תקשיבו להם

רואנדה, דרום אפריקה, ישראל? מיה סביר במסע חשוב ומעורר השראה ב"על הפיוס"

קשה לי לחשוב על ספר מתאים יותר ליום כיפור מאשר "על הפיוס" של מיה סביר (הוצאת אפיק). סביר ערכה מסע ברואנדה ובדרום אפריקה ובחנה מקרוב את התהליכים המורכבים שעברו מסכסוכים שנראו חסרי פתרון למצב של פיוס. לא פיוס ורוד, לא שמח - פיוס מפרפר ומדמם, ומרשים.

בדרום אפריקה היו אלה ועדות האמת והפיוס, שבמהלכן השמיעו הקורבנות את סיפורם והפושעים התוודו על מעשיהם. ברואנדה השתמשו במנגנון אחר, מסורת מקומית עתיקה שנועדה ליישוב סכסוכים בתוך הקהילה, שעברה התאמה למצב של רצח עם. כאן היה צריך להתמודד עם מצב שבו מיליון איש נרצחו ושני מיליון הפכו לפליטים. מצב שבו שכנים, מכרים ולפעמים אפילו כומר או רופא קהילה, שחטו במצ'טות את מי שהיו שכנים, מכרים, תלמידים או מטופלים - ולאפשר לקורבנות ולמקרבנים לחזור ולחיות ביחד.

כל קהילה בחרה נציגים מתוכה, ואלה עברו הכשרה קצרה והפכו לשופטים. חברי הקהילה התכנסו במרחב הציבורי, על הארץ או תחת עץ. כולם ישבו יחד והאזינו לווידויים, לבקשות מחילה ולסליחות. היו למעלה מ-12 אלף בתי משפט כאלה. הם דנו בכמעט שני מיליון מקרים והעמידו לדין 1.3 מיליון איש.

המפגשים, השיחות, הדמויות, התיאורים והתובנות שמביאה סביר מרתקים ומעוררי מחשבה. לעיתים קרובות הם מזעזעים - במיוחד העדויות והתיאורים של מעשי הטבח והזוועות ברואנדה ועדויות של קורבנות האפרטהייד, האלימות והעינויים בדרום אפריקה. סביר מביאה את הדברים בעדינות רבה, אך ללא התייפייפות. בטון מאופק וצלול, ובצניעות של מי שיודעת שאינה יכולה באמת להבין.

ובאמת, איך אפשר להבין סיטואציות כמו ילד שראה את השכן מבתר את סבתו במצ'טה, וכיום - כמבוגר - הוא שותף בקואופרטיב עם בנו של אותו רוצח? או שתי נשים בקואופרטיב חקלאי של נשים, שהתנאי בו לקבלת התמיכה הממשלתית הוא שכל צוות יכיל נציגות גם מצד הקורבן וגם מצד התוקפן. "לפעמים הבעל של אחת הוא האנס של השנייה, ולפעמים הבעל יושב בכלא כי רצח את הבעל של האחרת. ויש גם קואופרטיב של שתי נשים, שבעלה של אחת רצח את תינוקה של השנייה", מספרת ש', בת שבט הטוטסי.

המורכבות מעניינת במיוחד בעיניים ישראליות - שמשוות ללא הרף לזוועות השואה מכאן ולקשיי הסכסוך משם. "מי אצלכם בארץ הקודש הוא ה'טוטסי' ומי ה'ההוטו'?", שואלת ש' את סביר בניסיון להבין מי הקורבן ומי התוקפן. "אני חושבת שאצלנו כל צד רואה את עצמו כקורבן", היא עונה לה. "אההה, זה לא טוב", פוסקת הרואנדית.

גם סביר שואלת את עצמה שאלות ועורכת השוואות, עם כל השוני המתבקש. מטרתה המוצהרת היא לנסות להבין איך הם הגיעו לפיוס, איך זה עובד בשטח ומה אנחנו כישראלים יכולים ללמוד מניסיונם. שאלה מעניינת גם על רקע הייחוס המשפחתי שלה, כבתו של אורי סביר, מאדריכלי הסכם אוסלו. "מאיזו טעות או כשל בתהליך הפיוס שלכם היית ממליצה לנו ללמוד?", שואלת סביר את ג'. "ג' חשבה רגע ממושך, ואמרה: 'אל תחכו כל-כך הרבה זמן כמו שאנחנו חיכינו. תתחילו'".

זה לא רק ספר מעורר מחשבה, זה ספר חשוב. ראוי היה להכליל אותו בתוכנית הלימודים בבתי הספר. ודווקא משום כך מוטב היה לוותר על ההגיגים הפילוסופיים מהסוג של מסמן-מסומן או "תנועה שתכליתה שאיפה אל האידיאה". אלה יוצרים ניכור ומתישים את הקורא שאינו מיומן בז'רגון האקדמי, וחבל, משום שאת הספר הזה רצוי וצריך שיקראו רבים.

צרו איתנו קשר *5988