בית הדין לעבודה בתל-אביב חייב את דובק לשלם לעובדת מפוטרת פיצויים בסך יותר מרבע מיליון שקל. 50 אלף שקל מהפיצוי הכולל שבו חויבה דובק הוא בשל אפליה אסורה מחמת גיל.
התובעת רבקה רוזנבאום, ילידת שנת 1948, עבדה כפקידת רכש בחברת דובק במשך כ-22 שנים, מחודש מארס 1992 ועד לפיטוריה ב-23 באוקטובר 2013.
רוזנבאום עתרה לבית הדין לעבודה בתל-אביב וטענה כי ההחלטה לפטרה נעשתה על רקע גילה הביולוגי, ביחס לעמיתותיה במחלקה הצעירות ממנה.
השופט אורן שגב קיבל כאמור את התביעה, תוך שכתב כי "הטענה (של דובק) כי בעלה של התובעת הוא פנסיונר של חברת החשמל, בוודאי שאינה יכולה, כשלעצמה, להוות נימוק מוצדק לפיטוריה, מתוך הנחה כי מצבה הכלכלי שפיר".
לדברי השופט, "מעבר לחוסר הרלוונטיות של הטענה, אנו סבורים כי אין למעסיק הזכות להניח כי על עובדת להיות תלויה מבחינה כלכלית בהכנסותיו של בעלה, וכי העובדה שיש לו הכנסה כלשהי - שגובהה מעולם לא הוכח בפנינו - משמעות הדבר כי מצבה הכלכלי שפיר. התפיסה כי התובעת ממילא יכולה להסתמך כלכלית על הכנסות בעלה, היא תפיסה שובניסטית ואנכרוניסטית, ומן הראוי שתעבור מן העולם".
עוד נפסק כי טענת התובעת כי פוטרה מחמת גילה, לא נסתרה על-ידי דובק. "העובדה שהתובעת הייתה זכאית לקבל פנסיה בשל גילה במועד הפיטורים, היוותה את הנדבך המרכזי בהחלטה לפטרה, וזאת מבלי שנשקלו נסיבותיה האישיות והכלכליות כנדרש".
לפי פסק הדין, בנוסף, "הנהלת הנתבעת ונציגות העובדים שגו בפרשנות שנתנו לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה ולחוק גיל פרישה, והלכה למעשה התובעת הופלתה לא רק מחמת גילה, אלא גם מחמת מגדרה כאישה, שכן יציאתה לפנסיה מוקדמת לפני שמלאו לה 67 שנה היא זכות השמורה לה, ולה בלבד, והנתבעת לא הייתה רשאית להחליט עבורה בעניין".
יתר על כן, השופט כתב כי העובדה שהממונה הישיר של התובעת היה שבע-רצון מאופן תפקודה, ולמעשה למעט עניין היותה זכאית לפנסיה, לא הובא כל טיעון רלוונטי לפיטוריה, גרמו לתובעת לאבד אחוזי צבירת גמלה נוספים, אותם יכלה לצבור עד למועד פרישתה בגיל 67. "עובדה זו הייתה ידועה לדובק, ולא הובאה כל ראיה שהיא לקחה זאת במכלול שיקוליה".
בפסק הדין נאמר כי "הליכי התייעלות וצמצום, לרבות פיטורי עובדים, נמצאים במתחם הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק, ואולם, באופן יישום הליכים אלה עליו לקחת בחשבון שיקולים נוספים כגון מזעור פגיעה בעובדים ושמירה קפדנית על זכויותיהם. לשם כך, על המעסיק לבדוק היטב מה ההשלכות הספציפיות על עובד שהוא מבקש לכפות עליו פרישה, לרבות ההשפעה על צבר זכויותיו הפנסיוניות. כל זאת לא נעשה במקרה דנן".
השופט פסק לעובדת פיצויים בסך 122.5 אלף שקל בגין אובדן הכנסה (על בסיס חישוב תשלומים שהיא הייתה זכאית להם, במכפלת 14 החודשים שנותרו לה עד למועד פרישתה לגמלאות), פיצוי בגין אובדן שכר עבודה בסך כולל של 122,500 שקל ופיצוי בגין אובדן בונוס תלת-חודשי בסך כ-20,935 שקל.
כמו כן, כאמור, נפסק לתובעת פיצוי בשל הפרת חוק שוויון זכויות בעבודה. "בנסיבות העניין, מצאנו לפסוק לתובעת את הפיצוי המקסימלי ללא הוכחת נזק בסך 50 שקל", נאמר בפסק הדין.
כמו כן, נפסק לתובעת פיצוי בסך 52.5 אלף שקל בגין היעדר שימוע, לאחר שנקבע כי השימוע שנערך לה היה ריק מתוכן. בנוסף, ובשים לב לכך שחלק-הארי בתביעה התקבל, נפסקו לטובת התובעת הוצאות משפט בסך 2,000 שקל וכן השתתפות בשכר-טרחת עורך דינה בסך 25 אלף שקל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
