יעל לבנטל: "זה שלא צוחק יכול להיכנס לי לראש כל ההופעה"

לא משנה כמה ההופעה נהדרת, ואיך הקהל רוקד בטירוף לקצב ההומור המושחז שהיא משחררת במופע הסטנד-אפ המצליח שלה "החיים על-פי לבנטל", שרץ כבר שנתיים ברחבי הארץ, המבט של יעל לבנטל נתקע באופן קבוע על הצופה המשועמם, שלוב הידיים בשורה השישית, שמביט בה בעיניים ריקות. היא מנסה להסיט אותו בכוח לעבר הגברת שמנגבת את דמעות הצחוק בטישיו, אבל הוא חוזר באופן כפייתי אל הסרבן ההוא.

גם עכשיו, כשהיא על בימת תיאטרון חיפה בהצגה החדשה "קרקס של יהודים", עדיין היא נתקעת על הקהל הקשה באולם. "ואני אומרת לעצמי, 'הוא שונא אותי. אני חייבת להצחיק אותו", היא אומרת בקולה המתפנק כשאנחנו יושבות בקפה בצפון תל אביב, שאליו הגיעה מאופרת היטב הישר מתוכנית בוקר. מצד אחד היא נראית שלווה ובטוחה בעצמה, ובו בזמן חסרת ביטחון באופן בלתי נתפס. "ככה אנחנו השחקנים. חייבים שכולם יאהבו אותנו. נכון, יכולה להיות הופעה אחת מחמישים שתהיה פחות מוצלחת, וזה כבר לא ישבור אותי, אלא יטריד אותי מקסימום כמה שעות, אבל זה שלא צוחק יכול להיכנס לי לראש כל ההופעה. אני מקווה שאלמד להיות יותר עמידה לאנשים".

- זו בחירה שלך, לעשות סטנד-אפ אישי וחשוף כל-כך, ולהיות פגיעה.

"אי אפשר לעשות סטנד-אפ בלי להרגיז ואני נכנסת בגברים, בנשים, בילדים, לא דופקת חשבון, אומרת דברים חריפים. יש כאן ערבוב בין אישי למקצועי שכנראה לא פתור אצלי".

- לפחות פתרת את השאיפה להיות עצמאית. רצית בזה.

"מאוד. ירשתי את זה מאבא, שהיה מורה לפיזיקה וכימיה ונמאס לו שאומרים לו מה לעשות. הוא רצה לחגוג כל ראשון בספטמבר עם סברינה וקצפת את העצמאות. הוא פתח עסק לחומרי פחחות וצבע ובמהלך הלימודים שלי בניסן נתיב בירושלים עבדתי אצלו. הייתי נוסעת על וואן גדול ומוכרת סחורה, וגברים היו יוצאים מהאוטו כדי לכוון אותי. אני מספרת בסטנד-אפ שבחור על כיסא גלגלים קם כדי לכוון אותי. אני לא רוצה להיות תלויה באף אחד, אם יש לי או אין לי עבודה. יש לי את הלשון שלי".

- והיא מייצרת לך עבודה.

"זאת התחושה שהייתה לי מהיום הראשון שלי במקצוע. אף פעם לא רציתי להיות שכירה בתיאטרון. פחדתי שזה יכבה אותי, שזה יעשה אותי פקידה. אני רוצה לעשות משהו משמעותי, לא להיות עוד שחקנית שעושה תפקידים".

- ועשית לא מעט תפקידים בטלוויזיה, בין היתר ב"החיים זה לא הכול" ועכשיו ב"אחותי קפצה כיתה".

"ועכשיו אני הרבה על הבמה".

- בסטנד-אפ את מנהלת אופרציה, לא רק משחקת. ידעת למה את נכנסת?

"אני מרגישה שאני מבינה דברים בדיעבד. גרנו בירושלים ואז החלטנו לעבור לתל אביב, ואחרי חודשיים-שלושה, פתאום הבנתי שאין לי עבודה, כי עבדתי בחנות של אבא. גם אני וגם בעלי לא חזקים בדברים האלה, למרות שאני עם שתי רגליים על הקרקע, מנהלת שלושה ילדים, מופע, לו"ז צפוף; וגם בסטנד-אפ, הדבר הראשון שעשיתי היה לחבור למפיק, רן מרונצ'יק, שהריץ את המופע של רשף לוי במשך שנים".

- אתם שותפים?

"70% אני ו-30% הוא. רן אחראי על הצד הטכני והפרקטי, כמה משלמים על האולם, מי בקהל, לו"ז הופעות. אני פטורה מכל זה, אבל אנחנו יושבים כל כמה שבועות ורואים לאן אנחנו רוצים להביא אותו. עכשיו אנחנו נערכים לקראת 'יום האישה' במארס, שבשבילי זה כמו מה שיום העצמאות הוא בשביל יהודית רביץ. בשנה שעברה לא מקסמנו אותו ואנחנו מנסים לעבוד אחרת השנה".

- אפרופו היערכות אחרת, השנה עברת מבית ליסין לתיאטרון חיפה אחרי תשע שנים, מעבר לא שגרתי מתיאטרון תל אביבי לפריפריאלי.

"במהלך השנים בבית ליסין קיבלתי הצעות כל הזמן ודחיתי את כולן, כי הייתי מאוד נאמנה לו. לפני חצי שנה קיבלתי כמה וכמה הצעות בתקופה שרציתי להתפתח בתיאטרון אחרי שהסטנד-אפ תפס, נפתח לי התיאבון לבלוע את הבמה בתפקידים אחרים, וקיבלתי הצעה מפתה ממשה נאור (המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה) לשחק עם עידן אלתרמן ב'מהוללת' והלכתי על זה".

- הציעו לך בחיפה חוזה ארוך טווח?

"אנחנו, השחקנים, חיינו ארעיים. אמרתי שאני מבינה כנראה דברים באיחור. תמיד הייתי בטוחה במקום שלי, שאני יכולה להתמודד עם הכול ואני עושה את מה שמוטל עליי הכי טוב שאפשר, והיום אני יודעת שכשאני יוצאת בערב מהבית, אני רוצה לעשות משהו שמעניין אותי".

- עכשיו את משחקת ב"קרקס של יהודים". ספרי על ההצגה.

"היא מבוססת על 'גלגול בפארק אבניו' של נתן אנגלנדר ומתארת מציאות יהודית חרדית בברוקלין. כתבו אותה דניאל כהן ורוני ברודצקי, שגם מביימת. אני משחקת את נאווה קליין, קוסמטיקאית, ומתחילה את המחזה בכך שהיא משכנעת את אחת הדמויות לרצוח את בעלה שלא רוצה לתת לה גט - מה שמעלה תהיות איפה בעלה שנסע לאומן ונעלם שם. נאווה מופיעה בתוך הסיפורים של שאר הדמויות, יש בה תסכול גדול, רצון לפרוץ. זאת הצגה על חרדים, אבל בעיקר על אנשים שלא נמצאים במקום שבו הם רוצים להיות".

- ב"מהוללת" את עושה שלושה תפקידים במקביל.

"מה שמעולם לא עשיתי בתיאטרון. אחד מהם הוא רקדנית צ'רלטו, אחר ספרדייה. והיה קטע בסטנד-אפ, שראיתי שני אנשים שמדברים ביניהם תוך כדי הופעה ואמרו לי שהם לא מבינים מה אני אומרת כי הם דוברי ספרדית. אז הרבצתי מונולוגים בספרדית שקיבלו מחיאות כפיים".

- במשך שנים רדף אותך הטייפ קאסט של המטורללת הלא ממש מבריקה.

"אחרי תשע עונות ב'החיים זה לא הכול' בפריים-טיים עם דמות מסוימת זה טבעי, אבל אני חושבת שהוא נפרץ".

- בזכות התיאטרון?

"לפני כמה זמן דיברתי עם במאי תיאטרון ידוע על תפקיד. הוא תיאר לי משהו מאוד דרמטי ומיד אמר, אבל אני יודע שאת יותר בכיוון הקומי. אלא שאז הוא קיבל ממני מונולוג על דרמטי וקומי, כי אני באמת חושבת שבמקצוע שלנו אין דבר כזה. התפקיד שלי כשחקנית הוא להיות שם. הכול תלוי בטקסט. אני מאמינה במשחק בלי מאמץ, כי אם אתאמץ זה לא יעבור. כשמשהו כתוב מרגש או מצחיק, אתה צריך להיות שם ולהעביר את זה. אם זה לא עובר דרכך, זה לא ירגש ולא יצחיק".

- ואת כותבת לא מעט.

"ועכשיו אני כותבת לראשונה מחזה. כשחקנית, אני יודעת כמה קשה לכתוב מחזה טוב ועכשיו אני בתהליך פיתוח עם שלומית ארנון שכותבת איתי. זה חלק מהתיאבון שנהיה לי לתיאטרון, אני רוצה לטרוף הכול. התחלתי לכתוב כשהקמנו את קבוצת 'בנות' אצל עמירם גרוס. כל אחת כתבה את החומרים שלה במשך השבוע והופענו איתם ביום חמישי, מה שהיה בית ספר לכתיבה. כתבתי את הפינות שלי ב'אחורי החדשות', ל'מסכים', בדרך כלל עם בעלי".

- שהוא שחקן בהכשרה וגנן בגן ילדים.

"ועושה את מה שהוא אוהב".

- למה את לא כותבת לאחרים?

"כי אם אני כותבת משהו טוב, אני רוצה אותו. כתבתי קצת דיאלוגים לסדרות, וזהו".

- ואז התחלת לכתוב מופע משותף עם עלמה זק, שהתגלגל להיות הסטנד-אפ שלך.

"היא נסחפה בהתלהבות שלי בהתחלה ובשלב מסוים אמרה לי, עופי לבד. אז אני עפה".

יעל לבנטל | אישי: 49, נשואה + 3, מתגוררת בתל אביב

אקטואלי: משחקת בהצגה החדשה "קרקס של יהודים". המועדים הקרובים: 28.12 ו-30.12 בתיאטרון חיפה. כמו כן מעלה את המופע "החיים על-פי יעל לבנטל". מועדים קרובים: 16.12 בהבימה, 22.12 בקאמרי