המבוך של גיירמו

סיפור אהבה בין עובדת ניקיון אילמת ואיש-דג שנכלא באמזונס ומובא למתקן כליאה סודי בימי המלחמה הקרה, הוא הסרט המוביל במספר המועמדויות לפרס האוסקר השנה, ורבים אפילו חוזים שיהיה הזוכה הגדול של הטקס. זה נשמע מעט מופרך, אבל זו האמת. "צורת המים", מין גרסה מודרנית מסוגננת לסרט האימה הקלאסי "היצור מהלגונה השחורה", יצא מנצח מפסטיבל ונציה האחרון ושחה נגד הזרם עד לאולימפוס ההוליוודי.

על החזון האמנותי המרהיב והסיפור יוצא הדופן הזה אחראי הבמאי המקסיקני גיירמו דל טורו ("המבוך של פאן", פסיפיק רים"), שהשתמש ברומן וזרק פנימה גם קווי עלילה שעוסקים בהומופוביה וגזענות, כדי שחלילה לא נפספס את נקודת המבט ההומנית. מה שהיה יכול לעבור כמעשייה דידקטית ומעט ילדותית, הופך בידיו של דל טורו לסרט שבו כמעט כל רגע עוצר נשימה ביופיו, ובזכות צוות השחקנים שלו, גם מצליח לחנוק את הגרון מהתרגשות מדי פעם.

את אלייזה האילמת מגלמת השחקנית הבריטית סאלי הוקינס ("יסמין הכחולה") באחת מהופעות השנה. ללא מילים היא מצליחה להעביר עולם שלם, לקרב אותנו לדמותה ולעורר רגשי הזדהות שמהדהדים לכל אורך הצפייה. היא נתמכת על-ידי שלושה משחקני האופי הטובים ביותר כיום - ריצ'רד גנ'קינס כשכנה המבוגר והבודד, מייקל שאנון בתפקיד מצמרר כסוכן ממשלתי סדיסט ומייקל סוטלברג (שאותו אפשר לראות גם ב"קרא לי בשמך" ו"העיתון" המוקרנים באולמות השכנים) כמרגל רוסי. תפקיד היצור ניתן לשחקן דאג ג'ונס, המוכר היטב בעיקר לחובבי האימה בעקבות ליהוקיו התכופים לתפקידי רוחות ושדים. אלו מצליחים לטעת אנושיות רבה בסיפור החד ממדי והנאיבי של דל טורו, ומעניקים לו רבדים רבים יותר ממה שיש על הנייר.

עוד ברשימת הניצחונות של הסרט אפשר למנות את המוזיקה הנהדרת של אכלסנדרה דספלה ("מלון גרנד בודפשט"), הצילום והעיצוב, שמזכירים את עולמו הקולנועי של הבמאי הצרפתי ז'אן-פייר ז'נה, כמו "דליקטסן" והלהיט "אמלי". "צורת המים" הוא מכתב אהבה לאנשים ולקולנוע, והלב הענק שבמרכזו פועל כזריקת הרדמה לציניות המוטבעת בנו. מכיוון שהוא גם מציע חוויה ויזואלית מהממת, קל להמליץ עליו ולהכתירו כאחד הסרטים הטובים ביותר שמוקרנים כעת.

לשבור את הקרח

"אני, טוניה" לא החליטה מה היא, דרמה ביוגרפית או קומדיית פשע, וזה גם סוד הקסם שלה

המחליקה האולימפית טוניה הארדינג הייתה פנומנלית כאשר עלתה על זירת הקרח, אבל תהילתה נודעה לה בעיקר בזכות פרשייה מזעזעת שבה הואשמה ש"נטרלה" את יריבתה הגדולה ביותר ננסי קריגן על-ידי שכירת בריונים שישברו את ברכיה. אחרי כמה סרטי טלוויזיה ודוקומנטריים של הסיפור המתוקשר, הגיעה הגרסה הקולנועית, "אני, טוניה", הנישאת על גל ביקורות נלהבות ושלוש מועמדויות לאוסקר.

את התסריט כתב סטיבן רוג'רס על-פי עדויות שגבה בעצמו מהארדינג ומבעלה לשעבר ג'ף גילולי, ובמקום להפוך את הסיפור לדרמה ביוגרפית רגילה, בחרו הוא והבמאי האוסטרלי קרייג גילפסי לקחת את הסרט לכיוון מהיר ועצבני במיוחד, כזה שהושווה לסרטי המאפיה של מרטין סקורסזי ("החבר'ה הטובים", "קזינו") ולקומדיות הפשע של האחים כהן ("בייבי אריזונה", "פארגו"). זה הופך את "אני, טוניה" לסרט מצחיק ומרושע, כזה שלא מתייחס בעדינות לגיבורים העלובים שלו, כאשר אחד הדברים השנויים בו במחלוקת הוא הדרך שבה הסרט מטפל בהתעללות שעברה טוניה הן מאמה והן מבעלה - לרוב במין קריצה, כאילו מזלזל באכזריות שלהם. עם זאת, הוא גם מנסה למצוא את הדרך להראות את הצדדים האנושיים יותר שלהם.

זה אומנם לא תמיד עובד, והסרט עובר לעיתים באופן מגושם בין סיפור על מעמדות ועל קושי להתקבל לחברה בעלת דרישות חסרות פשר, לבין פארסה פרובוקטיבית וחצופה. מצד שני, מכיוון שהוא איננו מתכוון להיות סיפור אובייקטיבי, אלא כזה המתרוצץ בין כמה נקודות מבט שאף אחת מהן אינה אמינה ("אין כזה דבר אמת", אומרת הארדינג בתחילת הסרט), הוא מייצר דיון מעניין למדי.

הצלחתו המרכזית נעוצה בשחקניו. את אמה המפלצתית של טוניה מגלמת שחקנית הטלוויזיה המהוללת אליסון ג'ני ("הבית הלבן") בהופעה אקסצנטרית שכנראה תעניק לה את האוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה; גם סבסטיאן סטאן מצוין בתפקיד גילולי, וראוי לציין את פול ווקר האוזר כשומר הראש, ואת ג'וליאן ניקולסון כמאמנת. עם זאת, זוהי מרגו רובי בתפקיד הראשי שהופכת את "אני, טוניה" לסרט שראוי לראות. מאז פריצתה ב"הזאב מוול סטריט", האוסטרלית היפהפייה הזו הוכיחה כישרון גדול אפילו בסרטים כמו "יחידת המתאבדים". "אני, טוניה", שאותו גם הפיקה, מכניס אותה רשמית לליגה של הגדולים.