מה עושים עם המשבר ההומניטרי בעזה

הקבינט המדיני-הביטחוני התכנס השבוע לדון על המצב הכלכלי הקשה ברצועה, על הקשר להפגנות ועל הפתרונות האפשריים. המדיניות הישראלית קובעת כי רוב הפתרונות האסטרטגיים אינם ישימים בשלב הזה בשל שליטת חמאס ברצועה. אף שחובה לומר כי יש פרויקטים לא קטנים שכן מתממשים, דוגמת מתקן טיהור מי השפכים שנחנך לפני שלושה חודשים.

במהומות הגדר לפני שבועיים גרמו הפלסטינים נזק למתקן זה, הנאמד בכחצי מליון שקל. למרות המצב, עוד שני מתקני טיהור נמצאים בשלבי הקמה שונים ובקרוב יצא המכרז למתקן ההתפלה גדול שאמור לתת מענה למצוקת המים החריפה ברצועה. אבל כל אלה לא נותנים מענה למצב הכלכלי הקשה, לאבטלה הגואה ולשיעורי העוני הצומחים.

את תמונת המצב הזו ניתחנו בטורים הקודמים, ובשל המבוי הסתום, מחפשים גורמים שונים פתרונות בהיקפים קטנים יותר כדי להקל ולו במעט את המצב. אחת מהדרכים היא עידוד התעשיה המקומית ברצועה, ויש כזו.

סמוך למעבר קרני, בצדו הפלסטיני של הגבול, נמצא אזור תעשיה הצומח במהירות מרשימה. רוב המפעלים שם מייצרים לענפי הטקסטיל (400 פועלים במתפרות שכל תוצרתן ליצוא לישראל ולגדה), הריהוט והנייר. רבים מהסוחרים המקיימים קשרי מסחר עם הרצועה הם ערבים ישראלים, וכעת מתכוון מתאם הפעולות בשטחים להעניק עוד 500 אישורי כניסה לסוחרים ואנשי עסקים, ערבים ישראלים, כדי להרחיב את היבוא מהרצועה. מדובר בעליה דרמטית במספרי האישורים מסוג זה, על רקע עליה של ממש בשנתיים האחרונות ברכש מוצרי טקסטיל, ריהוט ונייר ממפעלים ברצועה, וחלק ניכר מהסחורה מיועד לשוק הישראלי ולגדה. 

פתרון אסטרטגי אם כן לא ימצא כנראה בקרוב, עם כל הכבוד לרעיון האי המלאכותי בחוף הרצועה שיוזם השר ישראל כץ, אבל פתרונות טקטיים כאלה בשיתוף ערביי ישראל מסייעים, ולו במשהו.

בלון עזתי

מתאם הפעולות בשטחים, האלוף כמיל אבו רוקון, הורה ביום רביעי השבוע להגביל הכנסת גז הליום לרצועת עזה. הגז משמש לצרכים רפואיים בבתי החולים אבל גורמי טרור ברצועה החרימו מבתי החולים בלוני גז הליום והשתמשו בהם לניפוח בלוני תבערה שהועלו לאוויר כדי להצית אש בשדות בצד הישראלי. בהודעת המתאם נאמר כי חמאס אינו בוחל באמצעים כולל ניצול ציוד הומניטרי לבצע פעולות טרור.

המיליארדים האבודים של הפועלים הפלסטינים

בימים אלה חונכת הרשות הפלסטינית את פעילותו של מוסד הביטוח הלאומי הפלסטיני, בעקבות חקיקת חוק הביטוח הסוציאלי לפני שנתיים, שנועד להעניק רשת ביטחון כלכלית לשכבות החלשות בחברה הפלסטינית. בשלב הראשון, יטפל המוסד במתן קצבאות לזקנים, נכים ושארים (בעקבות מוות), ורק בשלב השני יעסוק המוסד בקצבאות, דמי מחלה, וקצבאות אבטלה. לפי הערכות הפלס', המוסד אמור לתת מענה לכמיליון עובדים במגזר הפרטי והקהילתי הפלסטיני, לרבות מרצים ועובדי מנהלה באוניברסיטאות, עובדי בנקים, עובדים בבתי ספר פרטיים וארגונים קהילתיים, ועוד עובדים במגזר הפרטי. בשלב זה מתחיל תהליך רישום מעסיקים ועובדים והקמת מנגנון גביה. החל מחודש אוקטובר אמורים המעסיקים להתחיל לשלם, והמוסד להתחיל במתן קצבאות.

אחת ממטרות המוסד, כפי שקבע שר העבודה הפלסטיני, מאמון אבו שאהלה, היא לדרוש מישראל את כספי הביטוח הלאומי ששילמו מעסיקיהם של הפועלים הפלסטינים בישראל מאז הסכמי פריז ב-1994 שעסקו בהיבט הכלכלי של ההסדרים עם הפלסטינים לאחר חתימת הסכמי אוסלו. בכמה כסף מדובר? לטענת בכיר פלסטיני העוסק בהכנת התביעה, מדובר במיליארדי שקלים, רובם הפרשות המעסיקים ומיעוטם הורדות משכרם של הפועלים. לדבריו הרשות תדרוש עוד כי מעתה יועברו הפרשות המעסיקים לרווחה ובריאות ישירות למוסד לביטוח לאומי הפלסטיני במקום לזה הישראלי.

שופינג בג'נין

ערביי ישראל מהווים חוליית קשר הדוקה לכלכלה הפלסטינית גם בגדה, סיטונאית וקמעונאית. אחד מהטרנדים הצומחים בשנים האחרונות הוא שופינג בערים הפלסטיניות בגדה. בשטחי הרשות המחירים נמוכים בהרבה מאלה בישראל, ובכל תחום ותחום. הסכנה הביטחונית מרחיקה את רוב אזרחי ישראל היהודים מהערים הפלסטיניות, למעט תיקוני מכוניות במוסכים פלסטינים בגבול הערים, אבל ערביי ישראל מרגישים בנוח להיכנס לשטחים ולקנות ובמספרים גדלים והולכים. שתי הערים הבולטות הנהנות מכך הן קלקיליה, שתמיד נחשבה עיר מסחר בעלת קשרים עם ישראל. גם בזמנים הקשים ביותר של האינתיפאדות נשמר הקשר בין עיריית קלקיליה לזו של כפר סבא למשל. והעיר השנייה היא ג'נין. בירת החקלאות והמסחר של צפון הגדה הופכת לאתר ביקור בילוי וקניות מרכזי עבור ערביי ישראל הגרים באזור. האוניברסיטה האמריקנית בעיר (שאגב, אין לה שום קשר לארה"ב) מאכלסת מרצים וסטודנטים מאום אל פאחם נצרת וסכנין, והשווקים בעיר שוקקים ממבקרים בעלי תעודות זיהוי כחולות.

המבקרים מגיעים מתוככי הקו הירוק בכלי רכב פרטיים, וכך ניתן למדוד את העלייה. ב2016 חצו את מעברי ג'למה וסאלם בואכה ג'נין 860 אלף כלי רכב ישראלים, ב-2017 זינק המספר ל כ-930 אלף, והעליה נמשכת גם במחצית הראשונה של שנה זו. לפי תאופיק אבו עובייד, מנהל מחלקת המסחר בעיריית ג'נין ,מספר החנויות בעיר עלה ב2017 מ-2,300 ל-3,000, וב-2018 עד כה נוספו עוד 380 חנויות. הצפי הוא כי עד לסוף השנה יתווספו כ-600 חנוית ובתי מסחר נוספים. וזאת בעיר בינונית בגודלה בשטחים, כשישים אלף איש מספר תושביה הרשמי. בשבוע שעבר נחנך בעיר עוד מרכז קניות חדש "מגדל השעון" שמו, על חורבות בית קולנוע והתיאטרון שהיו בעיר. במרכז המודרני עשרות חנויות ובהן של מותגי יוקרה, מזון מהיר ועוד כמו בכל קניון מסוג זה בישראל ובעולם.

בחודש הרמדאן מספר המבקרים גבוה במיוחד, מקצתם בביקורי קרובים, והרוב, ערבים ישראלים המחפשים בילוי וקניות במחירים "פלסטינים". דוגמא, בחנות נעליים בקיון החדש יעלה זוג נעליים ממותגות, נייקי או ניו בלאנס בין 150 ל-400 שקלים בהשוואה ל 400-1,000 על אותם דגמים בישראל. שוק הפירות והירקות בעיר המשמשת עיר מחוז חקלאית באזור העמקים הפורה, הוא מהעשירים והססגוניים שיש בכל השטחים, ומושך עשרות אלפי קונים ערביי ישראל המבצעים שם את הקניה השבועית של הפירות והירקות.

מוחמד קמייל מנכ"ל לשכת המסחר והתעשיה בג'נין אומר כי לפי הנתונים שהגיעו אליו, ערביי ישראל הוציאו בערי הגדה בשנת 2016 לא פחות מ-365 מיליון דולר, וב-2017 לפי הערכתו הסכום עלה ליותר מ-400 מליון. הנתונים הללו כוללים ככל הנראה גם את הרכישות של הסוחרים הישראלים מעמיתיהם בגדה ולא רק את הקניות של האזרחים בשווקים ובקניונים. בהתחשב בגודל הכלכלה הפלסטינית ובמיעוט ההכנסות ממקורות עצמאיים אחרים, מדובר בסכום משמעותי מאוד. ביחד עם הכספים המגיעים מהפועלים הפלסטינים העובדים בישראל, זה הכסף המניע את גלגלי הכלכלה הפלסטינית בגדה. ואם תרצו הנה עוד סיבה מדוע הפלסטינים תושבי הגדה מעדיפים להימנע מחידוש המהומות והעימותים עם ישראל, ולא להצטרף לאחיהם ברצועת עזה.

הממלכה ניצלה לפי שעה

ביום ראשון השבוע התכנסה במכה ועידת פסגה מלכותית משהו. המארחים היו המלך הסעודי סלמן אל סעוד ויורש העצר והאישיות המובילה היום במזרח התיכון מוחמד בין סלמן. האורחים היו מלך ירדן עבדאלה השני ובנו יורש העצר חוסיין, האמיר של כווית, השיח' סבאח אל אחמד, וסגן נשיא איחוד האמירויות, מוחמד אל מקטום. על הפרק המשבר הכלכלי של ירדן וההפגנות שזעזעו את המדינה בשבוע האחרון. בתום הפסגה יצא עבדאללה ובכיסו שניים וחצי מיליארד דולר, בלון החמצן שמבטיח כנראה את יציבות הממלכה ההאשמית לשנים הקרובות. מדובר למעשה בחידוש הסכם הסיוע שקיבלה ירדן מ-2012 עד 2017 אבל בסכום גדול יותר. אז ניתנו המענקים של מדינות המפרץ לירדן כדי לשמור על יציבות המשטר בעידן המהפכות של האביב הערבי ועל רקע המשבר הכלכלי הקשה והמתמשך בממלכה.

 המספרים מאחורי המשבר הכלכלי בירדן

ההסכם החדש יתפרש על פני חמש שנים, ועבדאללה יוכל להרגיע זמנית את הרחוב הירדני. אבל לפי פרשנים בעיתונות הערבית גם הוא ישלם מחיר, וזה יהיה בעיקר במישור המדיני. יורש העצר בין סלמן דורש כי ירדן תתיישר לפי המדיניות הסעודית באזור, קרי תצטרף למאבק הגדול נגד איראן ולמאבק הקטן נגד קטאר. ולצד זה, גם במה שקשור אלינו, תתמוך בעמדה הסעודית באשר לחידוש המאמצים להסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים. סעודיה היא שותפה צמודה של שליחי ממשל טראמפ בניסיונות לגבש תכנית מדינית שטיוטה שלה קיימת, ולפי הדיווחים הוצגה כבר לאבו מאזן. עמדת ירדן חשובה בכל הקשור לירושלים שכן היא מחזיקה בחסות על מסגדי הר הבית.

הכלכלה הירדנית שמעולם לא הייתה חזקה במיוחד, נמצאת במשבר מתמשך מאז מלחמת עיראק השנייה שחיסלה את שוק היצוא הגדול שלה. המכה הקשה השנייה היא מלחמת האזרחים בסוריה, שחיסלה את שוק היצוא השני בגודלו אך גרוע מכך הביאה לממלכה 2.6 מיליון פליטים סורים, שרק מחציתם במחנות פליטים. היתר התפזרו בערים השונות, ותופסים את מקומות העבודה של העשירונים התחתונים. הם הצטרפו למאות אלפי הפליטים העירקים שנמלטו מארצם בשנות המלחמה. וכך האבטלה בירדן נאמדת בכ-18% אבל יותר מ-40% בקרב צעירים.\

בשל החוב הלאומי העצום והצמיחה הזעומה, כ-2% בשנה, קרן המטבע הבינלאומית התגייסה לשיקום הכלכלה הירדנית. במסגרת ההסכם בין הצדדים, ירדן התחייבה, בתמורה להלוואות ענק, לשורת רפורמות מבניות, לביטול סובסידיות ולהעלאת מיסים.

המהלך החל בראשית 2018 והוליד את מחאת הלחם, בשל הכפלת מחיר הפיתה, וביולי היה אמור להתחיל שלב ב', שכלל עליה במחירי החשמל ב-19%, ביטול סובסידיה לדלק ורפורמת מס מרחיקת לכת. פרסום הצעדים הביא להפגנות ענק בערי הממלכה ובעקבותיהן עיכב המלך את העלאת המחירים. ביום שני התפטר ראש הממשלה האני מולקי, והמלך מינה במקומו את שר החינוך עומר א רזאז, כלכלן בהשכלתו, להקים ממשלה חדשה. בטריק הזה של החלפת ראש ממשלה נעשה שימוש רב. מאז שנת 2000 החליף המלך לא פחות מ-11 ראשי ממשלה, רובם ככולם בעתות משבר. אבל המבחן האמיתי היה ונותר היכולת של ההנהגה הירדנית לקיים רפורמות כלכליות לפי דרישת קרן המטבע, ולעמוד מול הלחץ הציבורי מבלי לערער את המשטר