המשפט כי "לו, כטענת התובעים, הובטחה להם זכות מגורים בלתי-חדירה (שלא ניתנת לביטול - א' ל"ו) והובהר להם כי לאחר פטירת המנוחה (האמא - א' ל"ו), שלעזרתה באו כטענתם, הזכויות בנכס עברו למנוח לבדו (האב - א' ל"ו), בעוד שהם - שהשקיעו לטענתם בנכס בסביון סכומים נכבדים להכשרת בית המגורים לצרכיהם והתברר להם כי המנוחה לא הקנתה להם זכויות - מצופה היה כי היו הם פועלים בעניין ודואגים להבטיח זכויותיהם אצל ובאמצעות המנוח (האב) - ואולם דבר לא נעשה".
עוד נקבע בפסק הדין, כי גם אם השקיעו התובעים סכומים כלשהם בנכס שבסביון, הרי לאור העובדה שהם התגוררו בנכס ללא תמורה תקופה כה ארוכה - הם קיבלו הם התמורה להשקעה המינורית יחסית שהוצגה, והגם שזו לא הוכחה כנדרש. לסיכום קבעה השופטת כי א' לא הוכיחה שהשקיעה סכומים גבוהים בבניית דירתה, וכי א' ובעלה ניסו להסתיר ראיות בנוגע למצבם הכלכלי.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.