טבע, נכים ושחיתות: מדוע האזרחים צריכים להיענש?

מדינה של בריונים, שבה מבינים רק כוח ■ וגם: מנהל לשעבר בטבע מאיר זווית אחרת במשבר של החברה: חוסר היעילות והתחרותיות של המפעלים ■ גילוי נאות

עובדי טבע בכניסה למפעל באשדוד (צילום: רויטרס)
עובדי טבע בכניסה למפעל באשדוד (צילום: רויטרס)

1. מה חושבים האזרחים שעומדים בפקקים הארוכים בלאו הכי, שמתארכים והולכים בגלל הפגנות וחסימות צמתים מרכזיים ברחבי הארץ - הפגנות הנכים, הפגנות עובדי טבע או הפגנות נגד השחיתות? יש כאלה שוודאי מגלים אמפתיה והזדהות נוכח זעקתם המוצדקת של הנכים ושל עובדי טבע. הם מבינים ללבם של המפגינים, הם מבינים שקצבאות הנכים בישראל עלובות ושעובדי טבע משלמים מחיר כבד על ההפקרות של ההנהלה. אבל כשזה קורה פעם אחר פעם, ובכל פעם מדובר במאבק אחר, עולה התהייה, לפחות התהייה, מדוע הציבור צריך להיענש על נזק שעשו אחרים לנכים או לעובדי טבע? מדוע, לדוגמה, היה צריך בתחילת השבוע להשבית את כל המדינה כמעט לחצי יום? את מי בדיוק מענישים? הרי את האחראים לנזקים שנעשו לנכים ולעובדי טבע זה ממש לא מעניין.

או.קיי, התשובה היא סולידריות חברתית, אבל כשהדרישה ל"סולידריות" הזאת הופכת למחזה שבשגרה כמעט בישראל, היא הופכת לבריונות לשמה. זו בריונות משום שכולם בישראל מבינים רק כוח. מה שלא הולך בכוח, הולך בעוד יותר כוח. באיומים. בסחטנות. באגרופנות. זה נכון לא רק לוועדי עובדים ששורפים צמיגים בצמתים מרכזיים, אלא גם, ואפילו במיוחד, לאנשים מעונבים, מחויטים, מצוחצחי לשון, שמדברים גבוהה-גבוהה ויש להם מבט רך ונעים. הבריונות שלהם גרועה יותר מזו של כל שורף צמיגים.

בריונים כאלה יש לא רק בפוליטיקה, שאליה מכוונת כל האש. הרי לא רק ראש הממשלה בנימין נתניהו מתנהג כאחרון הבריונים; יש בריונים גם במשטרה, שהפכה למשרד יחסי ציבור שמפר את החוק שוב ושוב בהדלפות ומפר את זכויות הנחקרים; יש בריונים בפרקליטות ובמערכת המשפט, שמגלים שוב ושוב עד כמה המערכת גורמת עינויי דין, עד כמה האכיפה בררנית ועד כמה הם מטייחים תופעות חמורות אצלם בבית (ראו מקרה רות דוד); יש בריונים בתקשורת, שחלק מחבריה מצייצים את עצמם לדעת מתוך נרקסיזם, מתוך מחשבה שכל מילה שיוצאת מפיהם היא כמו קוויאר, מתוך מחשבה שהם-הם שמש העמים - החוקר, השופט והתליין, שאם בית המשפט הפרטי שלהם קבע שפלוני-אלמוני מושחת, אז הוא מושחת, ולעזאזל מה שיקבע בית המשפט. וכל הבריונות הזאת נעשית בשמה הקדוש של הדמוקרטיה, בשמו הקדוש של חופש הביטוי, בזמן שהשימוש המוגזם בהם הוא כסות לאנרכיה.

הבריונות הזאת היא תרבותית. היא נולדה מחוסר אמון טוטאלי בין כל הצדדים: בין עובדים למעסיקים, בין הממשלה לאזרחים, בין התקשורת למושאי הסיקור שלה ולמי שצורך אותה, בין מערכת המשפט לפוליטיקאים ולאזרחים, בין המשטרה לציבור ועוד ועוד. הנהלת טבע לא צריכה להתפלא שעובדיה חוסמים צמתים ומשביתים את המפעלים. מי שמתנהג בבריונות לעובדים, לא משתף אותם בקבלת החלטות, שולח מייל על סגירת מפעלים ולא פותח איתם בהידברות - שלא יתפלא שההתנהגות הבריונית חוזרת אליו. בסופו של דבר לכולם ברור: לא רק שהבריונות היא חלק מכללי המשחק, היא גם משתלמת. בסוף הכול מגיע לכסף, להרבה כסף.

2. באוגוסט השנה השתתפה דפני ליף, מי שעמדה במרכז המחאה החברתית של 2011, באחת ההפגנות מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, ונשאה נאום קצר, שהתקבל בבוז. שוב, דוגמה לבריונות, שבאה ממי שכביכול חרתו על דגלם את הדמוקרטיה ואת חופש הביטוי. שמעתי את ההקלטה של נאום ליף. היא דיברה מדם לבה, אפשר היה להבחין בערכים שלה וגם בתמימות. היא הטיחה באלדד יניב, ממארגני ההפגנות, דברים קשים: "אתה היית חלק מהשיטה הזאת שנים. לא אעמוד על במה שאתה נואם כאילו אתה מוביל את הדבר הזה". היא ביקשה מהקהל להיות קשוב, אבל הוא לא היה ממש קשוב ולא פתוח לדעות אחרות. ליף אמרה שהיא באה להפגנה לא כדי להפיל את נתניהו ולא כי היא שונאת את הליכוד. היא הסירה מעל הנוכחים את מסכת הצביעות והעלתה שאלות נוקבות על השחיתות ארוכת הימים של שלטון מפא"י: "מה עם פרשת חטיפת הילדים? זו חטיפה וזו גניבה. ומה עם שלטון מפא"י והמנהיגים שהיו לפני כן? ומה עם כל האנשים שנמצאים בסביבת נתניהו וסותמים עכשיו כי הם מפחדים שעוד שנייה יגיעו אליהם..." ולסיום אמרה משפט מפתח: "האמת לא יכולה להיות דבר יחסי. היא לא דבר יחסי לבמה הזאת וכרגע אין ערך אם אנחנו צועקים לאחד וסותמים לאחר".

ליף יודעת על מה היא מדברת: למעשה סתמו לה את הפה. אולי כי לא נוח שהשחיתות של שלטון מפא"י הייתה הרבה יותר גרועה מהסיגרים והשמפניות של נתניהו. היא הייתה הרבה יותר גרועה מפני שהייתה בה בעיקר הפליה כלכלית רחבת היקף.

תחת זה, קולו של אלדד יניב לא מפסיק להישמע. אני לא מאמין למילה שיוצאת מפיו, אבל מתברר שבחסות התקשורת הוא הפך לגיבור חברתי שקופץ מאולפן לאולפן. כמו בנבואה שמגשימה את עצמה, מתחילים לעשות עבורו סקרים ולספור בשבילו מנדטים וירטואליים. אולי צריך לחזור ולהזכיר לציבור מי האיש: זה עורך הדין חלקלק הלשון ששירת גורמים פוליטיים וכלכליים חזקים, שעצר תחקירים על שחיתויות פוליטיות של אנשים ששילמו לו כסף טוב, זה האיש ששירת נאמנה את אהוד ברק ושימש נושא כליו, זה האיש שלדבריו נסע לווינה להשקיט את מרטין שלאף, שביקש שיחזירו לו חצי מיליון דולר - תרומתו לקמפיין של ברק שלא היה ("המצפון היה אצלי בגרב, חציתי את כל הקווים - השחורים, האדומים והאפורים", אמר יניב ל"הארץ").

זה האיש ששירת לקוחות כמו דוד אפל, בני שטיינמץ, האחים עופר, מיכאל צ'רנוי, אביגדור ליברמן, פואד בן אליעזר, אברהם הירשזון, שלום שמחון, דליה איציק ורבים אחרים; זה האיש שערבב שנים רבות בין הון לשלטון, שבו הוא חובט עכשיו, וזה האיש שהרוויח מהשלטון הזה הון תועפות כפרקליט צמרת; זה האיש הערמומי שהודה ששיקר אין ספור פעמים, שחיפש את החיים הטובים והיקרים, שהיה נרקומן של כסף, שניהל קמפיינים מכפישים על אחרים, שאיים כעורך דין על מי שהציק ללקוחותיו העשירים.

וזה האיש שהחליט פתאום לעשות תיקון, להכניס את עצמו לאיזו מקלחת שתוריד ממנו את הלכלוך, את השחיתות, את השקרים, את האיומים ואת הבריונות, ולצאת ממנה זך, תמים, טהור וערכי. אני לא קונה את תהליך ההיטהרות העצמי הזה של יניב: אנשים מסוגו לא הופכים את עורם בן לילה, אם בכלל. אנשים מסוגו לא הופכים ישרים פתאום, ערכיים. הם לא מסוגלים להיפטר מכל תכונותיהם הרעות בתהליך היטהרות. כניסה לג'קוזי עם חומרי קרצוף לא הופכת את עורו של איש. יניב נותר איש חלקלק, מאכער, ממזרי ורודף פרסום, רק בתחפושת של מנהיג חברתי ולוחם שחיתות. הוא יודע היטב שאת השחיתויות הגדולות ביותר המציאה המפלגה שהוא ניסה להתמודד בה בפריימריז, במפלגת העבודה. היא זו שגרמה והובילה להסדר הקיבוצים המושחת, בהיקף של יותר מ-20 מיליארד שקל; להפקרות ולשחיתות בקרנות הפנסיה ההסתדרותיות, שעלתה ותעלה למדינה כ-164 מיליארד שקל (!), סכום מפלצתי שהיה יכול לשמש למטרות חברתיות. במקום להניף את דגל השחיתות גם במקומות האלה, יניב מעדיף שחסידיו השוטים יסתמו את הפה לדפני ליף.

מנהל לשעבר בטבע מאיר זווית אחרת במשבר של החברה: חוסר היעילות והתחרותיות של המפעלים

"ישראל צריכה להוביל חדשנות גם בייצור, לא רק במו"פ"

בשבועיים האחרונים קיבלתי אין ספור תגובות על הנעשה בטבע. אני מביא כאן אחת מהן, שמציגה קול שונה,וחשוב, זווית מעניינת בכל ההמולה התקשורתית סביב המשבר. אפשר להסכים, אפשר להתעצבן, אבל צריך להקשיב גם לקול הזה, של מנהל לשעבר בטבע, שכתב בדם לבו על הנעשה בחברה, על העובדים ובעצם על אחת הבעיות של ישראל - התעשייה שלה.

אותו מנהל בחר להישאר בעילום שם, אבל הנה מכתבו.

***

"כרבים אחרים אני עוקב בימים אלה אחר המתרחש בחברת טבע, בין היתר באמצעות קריאת הכתבות והמאמרים ב'גלובס', ובכלל זה מאמריך שלך. כמנהל לשעבר בחברה (עזבתי לפני כשלוש שנים), וכאחד שהתחיל מלמטה, בתפקיד של מהנדס מתחיל, וצמח עד לאחד התפקידים הבכירים ביותר בתפעול בישראל, אני מכיר מקרוב ולעומק את החברה, את אנשיה, את אתגריה ואת בעיותיה - כולל תוכניות הקיצוצים הכואבות שיוצאות כיום אל הפועל. חבל לי, כמו ישראלים רבים ובעיקר כעובד לשעבר, על ספינת הדגל השוקעת, ועל כל אותם אנשים שעומדים לאבד את פרנסתם, כמו גם על מעשה ידיי שלי ועל תרומתי לחברה ולאנשיה בכל השנים שעבדתי שם, שיורדים כולם לטמיון.

"ראיתי לנכון לכתוב לך, כאחד שמסקר את הנושא זה זמן, ולחדד נקודה אחת שלטעמי אינה מטופלת ומוזכרת דייה בתקופה זו. כישלונה של ההנהלה באיתור פתרון לקופקסון, העסקה הנמהרת עם אלרגן, קבוצת אומרי ההן במועצת המנהלים - כל אלה סוקרו בהרחבה והכול נכון. אין ספק שעסקת אלרגן הובילה להשמדת הערך העצומה הזאת. גם נכון שכל חברה חפצת חיים שמגיעה למצב כזה נאלצת להוציא אל הפועל תוכנית התייעלות נוקשה וכואבת, הכוללת פגיעה בפרנסתם של עובדים רבים. אבל - וזו הנקודה שכמעט לא מדובר בה, שכמעט לא מוזכרת ולא נדונה - איך זה שבישראל, שבה יש לטבע שישה מפעלים, מדברים על סגירתם של שניים ומכירתם של שניים נוספים? ארבעה מתוך שישה! וכל זה בחברה שנתפסה לאורך שנים כחברה מובילה - ספינת הדגל של התעשייה הישראלית. למה דווקא בישראל?

"ישראל היא מדינת מו"פ. סטארט-אפ ניישן - כך אנו ממתגים את עצמנו. חדשנות, יזמות, יצירתיות. בזה אנו טובים. אך בה בעת, הפריון נמוך: התעשייה נחותה מבחינה טכנולוגית, העלויות לא תחרותיות. מן המפורסמות היא שהתעשייה בישראל דועכת. יש שיאמרו שאי אפשר להתחרות בסינים או בהודים כשזה מגיע לעלויות. אבל במקרה של טבע, ואני מדבר מתוך היכרות אישית עם המספרים, גם מפעלים בגרמניה, באירלנד, באנגליה ובספרד יותר יעילים מאיתנו. איך זה יכול להיות?

"מניסיוני האישי, יש לכך סיבות רבות, אך בראשן - האופי הישראלי, או יותר נכון האופי של הישראלי המצוי. הוא אינו מכיל את הרכיבים הנדרשים לשימורה ופיתוחה של תעשייה מתקדמת ותחרותית. חדשנות, יזמות, חשיבה מחוץ לקופסה - כל התכונות הללו שחשובות מאוד לאנשי מו"פ הן פחות רלוונטיות ליצור המוני. כאן נדרשת התמדה, משמעת, הקפדה על נהלים והנחיות, ובעיקר - יכולת ורצון להשתפר באופן מתמיד, ולטווח ארוך. בזה אנו חלשים, אולי אפילו חלשים מאוד. תוסיף לזה את שלל הפינוקים שזוכים להם עובדי טבע, ועוד כהנה וכהנה 'אפליות מתקנות' שנוצרו עם השנים, והנה לך מפעל שמן, לא רווחי, שעסוק בעיקר בארגון נופשים, קייטנות ומתנות לכל חג שרק אפשר להעלות על הדעת, במקום בשמירת כושר התחרותיות.

"וכאן אני מגיע לכישלון הגדול של הנהלת טבע בעשור האחרון - חוסר החזון, חוסר הרצון וחוסר העשייה הנדרשים, כדי לחולל את השינוי הזה במפעלים בישראל. היית מצפה מהנהלה ישראלית, כפי שהייתה עד לא מזמן, הנהלה הנתפסת כמובילה ומשמשת דוגמה לחברות ישראליות אחרות, להיות מובילה גם כאן - לקחת את המפעלים שלה עצמה, שכולם ידעו (בחברה) שאינם יעילים, ולחולל בהם את המהפכה הנדרשת, כדי שכשיגיעו ימי סגריר (והנה הם הגיעו), ייסגרו אתרי יצור אחרים, בגרמניה, ארה"ב, הודו או רוסיה - אבל לא בישראל.

"תחשוב על זה - כשיש הנהלה 'זרה', חסרת שיקולים מקומיים, עם מעל שבעים מפעלים ברחבי העולם, אפשר להבין שאין לה אינטרס להשקיע במפעלים בישראל. אבל כשההנהלה, לאורך שנים, היא ישראלית, שמקבלת הטבות מהמדינה; כשמדובר בחברה מצליחה, מבוססת, בעלת אמצעים, ספינת דגל; כשמדובר בחברה הישראלית היחידה שהפכה גלובלית בקנה מידה שכזה - האם לא היית מצפה שהנהלת החברה תיקח יוזמה ותתקן את המצב במפעלים בישראל? תשקיע באוטומציה? בשיטות ייצור מתקדמות? בלהיות החלוצה המקומית של השינוי התרבותי במדינת ישראל, בכל הנוגע לייצור תחרותי ומתקדם?

"מנקודת מבט רחבה יותר, הכישלון כאן אינו רק של ההנהלה הישראלית. אם מדינת ישראל רוצה תעשייה, אם היא רוצה פריון, היא צריכה להשקיע בזה. לאף חברה גלובלית אמיתית אין כיום אינטרס להשקיע בישראל, להקים מפעלים או לקנות מפעלים קיימים, וזו בעיה גדולה מאוד. עם כל הכבוד לסטארט-אפ ניישן - מדינת ישראל אינה יכולה להתקיים רק על הייטק, פלוס אינטל, המגזר הפיננסי, תעשייית מזון מקומית ואי אלה תעשייניים מקומיים קטנים/בינוניים. החברה התעשייתית הגדולה ביותר בישראל, עם הנהלה לא ציונית וללא הפליה מתקנת (כפי שהייתה בעשרות השנים האחרונות), הכריזה השבוע שאנו לא יודעים לייצר ולא טובים בייצור. זהו מסר חשוב מאין כמותו, מסר שצריך לזעזע את משרדי הכלכלה והאוצר לא פחות מפיטורי העובדים, ובזה צריך לעסוק - איך הופכים את התעשייה הישראלית לחדשנית, בעלת איכות גבוהה ופריון גבוה?

"לא אוכל לסיים מכתב זה בלי לציין גם את תרומתם השלילית של ההסתדרות וועדי העובדים. מהפכה תעשייתית כזו מצריכה שיתוף פעולה בין התעשיינים, המדינה וארגוני העובדים. כיום, ואני מדבר כמובן מניסיון אישי של שנים רבות, ועדי העובדים עומדים מנגד ומונעים כמעט כל יוזמה או רצון לשיפור. ואחד כמוני, שניסה לשפר, ליעל ולשנות במשך שנים ארוכות כדי לשפר רווחיות, ונתקל בהתנגדות גורפת של יו"ר הוועד לקיצוץ משרות מעטות, אין לו אלא לתהות מה חושב אותו יו"ר ועד שסוגרים לו היום את המפעל כולו (!).

"לסיום, אני חושב שנכון וראוי לנצל את ההזדמנות והבמה שנוצרה לא רק לנתח את מה שהיה ולמה, אלא גם ואולי בעיקר למנוע את המקרה הבא. הגיע הזמן שנהיה גם manufacturing nation".

***

בשורה התחתונה, אני מסכים לחלוטין עם המנהל לשעבר. צמיחת המשק תלויה בייצור תעשייתי ולא רק במרכזי המו"פ של תעשיית ההיי-טק, והגיע הזמן לעשות זאת כדי להציל את התעשייה הדועכת בישראל. עובדה שחברות ענק כמו אינטל ו-HP-אינדיגו כבר עושות זאת בישראל במשך שנים.

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988