היום שבו דונלד טראמפ ובנימין נתניהו יקבלו פרס נובל לשלום

המדליה הנורווגית מדגדגת את נחיריהם של פוליטיקאים זה 120 שנה • עכשיו היא מדגדגת את נחירי הנשיא האמריקאי • פעילי ליכוד מאמינים שהיא תתאים גם לראש הממשלה הישראלי

טראמפ. רוצה את כל האשראי  / צילום: רויטרס - Joshua Roberts
טראמפ. רוצה את כל האשראי / צילום: רויטרס - Joshua Roberts

במוצאי שבת, 28 באפריל, דונלד טראמפ שם את פעמיו אל וושינגטון, מישיגן, אחת הערים הקטנות במערב התיכון, שעל כתפיהן העפיל לבית הלבן. לבנים מן המעמד הבינוני הנמוך גדשו את היכל הספורט המקומי להריע לו.

טראמפ הגיע לשם עטור ניצחון דיפלומטי: פגישתם של מנהיגי שתי הקוריאות. נשיא הדרום, לפנים פעיל של זכויות אדם, נשאל על הסיכוי שהוא יזכה בפרס נובל לשלום. תשובתו הייתה לא צפויה: דונלד טראמפ הוא הראוי לפרס הזה, הוא שאיפשר את הפסגה.

זה היה אקט חנופה מרחיק לכת. הדיפלומטיה הבינלאומית מתרגלת לצורך להזין את האגו של נשיא ארה"ב. אבל פרס נובל לשלום? האין הפרס הזה צריך להינתן לאנשים המוסרים את נפשם לטובת פיוס בין בני אדם? ואם כך, מה לפרס הזה ולנשיא שאינו חדל לסכסך, לפלג, להפיח שנאה ולהעליב? נשיא המכתים ציבורים אתניים וגזעיים (המקסיקאים הם "אנסים" ו"מסוממים"; האפריקאים באים מארצות שהן "מחראות"; כל ההאיטיאנים נגועים באיידס); נשיא המכריז בפומבי למחרת התפרעות של מפגינים נאציים, שביניהם יש "אנשים טובים".

"כל האשראי!"

בעצרת במישיגן טראמפ היה בשיאו. הוא פרט על קהל שומעיו כמו היו גיטרה. הוא הרעיף לעג על מבקריו בתקשורת, ה"פייק ניוז". הבוקר האזין למישהו ב"קבוצת הפייק ניוז" (שריקות בוז רמות). האיש ההוא שאל (טראמפ עובר לחיקוי), "האם טראמפ ראוי לאשראי כלשהו על זה?", כלומר על פסגת הקוריאות. "אז בואו אני אגיד לכם", הכריז טראמפ, "כל האשראי!" (בתרגום חופשי, לתועלת הקצב המקורי).

הבה נניח שתהליך הפיוס בקוריאה יימשך, או אפילו יואץ, ויוכתר בהצלחה: צפון קוריאה תסכים להתפרק מנשקה הגרעיני, שתי הקוריאות יחתמו הסכם שלום, וסכנת המלחמה תוסר מקץ 65 שנה. האומנם תוצאה כזאת מזכה אוטומטית את כל הנפשות הפועלות במועמדות לפרס נובל? מה על הדיקטטור של צפון קוריאה, המחזיק את עמו במחנה ריכוז, ומחסל יריבים באמצעים ברבריים? האומנם הוא ראוי לפרס נובל?

מה על יאסר ערפאת? ובכן, בחירתו הייתה טעות. אפשר להבין את מניעיהם של מעניקי הפרס, חברי הפרלמנט של נורווגיה. הם רצו לעודד את האויבים במזרח התיכון להמשיך את תהליך הפיוס. אבל הם הוזילו את הפרס, מפני שגזלו ממנו את הקונטקסט המוסרי.

הנורווגים נוטים לטעויות כאלה. נלסון מנדלה, למשל, חרק שיניים כאשר הוזמן להתחלק בפרס נובל לשלום עם אחרון נשיאי האפרטהייד, פ.וו. דה קלרק, ב-1993. הוא לא חשב שהתליינים וקורבנותיהם ראויים ליחס שווה. חבר ההנהגה הקומוניסטית של צפון וייטנאם, לה דוק תו, סירב להתחלק בפרס ב-1973 עם הנרי קיסינג'ר, אז היועץ לביטחון לאומי בבית הלבן. הווייטנאמי ידע מה שקיסינג'ר הכחיש: שמלחמת וייטנאם רחוקה מסיומה, ורבבות עוד ימותו בה. הפרס לא היה אלא משאלת-לב.

כיוצא בזה, פרס נובל שהוענק לנשיא ארה"ב וודרו וילסון, ב-1919, על הקמת חבר הלאומים, גלגולו הראשון של האו"ם. אילו היו הנורווגים מאריכים את רוחם עוד טיפה, הם היו מגלים שהנשיא וילסון לא הצליח לצרף את ארצו שלו אל הארגון, ודן אותו בזה לכישלון.

הגלריה של מכובדי נורווגיה

נחזור עכשיו אל היכל הספורט בוושינגטון, מישיגן. את התפארותו של טראמפ שהוא ראוי למלוא האשראי על קוריאה, קטעו קריאות מן הקהל, שגברו והלכו, "נובל, נובל". נהרה נשפכה על פני הנשיא. "זה יפה מאוד, תודה". הוא חזר על המילה "נובל" לפחות שלוש פעמים, כשהוא מצחקק בין "נובל" ל"נובל".

ארבעה נשיאים אמריקאיים קיבלו את הפרס, אם כי אחד מהם, ג'ימי קרטר, זכה בו 25 שנה לאחר נשיאותו, על מפעל חייו. ב-1978 הוא לא נכלל בפרס שהוענק למנחם בגין ולאנוואר א-סאדאת, אף כי היה ראוי לו בהחלט. טדי רוזוולט קיבל אותו ב-1906, על תפקיד ממשלו בהשכנת שלום בין רוסיה ליפן. ברק אובמה קיבל אותו ב-2009 על לא-כלום. זו הייתה בחירה שהביכה אפילו חלק מתומכיו. היה עליו לדחות את הפרס, אבל הוא לא עמד בפיתוי להתייצב לצד מנדלה וד"ר מרטין לותר קינג בגלריה של מכובדי נורווגיה.

המדליה הנורווגית דגדגה את חושיהם של הרבה פוליטיקאים. ייחסו שאיפת נובל לרונלד רייגן, או בייחוד לאשתו ננסי, כאשר נשיא ארה"ב שינה כיוון באמצע שנות ה-80, והפך מאויב מושבע של ברית המועצות לשותף מלא ונלהב בתהליך ההפשרה עם מיכאיל גורבצ'וב. זה האחרון אומנם קיבל את הפרס - וזה היה פרס הניחומים שלו על התפרקות ארצו.

להדביק אותם בקצת גלובליות

בשבוע שעבר שמענו על יוזמת פעילים של הליכוד להעניק את פרס נובל לשלום לבנימין נתניהו. אחד מהם הפציר בשבעת הישראלים שקיבלו פרסי נובל למדעים להגיש את מועמדות נתניהו לוועדת נובל באוסלו. נתניהו ראוי לפרס, הסביר אחד הפעילים, מפני שהוא העיר את העולם לסכנת הגרעין האיראני.

כמעט לפני שלוש שנים, אוגוסט 2015, הציע אהרון מילר, דיפלומט אמריקאי לשעבר, להעניק את פרס נובל לשלום לנתניהו מפני שבזכות התרסותיו החוזרות הושגה העסקה הרב-לאומית להגבלת הגרעין האיראני. כמובן, לא לתוצאה הזו ייחל ראש הממשלה כאשר התחיל להתריס, אבל מי אמר שאנשים צריכים תגמול והוקרה רק על כוונותיהם.

משעשע. אין לך עניין יותר ג לובליסטי, יותר רב-לאומי ורב-צדדי, מאשר עצם הרעיון של פרס נובל. אבל ראו נא מי משתעשעים בו עכשיו: טראמפ, תומכיו הבדלנים ושונאי העולם החיצון במערב התיכון של ארה"ב, ופעילי הליכוד. אילו רק היה אפשר להדביק אותם בקצת גלובליות, אולי אפילו היה שווה.