הנקראות ביותר

הפתרון לשחיתות בעיריות

השלטון המקומי "סובל" מראשי ערים חזקים מדי לעומת חברי מועצה חלשים מדי

בנין עיריית ראשון לציון  / צילום: תמר מצפי
בנין עיריית ראשון לציון / צילום: תמר מצפי

פרשיית השחיתות בעיריית ירושלים, שנחשפה לאחרונה, איננה למרבה הצער הפרשייה היחידה שנקשרה בשנים האחרונות בעירייה ובבכיריה. לפני מספר שנים נחשף (גם בסיועי כחברת מועצה) שתושבים הגישו מסמכים מזויפים ופרטים לא נכונים כדי לקבל שלא כדין הנחות בארנונה. אז מה עושים? שאלתי - "מתקנים, מעכשיו לא יקבלו הנחה יותר", הייתה התשובה. לא מחייבים אותם על השנים שלא שילמו, או חוקרים אותם על הונאה? "אין לנו משאבים לזה", אמרו בעירייה. מבחינתם, נגמרה הפרשה.

מקרה דומה קרה כשלפני שנה התגלתה קומה שלמה של דירות, שקבלן חפר ללא היתר. מדובר היה בפרויקט של "מחיר למשתכן", שבמסגרתו, על-מנת "לפצות" עצמם על המחירים הנמוכים שהם נדרשים להציע ללקוחות, הקימו הקבלנים "עיר תחתית" של קומות תת-קרקעיות אסורות למגורים. מה עשתה העירייה כשהדברים נחשפו? דרשה מהקבלנים לאטום ולמלא את הקומה הלא חוקית. מה עם קנס או שלילת רישיון, כפי שמקובל במדינות מתוקנות? בכלל לא, אין זמן או כוח-אדם.

העיריות שלנו לא מתפקדות, ועיר הבירה יכולה לשמש דוגמה לכל הרע בתפקודם ובעיקר בחוסר תפקודם.

אחד המקורות לבעיות הוא היעדר חקיקה שמגדירה את תחומי האחריות של הרשויות. למשל, כאשר במשך חודשים לא הגיעו מים למזרח ירושלים, בג"ץ נדרש לקבוע מי אחראי על כך, משרדי הממשלה, העירייה או תאגיד המים.

בזמנו, היה זה אופיר פז-פינס בתפקידו כשר הפנים, שניסה לחוקק חוק לשלטון המקומי, אך לא הצליח להשלים את המהלך והרשויות המקומיות עדיין פועלות מכוח פקודת העיריות המנדטורית.

בעיה נוספת היא כוחם הבלתי מרוסן של ראשי ערים. להבדיל מכל תפקיד פוליטי אחר במדינה, משנת 1977 ראשי ערים נבחרים בבחירות ישירות ולא ניתן להחליפם, אלא בהתערבות שר הפנים. בעוד שראשי ממשלה יכולים לאבד את מקומם על-ידי הצבעת אי-אמון, ראשי ערים עצמאים ומקבלים בבחירות 5 שנים לעשות כרצונם.

יתרה מזאת, ראשי ערים בוחרים את הסגנים שלהם מתוך חברי המועצה ובכך מזכים אותם במשכורות גבוהות, יחד עם מכוניות ועוזרים בשכר. כלומר, הסגנים עובדים אצל ראש העיר. מנגד, חברי מועצה שבאופוזיציה, שפועלים בהתנדבות, נאלצים להסתדר עם מעט מאוד כלים: ועדת ביקורת, תקשורת מקומית ודעת הקהל. אין פלא, אפוא, שבשתי הערים הגדולות, ירושלים ותל-אביב-יפו, הקואליציה מונה 29 תוך 30 חברים במועצה.

עיר, כמו כל ישות דמוקרטית, זקוקה לאיזונים ולבלמים. בערי ישראל היום חסרים שניהם. הגיע הזמן לריסון כוחם של ראשי הערים. לייצר מנגנון חזק יותר של חיוב אישי במקרים של בזבוז כספי ציבור, לייצר חקיקה שתקבע את גבולות שיקול-הדעת של ראשי העיריות בבואם לוותר על קנסות וכספי ציבור שמגיעים לעיריות בדין.

בנוסף, יש להעצים את הכלים הניתנים בידיהם של חברי המועצות. לאפשר תגמול מסוים שימנע את הצייתנות המוחלטת של הסגנים לראש העיר, לקדם מהלך שיאפשר במקרי קיצון הדחת ראש עיר על-ידי המועצה וכלים אחרים שיאפשרו להם למנוע אי-סדרים. ככל שהנושא יוסדר מהר יותר בחקיקה, כך חיי תושבים יפסיקו להיות תלויים בבריונים מקומיים.

■ הכותבת היא יו"ר סיעת מרצ במועצת עיריית ירושלים. 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות