"תעשיית הטלוויזיה כבר לא תחזור להיות מה שהייתה"

מפיקת "הכתר", סוזן מקי, מסבירה כיצד הגיעו לנטפליקס, מדוע ויתרו על ה-BBC, איך בונים צוות שחקנים מנצח ואיך מחליפים את כולו בתום העונה ■ "ככל שאנחנו מתקרבים יותר ויותר לזמן הווה, התהליך משתנה והחוויה הופכת לאישית ולרגשית יותר" ■ כתבה זו התפרסמה במוסף פירמה של ״גלובס״ שהופק בשיתוף פעולה מסחרי עם ״קשת״

סוזן מאקי / צילום:  רויטרס
סוזן מאקי / צילום: רויטרס

בחודשים האחרונים מרכזת סביבה הסדרה עטורת הפרסים "הכתר" מחול ניחושים ורמזים פרוע. כל יום צצה כתבה חדשה בניסיון לחשוף את זהות אנסמבל השחקנים החדש. הדרמה הביוגרפית מבית היוצר של נטפליקס, שהשלימה בדצמבר האחרון את העונה השנייה, עקבה עד כה בצורה כמעט אנציקלופדית אחר שנותיה הראשונות של המלכה אליזבת השנייה (מגולמת על ידי קלייר פוי שומטת הלסתות). אבל הזמן עושה את שלו וכעת, עם ההתקדמות הכרונולוגית בסיפורה של המונרכיה המפורסמת בעולם וההזדקנות הבלתי נמנעת של הדמויות, הוחלט להחליף את כל צוות השחקנים בסדרה.

על פניו החלפת כל השחקנים בסדרה רצה ומצליחה נראית החלטה אמיצה למדי, שתדרוש מההפקה מאמצים מחודשים להביא את אותם הקהלים להתחייב מחדש לדמויות. עבור סוזן מקי, שמשמשת מפיקה בפועל ב"כתר" מראשיתה, האתגר העיקרי לא נעוץ שם. "ידענו מההתחלה שנשנה את הקאסט כל 20 פרקים", מספרת מקי. "כולנו התאהבנו בקלייר פוי כאליזבת, מאט סמית כנסיך פיליפ ו-ונסה קרבי כנסיכה מרגרט. אבל ידענו שנצטרך להמשיך הלאה, אי אפשר לבקש מהם להזדקן בעוד 20 שנה, הם רק בתחילת שנות השלושים לחייהם. לצפות מהם להיות בני 70 זה פשוט יותר מדי. ההחלפה היא בלתי נמנעת, אנחנו נעים בזמן לעת יותר מודרנית. וזה דווקא הזמן שצפוי להיות הגורם הדומיננטי ביותר בתוך תחושת ההשתנות אצל הצופים בעונות הבאות. הסדרה לא השתנתה, אלא זו התקופה שהשתנתה".

מלכה אנגלית, עניין בינלאומי

"הכתר" צמחה מפרויקט מוקדם יותר של פיטר מורגן, הצגת תיאטרון בשם The Audience, שבה הוא חקר את המפגשים השבועיים בין מי שהיה אז ראש הממשלה למוד המלחמות וינסטון צ'רצ'יל בן ה-77, עם המלכה הצעירה בת ה-25. הכתר מתמקד באותה מלכה צעירה ובמשפחה שלה, שמייצגת מודל שלטוני ישן שכמעט נעלם מהעולם אחרי מלחמת העולם השנייה. מונרכיה, שכל אינטואיציה למתבונן מבחוץ זועקת שאין לה מקום בעת המודרנית.

נגד כל היגיון בריא ובעזרת איכות ומצוינות טלוויזיונית, מצליחים ב"הכתר" לייצר דיוקן משפחתי מושך ולהיות אחת מפינות החן של נטפליקס, חביבת המבקרים שסוחפת אחריה מיליוני צופים בכל העולם וזוכה בפרסים מקיר לקיר. "דרמות תקופתיות הן מקור עניין קבוע לאנשים", מספרת מקי, ומרחיבה "'הכתר' ומשפחת המלוכה הן באופן ספציפי תחום שמצליח לייצר סביבו עניין בינלאומי בצורה בלתי פוסקת. ההיסטוריה של בית המלוכה ארוכה ומעמיקה, ומבחינה אינדיבידואלית יש דמויות מעניינות וצבעוניות. במקרה של המלכה מדובר בדמות מאוד מכובדת ומלאת חן שלא מעוררת מחלוקת במיוחד. היא הקבוע היחיד בבריטניה, נמצאת כל העת בנוף הסוציו-פוליטי המשתנה ממלחמות לשלום וממהמורות פוליטיות וכלכליות מהמחצית הראשונה של המאה ה-20 ועד היום. זה מעניין במיוחד באקלים המשונה והמבלבל הנוכחי עם ברקזיט וטראמפ שהותירו אותנו במצב מהורהר ומעט נבוכים".

הכתר / צילום: באדיבות נטפליקס
 הכתר / צילום: באדיבות נטפליקס

זה היה אז, וגם היום שום דבר לא השתנה. הילדים והנכדים של אליזבת השנייה מצליחים למשוך עניין רב מהציבור העולמי.

"מדובר על אנשים מאוד פריבילגיים שחיים בתנאים יוצאי דופן, גרים בטירות ובארמונות. זה קצת חלק מסיפורי שייקספיר וסיפורי פיות. ובכל מקרה זה פשוט חלק ממרקם חיינו, מדינה שהיא איננה רפובליקה, שעומדת בראשה מלכה שרק במקרה הפכה להיות מי שהיא. זה פרובוקטיבי ומאתגר משום שזה לא ממש דמוקרטי ועדיין איכשהו, יכול להיות שהמדינה שלנו היתה ענייה יותר בלעדי 'הכתר'".

ב"הכתר" לוקחים את הסיפור הפריבילגי והטעון של בית המלוכה ומשתמשים בו כמעין סיפור מסגרת כדי לסקור, כמעט ביעף, את המאורעות המכוננים של שנות המלוכה של אליזבת השנייה. כל עונה בסדרה מתמקדת בעשור אחר באופן כרונולוגי. איך תוחמים קצת יותר מעשור בעונה אחת המורכבת מעשרה פרקים שכל אחד נמשך שעה? לא בקלות.

"יש תהליך ארוך ומפרך של דיונים חוזרים ונשנים איך ומה לספר. אנחנו יודעים לאן אנחנו רוצים ללכת ותוך כדי אנחנו כל הזמן מתמקדים, מחדדים ומעדנים את הרעיונות הכלליים: האם נדבר על שערוריית המין של ג'ון פרופיומו (שר המלחמה הבריטי בשנת 1961 שהתפטר אחרי שנחשף כי ניהל רומן עם בחורה צעירה - ו"א) שכמעט הפילה את הממשלה. בהתחלה החלטנו שלא נספר את הסיפור, ואז הבנו שאי אפשר שלא; תהינו איך להתייחס לנשיא קנדי והעניין העצום בו באותה התקופה, ומצאנו שזה יהיה מעניין יותר לספר את זה דרך ג'קי ולא דווקא דרך JFK.

"במקביל, לפיטר מורגן היתה תפיסה מאוד אינטליגנטית לארכיטקטורה הכללית של עשורים אלו. הוא ידע איך ומאיזו זווית לספר את הסיפורים בצורה אמינה. זהו הטיפול הדקדקני והפילוסופי שאנחנו מתרגמים למציאות עם שחקנים נהדרים. זה נכון לעונה הראשונה והשנייה, ואני חושבת שזה נכון גם לגבי העונה השלישית והרביעית. אבל ככל שאנחנו מתקרבים יותר ויותר להווה, התהליך משתנה והחוויה הופכת לאישית ולרגשית יותר. זה מייצר אתגר גדול יותר עבורנו ואת ההפקה למסעירה יותר, משום שאנחנו מדברים על החיים שלנו היום והצופים יהיו הרבה יותר ביקורתיים".

מחליפים את כל צוות השחקנים

לאתגר זה מלווה כאמור האתגר של החלפת כל צוות השחקנים. אומנם זו אינה הפעם הראשונה שסדרה, במיוחד בריטית, מחליפה שחקנים ראשיים בסדרות רצות ומצליחות. לפניה היו "החיים על מאדים", "סקינס" ו"דוקטור הו". אבל ב"הכתר", כפי שמקי מסבירה, הבחירה רק פרקטית. "אם היינו מנסים לבגר את הדמויות באמצעים מלאכותיים, אנשים היו מתחילים לחפש טעויות. הקהל היה מתחיל לשים לב לאופן שבו טיפלנו בשיער של קלייר או מה עשינו לעיניים שלה כדי לבגר אותה. זו הסחת דעת לא בריאה בזמן שיש לנו כל כך הרבה סיפורים מעניינים לספר. לא משנה עד כמה השחקנים טובים.

"כשקיבלנו את ההחלטה הזו הבנו שלמעשה נצטרך לשנות את כל הקאסט לגמרי. אי אפשר להחליף רק את המשפחה, אבל להשאיר את המזכיר הפרטי, הארכיבישוף מקנטרברי או חברי הממשלה אותו הדבר. זה היה צריך להיות הכול או כלום, אחרת עלולים לצוץ שאלות כמו למה השאירו אותו ולא אותה, זה פשוט מבלבל. ברגע שעושים את זה ומחויבים לזה, פשוט יוצאים לעבודה ומחפשים שוב את השחקנים הכי טובים".

אם זה נשמע לכם שאפתני, זה בגלל שזה מאוד שאפתני, אבל ל"הכתר" יש את כל מה שהיא צריכה כדי לגרום לזה לקרות. זו אינה יד המקרה אם כך ש"הכתר" היא מההפקות הטלוויזיוניות היקרות ביותר בעולם, עם עלויות שמוערכות בכ-13 מיליון דולר לפרק בודד וסך הכל מעל ל-130 מיליון דולר לעונה אחת - וגם אלו הערכות בקצה השמרני על הספקטרום. ואם זה נשמע לכם הרבה, זה בגלל שזה המון.

נטפליקס קפצה על ההזדמנות להפיק את הסדרה הבריטית כבר לפני חמש שנים, בזמן שהפקות ענק שחוצות את סף ה-10 מיליון דולר לפרק היו שמורות בעיקר לסדרה אחת וחברת תוכן אחת - "משחקי הכס" ו-HBO. באותה התקופה שנטפליקס נכנסה להתחייבות הפיננסית האדירה הזו, היא עדיין לא היתה הנטפליקס שאנחנו מכירים ושם מוכר בכל בית. התחייבות לשתי עונות שכל אחת עולה יותר מ-100 מיליון דולר היתה חתיכת קפיצה.

קלייר פוי וג'ון ליתגו בפרסי גילדת השחקנים / צילום: רויטרס
 קלייר פוי וג'ון ליתגו בפרסי גילדת השחקנים / צילום: רויטרס

"במקור חשבנו לעשות הפקה משותפת עם ה-BBC וגורם כלשהו בארה"ב", נזכרת מקי. "אבל היה ברור ממש מההתחלה שנטפליקס רצתה את 'הכתר' כולה לעצמה. זו היתה נקודת מפנה מהותית עבורנו, כי הרגשנו שבמובנים רבים אנחנו וה-BBC שייכים זה לזה. אם ה-BBC לא יכול להיות חלק מההפקה הזו, אולי זה אומר שמשהו לא בסדר. אבל בסופו של דבר, נטפליקס היו מאוד משכנעים, הם היו השחקן החדש בעיר, הציעו הרבה יותר כסף וזה היה מאוד מסעיר, הרגשנו שאנחנו לוקחים סיכון, שאנחנו חלק ממשהו חדש וחלוצי. בסופו של יום ההפקה הפכה להיות מכרעת עבור נטפליקס ונטפליקס הפכה מכרעת עבור 'הכתר'".

מלבד נטפליקס, אין שום דבר אמריקאי בהפקה העצומה של 'הכתר', שמתהדר באנסמבל שרובו ככולו אנגלי, אתרי צילומים מסורתיים ופסקול בריטי קלאסי כבד. זה אינו מפגש ברור מאליו, אף שעבר בשקט יחסי. " זכינו למעט ביקורת מקומית", מודה מקי, "והקולגות שלנו וודאי קצת נוטרים לנו טינה כי הסדרה ושיתוף הפעולה הזה שינו את תעשיית הטלוויזיה הבריטית". כי אם פעם היה רק BBC, ערוץ 4 ו-ITV, היום מסבירה לי מקי העולם הרבה יותר גדול וכל אותם קולגות שפעם קצת ביקרו, לוקחים חלק בהפקות עבור ענקיות התוכן וההפצה הגדולות כמו נטפליקס ואמזון.

"תעשיית הטלוויזיה כבר לא תחזור להיות מה שהיא היתה פעם", חורצת מקי, "זה אולי היה בלתי נמנע, אבל זה אחרת כשאתה חלק מהשינוי ולא רק צופה מהצד ורואה אותו קורה. זה קצת מאיים, אבל גם מרגש כי בסופו של דבר אנחנו בסך הכל מספרי סיפורים שעושים את מה שאנחנו עושים מאהבת הסיפור".

כך שיתוף הפעולה עם נטפליקס היה בשביל אנשי ההפקה של "הכתר" הדרך המוצלחת ביותר להגשמת חלום יצירתי ועבור נטפליקס קלף מנצח להתפשטות. חברת התוכן חיפשה באותה העת תכנים שיצליחו לסחוף קהל מגוון מכל העולם. מנהל התוכן בנטפליקס טד סרנדוס, אמר בקיץ האחרון כי הבחירה ב"הכתר" היתה פשוטה. "המלכה אליזבת", הוא אמר, "היא ככל הנראה האדם המפורסם ביותר היום על פני כדור הארץ. באופן מפתיע, אפשר גם להזדהות עם הדמות שלה". זה כמובן לא הזיק לנטפליקס שמי שהגה והוביל את הפרויקט היה פיטר מורגן, שמאחוריו הצלחות כמו הסרטים "המלכה" ו"פרוסט/ניקסון"; ושסטיבן דלדרי, שביים להיטים כמו "בילי אליוט", "השעות" ו"נער הקריאה" לקח את מושכות הבימוי.

בינתיים ההימור של נטפליקס נראה משתלם. בקיץ סרנדוס הדגיש כי הכתר היא "אחת ההפקות היעילות בנטפליקס", שמצליחה להשאיר מנויים קיימים מחויבים לשירות של החברה, ובמקביל למשוך מנויים רבים חדשים. "התפוצה הגלובלית של נטפליקס היום עצומה עם 190 טריטוריות שונות. כולנו חלק מהאסטרטגיה של החברה להתפשט ברחבי העולם. ואני מניחה ש'הכתר' היא סדרה נהדרת לעשות את זה איתה", סיכמה מקי.

נטפליקס העניקה גב כלכלי מאסיבי שאפשר ל"הכתר" חופש יצירתי יוצא דופן. "אני תוהה אם היינו עושים את התוכנית עבור ה-BBC אם היינו נהנים מאותו החופש היום", מקי שואלת בקול רם, "בראייה לאחור אני לא בטוחה אם היינו עושים את אותה התוכנית עבור ערוץ השידור הציבורי הבריטי". החופש היצירתי עולה לא אחת בזמן השיחה ביננו ולא במקרה. בשנים האחרונות נטפליקס הפכה לסוג של אבן שואבת עבור יוצרים מכל העולם ומתעשיות שונות בגלל החופש שהיא מקפידה לייצר בפלטפורמת שפיתחה. עליה מותחים כל העת גבולות הפורמט הטלוויזיוני בין אם דרך שיווק תכנים חדשים, כמות הפקות המקור, צריכת הבינג' הידועה לשמצה, או האורך והמבנה של הסדרות עצמן. הכתר לא היו שונים.

פיטר מורגן ציין כי כשהציג את הסדרה לנטפליקס הוא עשה בתיאור כל עונה כסרט באורך 10 שעות וסך הכול פרויקט עם שש עונות, שבכל שתי עונות יתחלף כל צוות השחקנים. ההתחייבות העצומה שנדרשה מצד נטפליקס להשתתף בפרויקט יצרה מערכת יחסים אינטנסיבית בין הצדדים, אבל כפי שמקי תמשיך להדגיש שוב ושוב, מערכת יחסים מאוד מאפשרת. "הם מאוד מעורבים ויודעים בדיוק מה אנחנו עושים. אבל אנחנו לא מרגישים שהם נושפים בעורפנו או מגבילים אותנו. להפך, הם מאוד תומכים והאמינו מהר מאוד שהפרויקט יניב טלוויזיה מצוינת. הם קוראים את התסריט, באים לסט ומעודכנים באופן שוטף ובכל זאת אנחנו לא מרגישים שהם מכתיבים לנו תנאים כבדים. זה מפגש מוחות מצוין ושותפות לחזון".

תמיכה ביקורתית במונרכיה

האובססיביות שבה גומעים קהלים ברחבי העולם את סיפורי המלוכה הבריטיים נראים תמוהים לעיתים. הטיפול העדין והאמפתי שבה מטופל הנושא על ידי מורגן אף הותיר מבקרים רבים על קצה הכיסא, ממתינים בקוצר רוח לרגע שבו ספק כן יוטל בנחיצותו של מוסד המלוכה. "אנחנו לא בורחים מהשאלות האלו", טוענת מקי. "בעונות הראשונות הדמויות אפילו מטילות ספק בעצמן", היא מספרת ומיד מוסיפה "אבל גם הם מוצאים את התוכן שיש מאחורי הכתר", ומותירה אותי עם השאלה 'מדוע לא מתמודדים עם הביקורות הבוטות יותר על משפחת המלוכה' לגמרי פתוחה. "גם אם לא מסכימים עם הכתר, קשה להגיד שהמוסד רדוד וחסר תוכן, למלכות יש הרבה משמעות וסמליות והיא חלק מהמרקם של בריטניה הגדולה".

האהדה של מקי לכתר אינה יוצאת דופן. בסקרים חוזרים ונשנים מביע הציבור הרחב הבריטי, ללא הבדל מפלגה, מגדר או קבוצות גיל, תמיכה במונרכיה. מרבית הציבור הבריטי אף בטוח שהיא תתקיים גם במאה השנים הבאות. בסדרה עד כה לא העלו ביקורות עקביות על המוסד עצמו ולכאורה נקטו גישה מלכותית, א-פוליטית כזו שמתיימרת רק לספר את סיפור עול הכתר. "פיטר מורגן לא נוקט עמדה, אלא הוא מאפשר לבחון את משמעות הכתר, לא רק את המונרך שחובש אותו או הבא בתור, אלא את ההשפעה הכללית והסמלית של הכתר על אומה והאנשים. אני לא חושבת שיש לנו דעה אם זה נכון או לא, אלא שהשאלות האלו יהיו תמיד חלק מהמארג שלנו ויהיו אנשים בעדנו ונגדנו".

מהרוח הבריטית הגאה שפועמת בהפקת הכתר, כמו גם במקי עצמה אי אפשר להתעלם. כמו גם בעובדה שבאחד מקודקודי ההפקה היקרה והמצליחה הזו מחזיקה אישה. אז את השיחה אני מסיימת בהתנצלות ובבאנליות בבקשה להצצה אל נקודת מבטה של האישה שחצבה את דרכה לראש.

"בתחילת ההפקה היו הרבה גברים עם חליפות שהיו נראים מאוד מרוצים מעצמם וגדולים מהחיים", היא משתפת אולי קצת בחוסר רצון. "אני תמיד הייתי אדם מאוד צנוע וחסר ביטחון, אבל בעיקר מאוד מסורה. בשלבים מאוד מוקדמים פיטר מורגן אמר שהוא הולך לנהל מערכת יחסים מונוגמית עם הכתר ושהוא צריך מישהו שיעשה את זה איתו. אני מאוד מסורה ונאמנה וזה מה שהרים ומיקם אותי בלב ההפקה ובמרכז הבמה", אבל היא מיהרה לסייג ולסכם "לא בצורה אגרסיבית".

הכתר / צילום: באדיבות נטפליקס
 הכתר / צילום: באדיבות נטפליקס