"השקעה בחברה הערבית - השקעה בחוסן ובחוזק של ישראל"

ד"ר דליה פדילה מתמודדת עם לא מעט קונפליקטים: היא ערבייה פלסטינית ואזרחית ישראלית, אישה משכילה בחברה מסורתית, שחיה בין התרבות הערבית למערבית ■ ההתנגשויות בין הערכים הביאו אותה להקים את קיו סקול, רשת של גני ילדים ובתי ספר שהלימוד בה מתנהל בשפה האנגלית

ד"ר דליה פדילה / צילום: איל יצהר
ד"ר דליה פדילה / צילום: איל יצהר

היא הייתה בשנות השלושים לחייה, אמא לשלושה - אחד נולד באמצע הדוקטורט - "ופתאום נפל לי האסימון. הבנתי שזו האחריות שלי, לבנות את התיאוריה קודם כל על עצמי. כי מה שיש בחוץ - הקונפליקט של להיות פלסטינית ערבייה ואזרחית ישראלית - זה קונפליקט מתיש, גוזל אנרגיות, ואני בכלל לא רוצה להיות במשוואה הזאת. לזה יש להוסיף את היותי אישה שחיה בחברה מסורתית-דתית, בקרב תרבות ערבית וגם מערבית, במדינה שיש בה רוב יהודי ומיעוט ערבי", כך מתארת ד"ר דליה פדילה מטירה את הרגע המכונן שהוביל אותה לכך שכבר מעל עשור היא מממשת בצעדים גדולים, חכמים ומתחשבים בסביבה, במסורת ובמגבלות הכספיות - את חלומה החינוכי שמשתלב עם הלאומי-אישי-נשי.

אותו אסימון שנפל, התגלגל והפך לרשת בתי הספר והגנים קיו סקול (Q school) שהקימה פדילה, ואשר פועלת בישובים ערביים כמו טירה, טייבה, נצרת וכפר סלמה. הלימודים ברשת מתקיימים בשפה האנגלית, וכוללים חינוך למנהיגות, העצמה אישית, וגם "השארת תחושת הקורבנות הרחק-הרחק מאחור", כהגדרתה.

"זה לדעת שהכל אפשרי, שאת ואתה יכולים לעשות הכל, לעצמכם, לקהילה שלכם. שאתם צריכים להיות שותפים לבניית ההון האנושי של המדינה שאתם חיים בה, לעם שאתם חלק ממנו, לחברה שלכם", היא אומרת. "אם תרצו, תקראו לזה 'לבנות את הערבי-ישראלי החדש'. פעם מישהו קרא לזה לבנות את 'עידן הפוסט-נכבה' אני קוראת לזה 'לימוד היכולת לשאוף ולממש'".

זהויות מתנגשות כמקפצה לצמיחה

ד"ר פדילה (בערבית, מילה טובה) מסבירה על הקשר בין הדוקטורט שכתבה, לתובנות שהגיעה אליהן ואשר היו ראשיתו של השינוי שהצליחה לחולל במגזר שלה. והרי כל שינוי אינו דבר של מה בכך, בעיקר במערכת החינוך, ויותר מזה - בחברה שמרנית.

"כתבתי דוקטורט בספרות אמריקאית, במסגרת לימודי אנגלית באוניברסיטת בר-אילן, שנסב סביב אירועי ה-11 בספטמבר בארצות הברית. המטרה הייתה להוכיח שערבים אמריקאים, או אמריקאים ממוצא ערבי, הם אכן מיעוט אתני במדינה שהם חיים בה, שיש להם ז'אנר ספרותי ותיאוריה משל עצמם".

- היה ספק בזה?

"היה ספק. הרי סביב אירועי מגדלי התאומים השיח האמריקאי היה של ראיית הערבי כטרוריסט. ואז פגשתי את פרופ' מייקל קרמר, שחוקר את ז'אנר הספרות היהודית-אמריקאית, והוא הציע שנחקור אם קיים בכלל ז'אנר ספרות ערבית-אמריקאית, כמו שקיים ז'אנר ספרות אפריקן-אמריקן, ג'ואיש-אמריקן, ז'אנר ספרות הילידים האינדיאנים, ועוד".

- ומה היו הממצאים?

"שאין ז'אנר ערבי-אמריקאי. אין גוף תיאורטי מוכר ורשמי של ספרות וספריות, זה לא מאורגן כמו אצל המיעוטים האחרים. 5 שנים ניסינו להוכיח שיש ז'אנר כזה. תוך כדי ילדתי את הבן השלישי שלי וגם התחלתי להתאהב בכל הדמויות בספרים שאליהם יכולתי לשייך את הספרות הערבית-אמריקאית. רוב הדמויות הנערצות שגיליתי הן נשים שכל הזמן מחפשות את דרך השילוב, דמויות שחיות על התפר, חולמות, צומחות ומשיגות. כמו למשל שפית שמחפשת את השילוב בטעמי האוכל, פיוז'ן-פוד ערבי-אמריקאי.

"למעשה זה יותר עניין מוסלמי-אמריקאי. לנוצרים אין בעיה עם השילוב באמריקה, אבל למוסלמים יש קונפליקט מתמשך בינם לבינם, בין מדינת האם למדינה שהם חיים בה, בין המסורת מהבית לתרבות החדשה. במקביל, גם לרוב האמריקאי יש קונפליקט ביחס אליהם - היסוס, ספק, חשש שהתפרץ והתעצם מאז אירועי מגדלי התאומים".

- ואחרי 5 שנים?

"הבנתי שאין תיאוריה, שכל קבוצה יכולה לבנות תיאוריה משלה על עצמה, אבל הגילוי שהיה הכי חשוב לי - הוא שלי, דליה פדילה, יש את היכולת לעשות את זה בעצמי. לקחתי את עצמי כמודל לתיאוריה של מיהו ערבי-ישראלי, מיהו פלסטיני-מוסלמי-ערבי-ישראלי. וגם אישה בתוך כל זה.

"הזמנתי את עצמי לנתח ולהבין את התיאוריה שהייתה בבסיס הדוקטורט שלי. כך התחלתי. החלטתי שאני עושה טרנספורמציה של הידע שרכשתי. לקחתי את הכלים התיאורטיים שרכשתי והתחלתי ליישם על עצמי, לשאול את עצמי את השאלה: מי אני. בסופו של תהליך הגעתי לשתי מסקנות: אחת - שאני יכולה להיות גם מוסלמית וגם ביקורתית על זה שאני מוסלמית; להיות גם אישה וגם ביקורתית על זה שאני אישה בחברה מוסלמית מסורתית; להיות ביקורתית וגם מקבלת את היותי אזרחית מדינת ישראל; ביקורתית ומקבלת את היותי חלק מהעם הערבי; ביקורתית ומקבלת את היותי פלסטינית - וזה שאני מקבלת וביקורתית מביא אותי גם לקבל את העובדה שיש לפעמים התנגשויות בין הערכים השונים בזהות שלי, התנגשויות בתוך כל המרחב הזה. והמסקנה השנייה - שהמרחב הזה, סבוך וגדוש בפני עצמו, הוא מרחב חיובי שאני מקבלת על עצמי לא כנטל אלא כזכות, ומפה אני מתחילה להתפתח ולהשפיע על אחרים".

- מיהם האחרים?

"אלה שחיים כמוני בקונפליקט המתיש של ערבי, פלסטיני, ישראלי, אישה וגבר, שהם מיעוט שחי בתחושה של קורבנות, של תבוסה והיעדר סיכוי. החלטתי שאני לוקחת את המציאות ולא מגדירה אותה כקורבן, אלא כנכס - אדיר ויקר וטוב ומלא הבטחות - ומכאן נולד הרעיון של בית הספר שלי. הייתי מורה קודם, התקדמתי יפה במסלולי הוראה וניהול, הייתי משנה לנשיא מכללת אלקאסימי להנדסה ומדע, אבל מרגע שהאסימון הסתדר במקומו, נבנה הרעיון לבית ספר משלי.

"זה התחיל כלימוד אנגלית לילדים אחר הצהריים, ומאז התפתח לרשת בתי ספר בכמה וכמה ישובים ערביים. התפתחו גם גנים דו-לשוניים ערבית-אנגלית, בתי ספר מוסדרים מהבוקר עד שעות אחר הצהריים ומרכזים למנהיגות בני נוער ערבים. הכל תחת הכותרת של קיו סקול, מאז, כמו שאומרים, הכל קורה. אנחנו מתפתחים, מתרחבים וגדלים. כמובן שקיימים מאבקים והתנגדויות שמתעוררים כל פעם מחדש, לפחות כל תחילת שנת לימודים, אבל הכיוון ברור והמסלול סלול: יותר ויותר משפחות בוחרות לשלוח את הילדים שלהן אלינו. וזוהי רק ההתחלה. ממש ראשית ההתחלה. התוכניות גדולות".

- איך הכל מתקשר - העדר ז'אנר של ספרות ערבית-אמריקאית, דוקטורט, איכות, גן ילדים, מנהיגות, דו-לשוניות?

"אחרי שלמדתי על תיאוריות הזהות בחברה האמריקאית לקח לי שנתיים לנתח את התיאוריה של עצמי, של קבלת הזהויות המתנגשות, כמקפצה ליכולת לצמוח, לזהות הזדמנויות לצמיחה, לפיתוח אנושי, למנהיגות. לקחתי את כל זה והחלטתי שאני בונה בית ספר איכותי סביב זה. לקחתי את האנגלית, את הזהות ואת החינוך המוסדר, ושילבתי את שלושתם בבתי ספר לאנגלית ולפיתוח. הייתה לי קריירה ארוכה כמורה לאנגלית, מורה בכלל, מנהלת, וגיליתי שהבעיה העיקרית של מערכת החינוך הערבית שהיא לא מחנכת לחשיבה".

- ומערכת החינוך היהודית כן מחנכת לחשיבה?

"יחסית בהשוואה, כן. המערכות מחנכות להעברת ידע ולא לחשיבה, מפתחות אנשים שלומדים למבחן ושוכחים אחר כך. אבל אני רוצה לבנות את המנהיגים והיזמים של החברה שלי. אז לקחתי את הקונספט של פיתוח חשיבה, שילבתי אותו עם לימודי אנגלית, ופתחתי את בית הספר הראשון שלי אחר הצהריים, כאן בטירה. היום יש לנו אלפי תלמידים, עשרות מורים ומורות יהודים וערבים".

ילדה חוצפנית שמדברת אנגלית רהוטה

את רשת קיו סקול מנהלת פדילה עם קבוצה של תומכים, מסייעים ותורמים, שהם בעיקר יהודים אמריקאים. ומה עם תורמים ערבים? איכשהו הם פחות מגיעים, היא אומרת באי נוחות. זו רשת בתי ספר מוכרים לא רשמיים. במקביל היא מלמדת במרכז הבינתחומי בהרצליה קורס על "הדילמות של הסקטור הערבי בישראל". היא חברה בוועדת סל התרופות, חברה בוועד המנהל של קרן רוטשילד (אבל לא מקבלת מהם תמיכה כספית), מרצה ומופיעה דרך קבע בפורומים בינלאומיים מוערכים, בוגרת שתי תוכנית לימוד גבוהות במנהיגות בינלאומי בארה"ב ובאיחוד האירופי, וזה רק קצה הקרחון של הפעילות שלה.

פדילה, 45, נולדה בטירה וחיה בה עד היום. אבא שלה היה מנהל מערכת החינוך המקומית, הראשון שדחף את כל ילדיו, בנים ובנות, ללימודים גבוהים. "אבל אמא שלי נשארה תמיד בבית, לא עבדה. היא רצתה, אבל הוא לא רצה. היא קיבלה את זה, הבינה שכך זה מתאים וטוב לו ולהם".

היא התחילה כמורה לאנגלית בתיכון בטירה, אבל פוטרה בלחץ הורים שלא אהבו שהיא מלמדת את בנותיהם להיות חזקות, משכילות ובעלות דעה משלהן. הם גם לא אהבו את הסיפורת האמריקאית שהביאה עם סיפורי ההעצמה הנשית שבה.

תוכנית ריאליטי ששודרה בערוץ הראשון לפני כמה שנים הראתה את מטבח המשפחה. אמא דליה קוראת עיתון, ילדיה הבוגרים סביב שולחן מטבח גדול, וברקע עאבד פדילה, מנהל הסיעוד ביחידת הטראומה בבית חולים מאיר, מכין למשפחתו מאכל מסורתי מופלא, מנסאף, כשבפנים מאירות הוא מסביר למצלמה, ש"הכל מתחיל ונגמר במטבח". הוא יודע, כי הוא המבשל העיקרי בבית והוא עושה את זה בגאווה גדולה ושמחה. שלא למצלמה הוא אמר אז לבתו: "תראי איך אמא קוראת עיתון ואני מבשל, ותלמדי מאמא שלך, זה עושה משפחה מאושרת וחזקה".

כך קרה שלימים, בספרי הלימוד הצבעוניים באנגלית שכתבה לגילאי הגן, מופיע ציור של בוקר במשפחה ערבית: אבא מכין סנדוויצ'ים לילדים, הבת מחכה ליציאה, ואמא? היא לא בתמונה כי היא כבר מזמן הלכה לעבודה.

"אנחנו מלמדים ילדים לגדול לתוך הסיטואציה הזו, ועושים את זה באנגלית", היא אומרת. "התכנים שלנו מפתחים אדם, מפתחים חשיבה, רב-תרבותיות, הבנת האחר וקונספט חיובי של מי אנחנו. בספר הראשון לגיל 4 מככבת הילדה אמל שכבר מייצגת דור חדש של נשים ערביות. יש לנו גם ספר שבו מככבת הילדה לונה, שמטיילת בעולם וחושפת חיי ילדים מארה"ב, צרפת, מצרים ועוד. זה מחזק ומטמיע את חופש התנועה, שאינו מובן מאליו לגבי נשים ערביות".

- למה ההתבססות על האנגלית? כפיתוי?

"כן, הורים רצו אנגלית לילדים שלהם, כי הם יודעים שזה חשוב, ודרך זה העברתי גם דברים אחרים. לקחתי את היכולות שלי כמורה לאנגלית ורצתי קדימה. הכלי הוא חינוך, האסטרטגיה היא לחנך באנגלית. למה דווקא אנגלית? יש בזה יוקרה, כי קשה להתנגד לדברים שנעשים באנגלית, כי אף אחד לא יתנגד לילדה חוצפנית אם היא מדברת אנגלית בשפה רהוטה. זה מציג רמה גבוהה, ועובדה, זה התחיל להיות סוג של אינדיקציה חברתית. האנגלית לקחה מצב סוציו-אקונומי, חברתי ותרבותי, והקפיצה אותו בהרבה דרגות".

- מעט משפחות יכולות לשלם על זה. מה זה אומר לגבי מימוש הרצון להעצמה אישית של הדור הערבי-ישראלי הצעיר?

"רציתי מאוד לפתוח עסק חברתי, אבל הבנתי שחשוב שזה יהיה עסק ולא מלכ"ר. עסק משדר עוצמות בתוך החברה הערבית. ראיתי שאם אישה ערבייה פותחת עסק משלה ולא משלמת משכורות לאחרים, כלומה אין משפחות שנהנות מזה - זה עסק שמאבד את המהימנות שלו. ידעתי שכדי לשדר רצינות, להתגבר על ההתנגדויות, צריך להוכיח קיום פיננסי, שיש תוכנית מסודרת לעתיד, אחרת כל הקונספט של אנגלית יתקבל כלא רציני, לא שווה.

"אני מאמינה ששינוי חברתי מונע בשני צירים: ידע וערכים, צריך לשלב את שניהם יחד. אבל השאיפה שלי והתשוקה שלי הן לשינוי חברתי ולעסק חברתי. אז השתמשתי במה שאני קוראת 'שיטת רובין הוד'. יש הורים שמשלמים שכר לימוד מלא, ואני לוקחת חלק מאלה שמשלמים ויכולים לשלם, ומסבסדת ברמות שונות את אלה שלא יכולים לשלם".

- איך את יודעת את מי לסבסד?

"אני לא בוחרת, הורים וילדים באים אליי. ברגע שהם באים אנחנו שואלים, אני מרגישה מה קורה, ואנשים גם מכירים אחד את השני בסביבה, כי ישוב ערבי זה לא מקום גדול. למהססים אני אומרת 'יש לכם מלגה', וכך הם באים. מי שבא בהתחלה, וזה היה כאשר היו רק שיעורים אחרי הצהריים, היו נשים חד-הוריות שהביאו את הילדים. לחד-הוריות, גרושות או אלמנות, אין בדרך כלל מקורות הכנסה חוץ מביטוח לאומי. 70% מהנשים הערביות לא עובדות, ורוב-רובן של החד-הוריות, אם לא כולן, מתקשות בעבודה ובפרנסה. אנחנו מכירים ומזהים, ונותנים מלגה".

- מי משלם שכר לימוד מלא?

"אלה שיש להם יכולת, משפחות שבהן שני ההורים עובדים, מעמד סוציו-אקונומי גבוה. נכון, היו לנו מקרים שאנשים כעסו, למה ההיא משלמת חצי ואני משלם מלא. הסברנו להם. בהתחלה לא כולם קיבלו את זה. חזרנו והסברנו: אנחנו כאלה, ואם יש מישהו שקשה לו מאוד עם זה, אז ההפסד כולו שלו. אנחנו מראים שזה המסלול הנכון. אתה יכול להיות ילד של אמא חד-הורית בטירה, מתחת לקו העוני - אבל ברגע שאתה לומד אנגלית, ומדבר נכון במבטא נכון, אתה עוקף את כל המגבלות האלה ונהיה אליטה, חלק מהשכבה הגבוהה, ואז אתה גורר את המשפחה אליך.

"ראיתי לאורך השנים איך ילדות קטנות שבאו אליי בגיל 10 וקיבלו סבסוד כי אחרת הן לא היו יכולות לבוא, הן עכשיו סטודנטיות באוניברסיטאות הכי טובות וכל המשפחה נהנית מזה. האנגלית השליכה על כל ההישגיות שלהן במקומות אחרים, גם במתמטיקה וגם במדעים, כי היא טיפחה את הביטחון העצמי שלהן. יש בזה את הקסם, לדבר אנגלית שוטפת בגיל צעיר, זה עושה משהו לתלמידים, למשפחה ולסביבה שלהם, ואני מנצלת את הקסם הזה ומשתמשת בו כדי לטפח את האג'נדה הגדולה שלי".

- אנגלית לא מייצרת קונפליקט אצל משפחות מסורתיות?

"זה לא ערבית שהיא שפה חצופה ובוטה. אם אני מתחילה לדבר בערבית על מעמד הנשים הערביות, על דת, על פוליטיקה - סביר להניח שלא יתקפו אותי אלא בטוח יהרגו אותי. אם אני מתחילה להשתמש בעברית אומרים לי: 'מה, את מתביישת במה שאת? בערבית שלך?' אז הלכתי לממד השלישי, הניטראלי, שזה אנגלית. ואני הרי בכלל באה מלימודי אנגלית, אז בכלל טוב".

בלי לחפש דרכים עוקפות

פדילה כאמור מפעילה גם פרויקטים משותפים לערבים ויהודים. "בטירה היה לנו פרויקט עם ילדים מרעננה, סביב נושאי אמנות ומוזיקה, הכל באנגלית. יש לנו פלטפורמה של האומות המאוחדות - דיונים בין בני נוער, סביב סוגיות בינלאומיות, אנחנו מארגנים כנסים עם בתי ספר יהודיים, בגדרה, מודיעין, פתח תקוה. זו פלטפורמה שבה כל ילד כאילו שגריר של מדינה, ודנים בסוגיות שנויות במחלוקת שעולות בחדשות השוטפות. כל מדינה מיוצגת על ידי ילד ערבי וילד יהודי, הם צמד, חייבים להציג את העמדה של אותה מדינה ולעבוד ביחד".

- הפרויקט הזה הצליח?

"כל עוד אנחנו הלכנו עם הילדים לפתח תקוה, הכל היה בסדר. המתח נוצר כשביקשנו שהם יבואו אלינו לכנס בטייבה. התפתח דיון ארוך ביני ובין המנהלת ונציגי המשפחות, סביב הסוגיה אם הילדים יבואו לטייבה או לא. הכותרת של ההתנגדות הייתה: ההורים מפחדים לשלוח את הילדים לטייבה. בסופו של דבר אמרתי או שזו שותפות - או שאין שותפות, זה המבחן של כולנו. והם באו וראו שגם בצד השני, בטייבה, יש ילדים ויש בתי ספר, ומרכזים, ואנשים אינטליגנטיים, שזה לא המקום שמתארים במדיה, שאנשים יורים אחד בשני והכל דם ברחובות".

- בחברה הערבית יש שרוצים לשמר את הנרטיב, את סולידריות הפגיעה, את המסורת הדתית ומעמד האישה, והנה את באה עם העצמה אישית וגם נשית - לא שמעת תלונות שאת פוגעת בתחושת הסולידריות?

"בטח ששמעתי, וראיתי והרגשתי אפילו הרבה יותר. מאנשי הדת, מהמנהיגים, מבני משפחות. יש זרמים שונים בחברה שלי ואני לא נלחמת, לא מולם ולא נגדם. אנחנו נותנים כבוד למסורת, אנחנו לא מתווכחים עם תפיסות של אחרים. אני אומרת 'בואו, תצטרפו אליי ואקח אתכם הלאה מהקו שאתם נמצאים בו - אתם רק תרוויחו מזה. כולנו נרוויח מזה, הקהילה שלי והמדינה שאני חיה בה'. אני מובילה קונספט חינוכי שמקבל את המציאות, את מה שיש, אבל מוביל הלאה, יוצר אליטה אינטלקטואלית שאי אפשר להתווכח איתה.

"כל מה שאני מובילה חינוכית זה ילדים אינטליגנטיים, שיש להם שפה והם מטיילים בעולם, ילדים שיודעים להשתלב ולהתמודד עם החברה הישראלית. כל החבילה הזאת פירושה שלפעמים אני כאילו לוקחת את הילדים מערבה, לפעמים הם דומים לחברה הערבית ולפעמים הם לא דומים לה. המקום הזה הוא מקום של שילוב זהות, של פוליטיקה, של סכסוך, של דת ומסורת - לפעמים אני חייבת לעקוף משהו, אבל לא לתקוף אותו, רק כדי להגיע למטרה של העצמה, ביטחון, הובלת החברה כולה למקומות טובים יותר".

- איזו חברה?

"החברה הערבית והחברה היהודית - החברה הישראלית וכל מי שחי בה. אנחנו רוצים להיות הכי טובים מבחינת מיומנויות קוגניטיביות, מבחינת שאיפות לייצוגיות. אם השאיפות שלי לחנך ילדים שיצליחו, אז מן הסתם אני מחנכת אותם להתקבל גם לאוניברסיטה העברית, לאוניברסיטת תל אביב, וזה לא מנוגד לתפיסה שלי שאני כן ערבייה, כן מוסלמית, כן פלסטינית".

- באוניברסיטת ג'נין לומדים 15 אלף סטודנטים ערבים-ישראלים.

"זו עקיפה של השפה העברית, עקיפה של המבחן הפסיכומטרי, עקיפה של חיים והתמודדות עם קמפוס ישראלי פוליטי, זו עקיפה של הרבה דברים. מי שהוא בעל עוצמה ושאיפות, לא מחפש עיקופים אלא הולך ישר להכי-הכי טוב וגבוה. באוכלוסייה שלנו בקיו סקול יש הורים דתיים והורים לא דתיים, מכל קצוות החברה הערבית. הם רוצים את ההישגיות, את היוקרה, לאמץ לילדיהם את מודל הדמות המנהיגה והמצליחה, להיות חלק מחזון שונה, מתחושת אור בתוך המנהרה. כל שנה אני רואה ילדים שנכנסים לפה עם המבט ברצפה ואחרי לא הרבה זמן יוצאים עם תחושה של גאווה, ואז כולם רוצים להיות חלק מהקבוצה הזאת, אליטה אינטלקטואלית שנקראת 'הילדים של קיו סקול'.

"פוליטיקה לא מעניינת אותי"

- שר החינוך נפתלי בנט הכריז על השנה כשנת האנגלית. פגשת אותו?

"עדיין לא, אבל עכשיו מסדרים לי פגישה איתו. אני רוצה לפגוש אותו".

- את מעריכה שבנט יראה כאינטרס לאומי את חיזוק המיעוט הערבי?

"ברור. חיזוק המיעוט הוא אינטרס לאומי. אינטרס של מדינה על כל תושביה. אני רוצה שהשר בנט יבוא לכאן ויראה, ואני רוצה להשפיע על השר להשקיע בבית הספר שאני מקימה עכשיו, ואני עושה את זה לאט-לאט, כי אין לי הרבה כסף להקמה. זה אינטרס לאומי כי ברור שאוכלוסייה חזקה מבפנים תשליך על החוזק של מדינת ישראל. הביטחון של ישראל הוא ביטחון פנימי בעיקרו. אני מאמינה, וכמובן שלא רק אני, שהסכנה הנשקפת לביטחון ישראל היא יותר מבפנים מאשר בחוץ. אני מאמינה שהשר מודע לזה".

- למה את לא הולכת לפוליטיקה?

"אני רואה תוצאות יותר טובות בחינוך. אני רואה במו עיניי את הילדים מתפתחים ומחייכים ונהיים אנשים בטוחים בעצמם".

- כוח פוליטי לא יביא את כל זה להיות מהיר יותר וזורם יותר?

"אף פעם לא חשבתי על זה, וזה לא מעניין אותי".

- את לא כועסת לפעמים על הח"כים ברשימה המשותפת, שמואשמים בכך שהם לא עוסקים כלל בחיי היומיום, בטיפוח עתיד טוב יותר לבוחריהם?

"אני מכירה אותם. הם אנשים טובים, אכפתיים ואינטליגנטיים, והם בחרו באג'נדה מסוימת. אין לי כעס עליהם. אני מבינה שהאג'נדה הלאומית מאוד מושכת מבחינה רגשית את האנשים, וכן, גם מושכת מנדטים. אז אני, מקומי לסגור את הפער הזה, לסגור את הוואקום".

- 20 שנים קדימה, נניח שכל מה שאת רוצה התבצע. איך זה נראה?

"רשת של גני ילדים, לימודים אחר הצהריים, חינוך בלתי פורמלי ורשת בתי ספר תיכוניים כחלק ממערכת החינוך. עבודה אינטנסיבית לפיתוח מנהיגים צעירים, מגיל שנתיים עד סוף י"ב, ואחר כך לשלוח אותם לאוניברסיטאות הכי טובות בארץ וללוות אותם, ואז גם את ילדיהם. וזה בכלל לא 'נניח' שמה שאני רוצה התבצע. זה מתבצע ויתבצע".

- מאיפה הכסף לכל זה?

" קודם כל חלק תשלומי הורים, ויש השתתפות של משרד החינוך בגני ילדים, בתוכניות מנהיגות נוער, יש סבסוד ממנהל חברה ונוער במשרד החינוך ויש לנו חברים של קיו סקול בארצות הברית - חברים יהודים אמריקאים שתורמים ברוחב לב ונדיבות גדולה".

- למה לא ערבים?

"לא יודעת. אולי בשבילם אנחנו לא הסוג הנכון של פלסטינים, אולי אנחנו לא משכנעים מספיק".

- מה עם תורמים יהודים בישראל?

"עדיין אין לנו. אנחנו עמותה עם ועד מנהל, ונמצאים עכשיו בשלב שמאוד נחוצה לנו עזרה כספית, כי אנחנו מקימים בית ספר תיכון שיהיה הראשון והיחידי מסוגו בחברה הערבית. בית הספר הראשון יקום פה בטירה, חלק באמצעות מימון של קיו סקול, כסף שנצבר, וחלק קטן מעזרה מחברים, גם נעזרנו הרבה בחברים של קיו סקול בוושינגטון, כולם יהודים שמבקשים לממן פרויקטים של בני נוער ערבי-יהודי, פרויקטים של מנהיגות. יש קבוצה שמימנה תוכניות באנגלית. אבל אנשים לא יתרמו כסף להביא ילד לתוכנית מנהיגות".

- ממי את מצפה לקבל תרומות?

"מאנשי עסקים ישראלים, אנשים שמאמינים שהשקעה בבניית קהילה חדשה וחזקה בחברה הערבית היא השקעה בחוסן ובחוזק של מדינת ישראל. אלה שמאמינים שצריך בני נוער וצעירים ערבים חזקים, מנהיגותיים, עם תפיסה חיובית. אנשים שמעריכים את הצורך בהשתלבות בחברה הישראלית, באקדמיה, במוסדות חברתיים, במוסדות ממשלתיים ולא ממשלתיים. אנחנו מצפים לקשר עם אנשים שמאמינים שהשקעה בחינוך איכותי בחברה הערבית מעצימה את החברה הישראלית ככלל. אלה האנשים שאני ארצה שהם יהיו השותפים שלי, היזמים שלי.

ד"ר דליה פדילה

תפקיד: הקימה ומנהלת את רשת בתי הספר והגנים Q School

אישי: בת 45, נשואה 3, גרה בטירה

השכלה: דוקטורט בספרות אנגלית

תפקידים קודמים: משנה לנשיא מכללת אלקאסימי להנדסה ומדע ומורה לאנגלית

עוד משהו: השתתפה בתוכנית ריאליטי בערוץ הראשון שבה בעלה בישל

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988