"השתכנזנו" - המילה הכי נפוצה במג'דל שמס: מתיחות בגולן

האיראנים עוד רגע על הגדר, או מקסימום 7 ק"מ מהגבול, אבל רמת הגולן עדיין שקטה וריקה ויפה כתמיד; למרות המלחמה המתמשכת בסוריה, למרות הפיגוע בכפר הדרוזי חאדר, למרות הכטב"מ הלא מזוהה שיורט בסוף השבוע - דבר מכל אלה לא מזיז לאבן הבזלת, גם לא לרוח, בטח לא לשמיים.

אנחנו נוסעים למג'דל שמס. בשבוע שעבר, אחרי הפיגוע בחאדר הממוקם בסוריה, כשלושה ק"מ מהגבול, שגבה את חייהם של תשעה אנשים, הפגינו עשרות תושבי הכפר כסולידריות עם אחיהם וכמה מהם אף עברו דרך גדר המערכת לשטח המפורז עד שהוחזרו על-ידי צה"ל. שבעה נעצרו. זו הייתה הפגנת "תחזיקו אותי" קלאסית - הרי אף אחד לא באמת רוצה לעבור מישראל לסוריה. אבל היא עשתה את העבודה והצבא הבהיר באופן חריג כי "נסייע לתושבי חאדר ונמנע את כיבושו מתוך מחויבות לדרוזים". במהלך האירוע נפצע תושב מג'דל מירי תועה של נשק קל וטופל במקום. תיכף נגיע אליו, הישארו עמנו.

אנחנו נוסעים לגבעת הצעקות המפורסמת בצד המזרחי של מג'דל, שם פרצו התושבים את הגדר. עכשיו שקט. איש לא צועק פה. הרבה דברים הרג האינטרנט, וגבעת הצעקות היא עוד חלל במערכה. מי צריך גבעה ולמה לצעוק במגאפון כשיש רשתות חברתיות ותוכנות למסרים מידיים - האפליקציה החזקה פה היא Viber דווקא. מולנו, בצד הסורי, אנחנו רואים חבורה של אנשים שעומדת ומביטה בנו עומדים ומביטים בהם. חוויה משונה.

הרחוב הראשי של מג'דל שמס, שאין לו שם כמו לשאר הרחובות ביישוב, מלא ברים ופאבים ומלונות. מג'דל בפריחה. רובם עדיין סגורים בשעת הצהריים הזו שלפני העונה המושלגת (הלוואי), אבל בר ה-Check-In פתוח ויש לו זווית טובה לשמש. אנחנו מתיישבים, אני מזמין Peroni, בירה איטלקית יבשה ובהירה. פוראת מוזג, סלימאן שותה. שניהם בשנות העשרים, לשניהם - כמו לכולם פה - משפחה בסוריה, ושניהם - כמו רבים פה - מאמינים בקונספירציה שלפיה ישראל מסייעת לג'בהת אל נוסרה במלחמתם נגד אסד; "היא משלמת להם, היא מטפלת להם בפצועים. אני הייתי עם אשתי בבית החולים זיו", מספר סלימאן, "ולא נתנו לנו טיפול כי כל הצוות היה עסוק בפצועים שלהם. אתה מבין את זה?".

לא עוזרות כל ההכחשות - "הטענות בדבר מעורבות וסיוע ישראלי לגורמי ג'יהאד עולמי בלחימה ברמת הגולן מופרכות" - כאן זו כבר אמת מוחלטת. ביוני 2015 הביאה הקונספירציה הזו ללינץ' על אמבולנס של צה"ל שעבר ביישוב ולרצח של פצוע סורי שהוסע לבית חולים. גם יושבי הבר האחרים תומכים בתזה.

עורך הדין נביה חנג'ר מצטרף. "זו לא פעם ראשונה שאנחנו חווים את המצוקה של חאדר", הוא אומר, "אבל בשבוע שעבר זה היה מיוחד - לפי הרעש, מיד הבנו שקורה משהו חריג". לחנג'ר יש קרובים בחאדר, "המצב שלהם קשה מאוד", לדבריו. "מילא הארטילריה הבלתי פוסקת, אבל הפיגוע הזה, כמו אחרים, פוגעים בביטחון האישי". גם חנג'ר מאמין בתיאוריה שישראל תומכת בג'בהת אל נוסרה. "יש להם ברית. אני יכול להבין את זה בסך-הכול: בין איראן וחיזבאללה, ישראל מעדיפה את המורדים".

- אתה מאמין לישראל, שאמרה שתגן על הדרוזים בחאדר?

"לישראל יש אינטרסים. היא רוצה את הדרוזים כחלק מהמדינה וחשוב לה לשמור איתנו על יחסים טובים, זה נכון, אבל אם האינטרסים הגדולים שלה יהיו חשובים יותר, היא תעדיף את טובתה מאשר את טובת הדרוזים. יש פה עניינים אסטרטגים מול המעצמות והכול יכול עוד להתהפך".

"תל-אביב קטנה"

נכון, הכול עוד יכול להתהפך, אבל הדבר שבאמת התהפך עד עכשיו הוא בעיקר מצבם הנפשי של הדרוזים ברמת הגולן. חמישים שנה של חיים במדינת ישראל ושש שנים של מלחמה בסוריה ("אמא שלנו", קוראים לה כאן, גם אם האמא כבר מזמן לא מתפקדת) עשו את שלהן. או כמו שחנג'ר ואחרים קוראים לזה: "השתכנזנו". ביום אחד במג'דל שמס שמעתי את המילה הזו יותר ממה ששמעתי אותה כל השנה.

זה לא רק המובן מאליו, שאף אחד כבר לא באמת רוצה לחזור לסוריה (ולא רק במציאות, אפילו לא כמס שפתיים שפעם היה משולם ברצון). זה הרבה יותר עמוק. מאיפה שלא מסתכלים על זה - הדרוזים של רמת הגולן הפנו את גבם לסוריה והם נהיים ישראלים יותר ויותר בכל יום שעובר. כמעט כל הקשרים שלהם לסוריה נפרמו. קודם כל, כי זה כבר הדור השלישי שנולד בישראל, ואין לו זיכרונות סוריים. התקופה האנטי-ישראלית והפרו-סורית, כך נראה, חלפה.

זה התחיל מהתפוחים. עד המלחמה ייצאו הדרוזים את תוצרתם לסוריה. זה נפסק. אין יותר יחסים כלכליים. נמשך בלימודים. עד המלחמה יצאו רבים מהדרוזים ללמוד בדמשק (בחינם). גם זה נפסק. אין יותר ביקורים והשפעה. ומי שלא יכול להרשות לעצמו לימודים בחו"ל, לומד בישראל. בחיפה, בתל חי, בירושלים ובתל-אביב. המרחק מסוריה גדל.

ישראל עשתה את שלה לדרוזים של הגולן; בעוד הדרוזים של הגליל הופכים ליותר דתיים, בגולן התרופפה אחיזתם של אנשי הדת - גיל הנישואין מתאחר, יש עלייה משמעותית בשיעור הגירושים (כבר 15%), מעמד האישה משתנה לטובה וברחוב אפשר לראות צעירים מקועקעים ובחורות עם עגילים. ויש פאבים, ויש גראס. "תל-אביב הקטנה", מכנים צעירי מג'דל את ביתם - וכל מי שהזדמן אל הרחוב הראשי ביום שישי בלילה מאשר את האבחנה. בכלל, עם כל הברים והחנויות והמלונות, מג'דל שמס הולכת והופכת להיראות כמו עיירת סקי מן המניין (חוץ מהשלג, אבל למה להתקטנן).

אבל ההיבטים המשמעותיים של ההתקרבות לישראל הם קודם כל עלייה במספר המבקשים להתאזרח בישראל ולקבל תעודת זהות כחולה. אם בשנת 2010, לפני פרוץ המלחמה, התאזרחו בסך-הכול שני דרוזים, ב-2016 כבר ביקשו 150 דרוזים לקבל תעודת זהות ישראלית. דרמטי. פעם, אם הייתה לך ת"ז כחולה, היית פרסונה נון-גראטה במג'דל - זקני הדת הוציאו חרם על אנשים כמוך. אבל החרם הוסר זה מכבר. היום יעשו לך כבוד. יש פה אפילו כמה בודדים שהתגייסו לצבא.

כ-23 אלף דרוזים חיים בגולן, כ-10% מהם כבר אזרחים ישראלים. המספרים עדיין קטנים, אבל המגמה ברורה. "תוך חמש שנים", אומר לי אחד מהצעירים, "כולם פה ישראלים. תראה". "אנשים מסתכלים על סוריה, רואים מה קורה שם, וזה מחזק את הקשר והשייכות שלהם לישראל - פשוט מאוד, לא?", אמר לי אחר. "לפני שנתיים עשו פה לינץ' על אמבולנס", אומר חנג'ר. "היום לא היו עושים כלום".

עוד נקודה משמעותית במסע של הדרוזים בגולן אל הישראליות תהיה באוקטובר 2018, אז אמורות להיערך בחירות מוניציפליות - לראשונה אחרי חמישים שנות שלטון ממונה ומועצות קרואות. זו כבר התאזרחות לכל דבר, לא פלא שבסוריה נשמעו קולות מחאה שדיברו על "ייהוד הגולן". מאחורי הקלעים נעשים מאמצים לדחות או לבטל את הבחירות - אם הם ייכשלו, נדע שנפל דבר.

המבוגרים עדיין שרים את הזמירות הישנות, זה נכון. אבל הצעירים במקום אחר. הסתובבתי ודיברתי עם הרבה, וכולם אמרו את אותו הדבר, גם אם לא לציטוט: ההורים והסבים שלנו אולי היו סורים - אנחנו ישראלים, עם או בלי תעודת זהות. "דמוקרטיה זה הכי טוב", סיכם את זה יפה סלימאן. "תראה לי אחד שיעדיף לחיות בסוריה במקום בישראל", אמרו צעירים רבים. העובדה שהם עדיין לא אומרים את זה בשמם, מעידה גם היא על משהו, כמובן. ובכל זאת.

"מה יורים בי, מה?"

זוכרים את "תושב מג'דל שמס שנפצע באורח קל מזליגת ירי וטופל במקום"? אז אני פוגש אותו. שמו אמיר כחלוני, בן 24, והוא נראה הכי היפסטר שיש - ראשו מגולח, לבד מבלורית משורטטת ומטופלת בג'ל, זקנו המטופח עשוי בקפידה וכל-כולו אומר ברוקלין. האיש הכי רחוק מפוליטיקה שפגשתי כבר הרבה זמן.

כחלוני בסך-הכול הלך לבקר במוסך של בן דוד שלו לשתות קפה, אפילו לא להפגין, כש-בום! הרגיש פתאום כאב ברגל. הכדור רק שרט אותו.

- יש לך מזל.

"מזל? איזה מזל - מלא אנשים היו שם ואף אחד לא קיבל כדור ברגל. רק אני".

כחלוני אולי רחוק מפוליטיקה ומענייני דיומא, אבל הסיפור שלו זה פשוט אירוניה ישראלית נהדרת: בחור דרוזי מהגולן שעובד בהקמת המכשול נגד המנהרות בעוטף עזה וחוזר בשלום רק בשביל להיפצע בבית. "אתה מבין את זה אחי? כל השבוע אני מול החמאס בעזה מפוצץ להם את המנהרות, ואז אני בא הביתה לגולן ומקבל כדור ברגל מג'בהת אל נוסרה. תגיד אתה איזה מזל יש לי". יש הרבה כדורים שתעו בדרכם אל תוך מג'דל שמס, רובם מצאו את עצמם תקועים בדודי שמש וגגות. רק אחד פגש את כחלוני, שעוד מעט יתחיל ללמוד טכנאות מיזוג אוויר בחיפה.

הפציעה של כחלוני אולי קלה כמו הצליעה שהיא גורמת לו, אבל לא נראה שהוא לוקח אותה בקלות. לפי מה שיכולתי להתרשם, נראה שהבחור סובל ממה שנראה כמו פוסט טראומה. הוא מספר שמאז הוא מתקשה לישון, לאכול או לשתות. הוא מעשן בשרשרת, נבהל בקלות מכל רעש מקרי, וחוזר שוב ושוב אל אותו רגע חסר ייחוד - בנאדם שותה קפה ופתאום מקבל כדור ברגל. "אני בן 24, בחיים שלי לא החזקתי נשק", הוא אומר, "מה יורים בי, מה?".

"מאז", הוא אומר, "אני לא הולך למוסך. אני אפילו לא יכול להיות איפה שיש הרבה אנשים ורעש - וזה מה שאני הכי אוהב".

"מה זה בדיוק מתנחלת?"

אנחנו נכנסים לאוטו ונוסעים לבריכת רם, חמש דקות ממג'דל. היא נמוכה וכמעט ריקה, אבל עדיין יפה בדרכה. "המלחמה שינתה את האנשים פה", אומר כחלוני, מהורהר. "מצד אחד היא חיזקה את הקהילה, אבל מצד שני החלישה את הסמכות של הדתיים. אנשים רוצים לחיות את החיים שלהם. לפתוח עסקים, צימרים, ליהנות, לשתות, לטייל. פחות מקשיבים לדתיים, פחות מקשיבים למבוגרים. עדיין יש כבוד, אבל לא כמו שהיה".

אנחנו נוסעים ל-Apre Ski, מהברים החמודים במג'דל, יושבים עם רוואד עוידאת, איאד, באסם ומילאד. כולנו שותים בירות חוץ מכחלוני ששותה תה. "ההורים שלנו וההורים שלהם נולדו בסוריה ויש להם זיכרונות וקשרים לשם", הם אומרים. "המלחמה משפיעה עלינו, בטח, וזה כואב. אנחנו נאמנים לאנשים שלנו, לדרוזים מכל העולם, אבל אנחנו כבר נולדנו בישראל, זהו. אין לנו קשר לשם".

יותר ויותר חברים בגילם מבקשים תעודות זהות כחולות, רובם בשביל הדרכון (כרגע יש להם תעודות מעבר. בסעיף הלאום כתוב "לא מוגדר"' Undefined - העם היחיד בעולם עם כתובת כזו). "אבל זה לא רק אנחנו פה במג'דל", אומר רוואד עוידאת, מנהיג החבורה, "זה כל העולם ככה - אנשים צעירים רוצים לחיות כמו שהם רוצים, לא כמו שמצפים מהם. פעם בגילנו (כולם בני 24) כבר היינו נשואים, היום זה אפילו לא בכיוון. אנשים נוסעים וחוזרים ופותחים עסקים. כולם לומדים, רואים עולם".

כל הנוכחים סביב השולחן כבר גרו לתקופות במרכז הארץ, זה בבת ים, זה בתל-אביב - מכירים אותנו הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים אותם. כולם היו בחו"ל, מי בתאילנד, מי בהודו ומי בגיאורגיה. באסם אפילו מספר שהוא פגש מתנחלת במסיבה. "היא אמרה לי שהיא מתנחלת", הוא אומר, "אבל תגיד, מה זה בדיוק מתנחלת?".

- אתם סומכים על ישראל?

"לא סומכים על אף אחד, רק על עצמנו. ישראל חזקה, אבל אם ישראל הייתה מוותרת, בינינו, על הדרוזים - אללה איסטור".