הנקראות ביותר

כפר חקלאי או יישוב וילות: העיירה חורה במצב מעבר

חורה אמנם עדיין סובלת מעוני ומהזנחה, ורוב התושבים מתפרנסים מעדרי הכבשים, אבל ראש המועצה מוחמד אל נברי מסתכל קדימה: "סגנון החיים של הבדואים לא קיים מזמן. אנחנו צריכים להתאים את עצמנו לאופי של יישוב עירוני"

חורה  / צילום: : גיא נרדי
חורה / צילום: : גיא נרדי

עד לפני זמן לא רב, מי שהיה נוסע בכביש 31 לכיוון ערד וים המלח והיה חולף על פני היישוב הבדואי חורה, קצת אחרי צומת שוקת, היה חש מבוכה למראה הילדים היחפים שהתרוצצו על הכביש, ערימות הפסולת הזרוקות, שקיות הניילון שהתעופפו והעוני החשוף, הבוטה.

לפי דירוג הלמ"ס, היישוב נמצא עדיין בתחתית הדירוג הסוציו-אקונומי (אשכול 1 מתוך 10), אולם מי שיסטה מהדרך הראשית וייכנס ליישוב ייווכח לדעת שהמקום עובר שינוי ניכר. אי-אפשר לפספס את עצי הנוי שניטעו לאורך הרחובות הראשיים, את מוסדות החינוך והתרבות המטופחים ואת הווילות העצומות והמקושטות.

בו זמנית, חייבים להודות, יש כאן עדיין לא מעט בנייה ארעית ומאולתרת, שטחי בור שבהם שאריות פסולת, ובעיקר מכלאות צאן ענקיות וריחניות. זוהי תקופת מעבר, ולתושבים עדיין לא ברור אם הם מתגוררים בכפר בעל אופי חקלאי או בפרבר וילות. את ראש המועצה של חורה, ד"ר מוחמד אל נבארי, אני פוגש באתר החווה החקלאית שהוקמה במימון קק"ל ממערב ליישוב, ועוסקת בשימור ובפיתוח המורשת הבדואית ברוח הקיימות. החווה היא אתר ייצוגי שמראים לאורחים. בזמן שהותי במקום מארחים כאן קבוצת ילדי בי"ס יסודי במאהל בדואי מסורתי ומיד אחרי אמור להגיע לביקור שי ניצן, פרקליט המדינה וזה שהחליט, לפני שבועיים, לסגור את התיק נגד השוטרים שירו ביעקב אבו אלקיעאן.

אל נבארי, בן 48, השלים לימודי דוקטורט בכימיה אורגנית באוניברסיטת בן גוריון, עבד בתפקיד ניהול בחברת התרופות פריגו ומ-2004 הוא ראש המועצה וסוג של כוכב מקומי.

חורה

איזה מין יישוב הוא חורה?

"התכנון של היישובים הבדואים החדשים מודרני ושונה מאוד מזה של כפר ערבי. הכבישים רחבים, הבנייה היא 'בנה ביתך', בלי התאמה לאופי של הבדואים, כלכלה מקיימת. ועדיין, הבדואים בדרום מחזיקים את מחצית כמות העדרים במדינה. בחורה ובסביבתה נמצאים שליש מהעדרים בכל הנגב. כלכלת הבדואים זה העדר.

"אנחנו במצב של transition, לא שם ולא פה. היום אנחנו מנסים לתקן מבחינה תכנונית את העיוות הזה, ומקימים מתחמים לעדרים בחוץ. בדואי זה לא לאום, זה לא גזע. בדואי בא מהמילה באדיה, שמשמעותה מדבר. ה-style of life של הבדואים לא קיים כבר מזמן. פעם הבדואים ניצלו את העדרים לשימושים שונים. היום זה רק לבשר, כלומר הרווח שולי. אני אומר שהפכנו להיות יישוב עירוני ואנחנו צריכים להתאים עצמנו לאופי של יישוב עירוני ואת כל הכלכלה הזאת לדחוק לפינה ולתת את כל השירותים הנדרשים. זה לא בא בשליפה. זה לוקח שנים.

"בשנות ה-60, כשהתחילו את כל תוכניות המתאר הארציות, לא ספרו את הבדואים. באף מקום לא סומן יישוב בדואי. הבדואים לא התנגדו. הם היו אז רק 50 אלף ולא היו מסה. עם הזמן הבדואים התרבו, הריבוי הטבעי של הבדואים הוא מהגדולים בעולם, וכל הבדואים גרים באזור די מוגבל. הפכנו למסה קריטית ופתאום הפכנו ללא חוקיים. כל זה לווה בהזנחה מצד המדינה. עם הזמן נפתח פער שהפך לתהום. ישראל היא חברה מתקדמת ואנחנו מדשדשים מאחור".

אל נבארי מודה שלחברה הבדואית יש חלק באשמה: "אנחנו לא רוצים לקחת מנהיגות. לבדואים נוח להאשים את המדינה. אף אחד לא מסתכל פנימה. אנחנו מקבלים אקסטרה תקציב לחינוך, פי 10 ממגזרים אחרים, לא חסר שעות. יש כשל במנגנון הפנימי".

לאיזה כיוון חורה מתקדמת?

"כשהגעתי למועצה בשנת 2004 היו כאן 7,200 תושבים. היום יש 16 אלף. ב-2020 יהיו כאן 20 אלף תושבים וחורה תהיה עיר. בשנה אחרונה הגדלנו אחוזי בנייה במגרשים מ-40 ל-100%. המשמעות היא יותר קומות, יותר יח"ד, ולמעשה, הגדלת הצפיפות. אני לא יכול לתת שירות מוניציפלי ולהגיע לאופי של עיר עם פיזור כזה. היישוב תוכנן כך שהמגרשים מפנים עורף לכביש הראשי. הפכתי את כל המגרשים (חזית מסחרית לכיוון הרחוב הראשי - ג.נ) והבאתי מסחר כדי ליצור כלכלה. חורה היא עוגן ל-30 אלף בדואים שמפוזרים מסביב".

אתה משתמש הרבה במילה קיימות, אבל המון יישובים קטנים זה הפוך מקיימות.

"הלכתי לשר החקלאות אורי אריאל ואמרתי לו, תפסיקו עם השינויים של הקו הכחול (כלומר, להגדיל כל פעם את הגבול המוניציפלי של העיירה), ותקימו מאפס עיר, עם כלכלה מקיימת ואנשים צעירים".

יש את רהט. למה צריך עוד עיר?

"אין אף מגרש פנוי ברהט. ביום שפתחו מכרז ל-750 מגרשים סגרו את באר-שבע. 5,000 איש עמדו בתור".

ולמה אתם לא עוברים לערד?

"אתה יודע כמה בדואים כבר גרים בערד? הרבה גרים בדירות, ונוסף לכך יש בערד 60 וילות ששייכות לבדואים. אני לא יודע מספרים, אבל יש בדואים גם במיתר ובלהבים".

ומיהי חורה עוד 20 שנים?

"עיר, עם מרכז תוסס, ברחובות הראשיים יהיה מסחר ומסעדות, וכביש 31, הדרך לים המלח, ישתנה אף הוא. יהיו כאן מסחר ותיירות. בין היתר אנחנו מתכננים אתר תיירות בחירבת חורה ("חורבת ח'ור", מנזר בן 1,400 שנים, מהתקופה הביזנטית, שהתגלה אשתקד במסגרת הרחבת כביש 31). מצאו שם פסיפס מרהיב בגודל של 130 מ"ר. אני יושב על ציר ראשי. כל מי שנוסע לאילת דרך ים המלח יעבור כאן. כרגע, אנחנו נהנים רק מהזיהום. אני רוצה להקים כלכלה פה".

אתה גונב את הפרנסה מערד?

"אני חושב שיש מקום לכולם. לנו יש אופי אחר. אני רוצה להקים מתחם תיירות באופי בדואי. לבדואים יש את הנישה שלהם: מדבריות, אותנטיות ומורשת בדואית".

"לתושבי אום אל חיראן ויתרו גם על התשלום תמורת התשתיות"

באזור מבואות ערד, מצפון מזרח לכביש 31, על שטח של כ-180,000 דונם, חיים כ-6,000 תושבים בדואים ביישובים לא מוכרים (סעווה, עתיר, תל ערד, אלחומרה, אום אל חיראן) או כאלה שהם בתהליכי הכרה (דריג'את, אלבאט).

המפורסם מבין היישובים הלא מוכרים והקרוב ביותר לחורה הוא אום אל חיראן, שנודע בשל האירועים עקובי הדם בינואר 2017, שבמהלכם נהרג השוטר ארז עמדי לוי ז"ל, כשכוחות משטרה ניסו לפנות את יושביו. במקום מתגוררות כמה עשרות משפחות משבט אבו אל קיעאן, שאמורות להתפנות ולעבור לשכונה בחורה. באתר אמור להיבנות היישוב חירן, שייושב על ידי גרעין יהודי דתי לאומי. דמותו של יעקוב מוסא אבו אלקיעאן, המורה שנהרג כתוצאה מירי השוטרים באום אל חיראן, מתנוססת על מונומנט דמוי חצי סהר ברחוב הראשי של חורה. בחורה כבר יש הרבה תושבים מבני שבט אל קיעאן, ויעקב אבו אלקיעאן הפך לסוג של גיבור מקומי.

ד"ר ת'אבת אבו ראס מקרן אברהם, מתכנן בהכשרתו, ניהל עד לאחרונה את סניף הנגב של עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל. אבו ראס מספר שיותר ויותר בדואים עוזבים את הכפרים הלא חוקיים ועוברים לגור בחורה: "אתה יכול לקרוא לזה גירוש, מנקודת המבט של המדינה זו הסדרה. על התושבים מופעלים הרבה לחצים. לא ניתנים להם שירותים בסיסיים. מופעל עליהם לחץ פסיכולוגי".

כדוגמה הוא מראה לי ממרחק את חוות הבודדים "צאן יתיר" של משפחת גולד, שמפעילה במקום פנסיון ובית קברות לכלבים וזוכה לאספקת תשתיות מלאה, בשונה ממתחמי ההתיישבות השכנים של הבדואים. "המדינה עושה את הפרצלציה, מכינה את התשתיות, ומציעה לתושבי הכפרים הלא מוכרים לעבור לכאן תמורת ויתור על תביעת בעלות במקומות אחרים. הם מקבלים את האדמה בחינם, אבל צריכים לשלם על תשתיות. לתושבי אום אל חיראן ויתרו גם על זה. בגלל הסכסוך וההריגה של השוטר".

חורה

שנת הקמה: 1989

מספר תושבים: כ-16 אלף ("ועוגן ל-30 אלף")

תחום שיפוט: 8,710 דונם

דירוג סוציו-אקונומי:אשכול 1

שיעור גביית ארנונה: 37%, עלייה של 11% משנה קודמת

ארנונה: סך הכל 4.2 מיליון שקל, מתוך זה 3.1 מיליון שקל ממגורים

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות