הנקראות ביותר

בשורה לדירקטורים: ביהמ"ש מצמצם התערבות בהחלטותיהם

המחוזי בת"א דחה בקשה לאישור תביעה נגזרת בסך 50 מיליון שקל נגד נושאי משרה ודירקטורים בחברת אינטרקולוני, שהייתה בעבר בבעלות סוחר השלדים ירון ייני ● זאת, לאחר שנקבע כי אין להתערב "בשיקול-הדעת העסקי" של הדירקטוריון, שסירב להגיש תביעה נגזרת בשם החברה נגד דירקטורים שכיהנו בה, על רקע עסקאות של החברה בנווה צדק

השופטת דניה קרת-מאיר / צילום: איל יצהר
השופטת דניה קרת-מאיר / צילום: איל יצהר

נמשכת מגמת צמצום ההתערבות של בתי המשפט בהחלטות דירקטוריון שלא להגיש תביעות נגזרות - היינו תביעות המוגשות בשם החברה נגד נושאי משרה בה ו/או דירקטורים שלה ו/או בעל השליטה בגין פעולות שביצעו שלכאורה פגעו בטובת החברה.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב דחה בסוף השבוע בקשה לאישור תביעה נגזרת בסך 50 מיליון שקל נגד נושאי משרה ודירקטורים בחברת אינטרקולוני, שהייתה בעבר בבעלות סוחר השלדים, ירון ייני. זאת, לאחר שנקבע כי אין להתערב ב"שיקול-הדעת העסקי" של הדירקטוריון, שסירב להגיש תביעה נגזרת בשם החברה נגד דירקטורים שכיהנו בה, על רקע עסקאות שביצעה החברה במתחם "טווארס" בנווה צדק.

מדובר בפסק דין המהווה המשך לפסיקת העליון לאחרונה, שצמצמה משמעותית את ההתערבות בשיקול-הדעת העסקי של הדירקטורים בעת החלטה שלא להגיש תביעה בשם החברה. השופט יורם דנציגר קבע כי "כלל שיקול-הדעת העסקי", המקנה מעין "חסינות" למקבלי החלטה מפני הטלת חבות בגין הפרת חובת זהירות, חל גם על החלטה להפעיל או לא להפעיל את כוח התביעה של החברה על רקע בקשה של בעל מניות.

בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניינה של חברת אינטרקולוני מיישם בית המשפט את ההלכה, וקובע כי בעת שדירקטוריון שקל את כל השיקולים הרלוונטיים בעת קבלת ההחלטה והתייעץ עם הגורמים המשפטיים, וכן מדובר בבקשה להגיש תביעה נגד צד ג' (ולא נגד אותם דירקטורים מכהנים שקיבלו את ההחלטה או מקורביהם) - אין כל סיבה לחשוד במניעיהם של הדירקטורים שסירבו להגיש את התביעה.

אופציה לרכישת מקרקעין

במוקד הבקשה לאישור התביעה הנגזרת עמדה חברת אינטרקולוני, חברה לבנייה שהייתה בשליטת ירון ייני באמצעות חברת גילאון השקעות (החזיק 39%), עד שזו נקלעה להליכי פירוק; משה גבריאל (11%); וורדה בורשטיין (9%). אינטרקולוני החזיקה באמצעות חברה-בת וחברה-נכדה בקרקע בתל-אביב בשווי העולה על 200 מיליון שקל. החברה-הנכדה הייתה בעלת זכות להירשם כבעלים של נכס מקרקעין הידוע כמתחם "טווארס" - קרקע בשכונת נווה צדק שבדרום תל-אביב בשטח של כ-4,500 מ"ר.

עוד בנושא דין וחשבון


בבקשה להגיש תביעה נגזרת נגד החברה שהגיש בעל מניות מיעוט בה, נטען כי במקום לפעול להשגת המירב מן הנכס שבנווה צדק עבור חברות הקבוצה, בוצעה עסקת פתלתלה רוויית ניגודי עניינים. בבקשה נאמר כי מדובר במקרה חמור של העברת סכומי-עתק הנובעים ממכירת נכסי קבוצת חברות אל מנהליהן, בעלי השליטה בהן וגורמים קשורים.

במוקד התביעה עמדה מכירת הזכויות במתחם "טווארס" לחברת ליבר טאוור. בין בעלי מניותיה של ליבר טאוור נמנה מנכ"ל אינטרקולוני באותה עת, משה גבריאל. ביולי 2010, זמן קצר לאחר השלמת גיוס כספים בהנפקת זכויות, הודיעה אינטרקולוני כי החברה-הנכדה שלה מנהלת משא-ומתן עם קבוצת רוכשים, שעמה נמנה גבריאל, למתן אופציה לתקופה של 3חודשים, הניתנת להארכה ל-3 חודשים נוספים, לרכישת הנכס.

כבר באותו יום נחתם הסכם האופציה שלפיו ישולם לחברה הנכדה סכום של 7 מיליון שקל עבור האופציה, ואם תוארך האופציה ב-3 חודשים - ישולם סכום נוסף של 3 מיליון שקל. עוד נקבע בהסכם כי אם תמומש האופציה, יירכש הנכס תמורת סכום של 200 מיליון שקל בתנאים הקבועים בהסכם המכר שצורף להסכם האופציה. בהסכם האופציה נקבע כי במקרה של מימוש האופציה ישולמו לחברה הנכדה 20% מהרווחים שינבעו למקבל האופציה בקשר לפרויקט, כחלק ממחיר המימוש.

במסגרת הדיווח המיידי של אינטרקולוני דווח כי ועדת הביקורת ודירקטוריון החברה אישרו את התקשרות החברה-הנכדה בהסכם האופציה לטובת חברה שהמנכ"ל גבריאל נמנה עם בעלי מניותיה והוא מחזיק 60% מהון המניות שלה.

בתוספת להסכם האופציה הגיעו הצדדים להסדרים נוספים. בהמשך, בנובמבר 2010 פרסמה החברה דיווח מידי לפיו נמסר לה כי ליבר טאוור סיחרה את האופציה (העבירה את אופציית הרכישה) לחברת "אביב בנווה בצדק". לפי הדיווח, הצדדים סיכמו כי "אביב נווה צדק" תשלם סכום של 36 מיליון שקל לליבר טאוור בגין הסיחור, אם הסכם הסיחור ייכנס לתוקף. בנוסף לכך, סוכם כי תשולם לליבר טאוור תמורה "על-פי סך התקבולים בפרויקט". מגיש התביעה נגזרת טען כי לאחר חתימה על הסכם הסיחור רכשו מנהלי החברות ומקורביהם דירות בפרויקט מחברת אביב.

בהמשך, בישיבת דירקטוריון לקראת מימוש האופציה על-ידי "אביב בנווה צדק", החליטה אינטרקולוני לאשר את המרת הזכאות ל-20% מהרווחים בסכום של 9.5 מיליון שקל. ליבר טאוור התחייבה לשלם סכום זה בתנאים מסוימים ולהוסיף לסכום סך של כ-657 אלף שקל בגין עלות המימון בתקופת הארכת האופציה. באותו יום נחתם בין החברה-הנכדה של אינטרקולוני ל"אביב בנווה צדק" הסכם למכירת הנכס תמורת סכום של 200 מיליון שקל (הכולל את התשלום בגין האופציה) ותשלום חד-פעמי של 10.15 מיליון שקל.

עסקה בניגוד עניינים

בבקשה לנהל תביעה נגזרת בשם חברת אינטרקולוני נגד נושאי משרה בה על רקע אירועים אלה, טען המבקש כי עסקת מכר המקרקעין בנווה צדק בוצעה בניגוד עניינים. לדבריו, מהעובדות עולה כי לגבריאל - שהיה עד סמוך לביצוע העסקה חבר דירקטוריון ובזמן ההתקשרות כיהן כמנכ"ל אינטרקולוני - ניתנה אופציה לרכישת נכס ששוויו עצום באמצעות חברת ליבר טאוור שבשליטתו.

המבקש ציין כי לא ברור מדוע מבין כל הרוכשים הפוטנציאליים הוענקה האופציה דווקא למנכ"ל החברה. המבקש הדגיש כי הדברים חמורים אף יותר, לאור העובדה כי חודשים ספורים קודם לכן התפטר גבריאל מכהונתו כדירקטור בחברה. לו היה עדיין מכהן כדירקטור, היו רואים בעסקה כעסקה חריגה אשר טעונה אישור האסיפה הכללית של החברה. לדברי המבקש, ייתכן כי גבריאל התפטר במטרה לעקוף את הצורך באישור. עוד טען המבקש כי ההתקשרות בעסקת אופציה מעצימה את ניגוד העניינים: ככל שערך הקרקע עולה, יש לגבריאל אינטרס לממש את האופציה, ואילו לחברות הקבוצה יש אינטרס כי האופציה לא תמומש.

כמו כן נטען כי כאשר ניתנה האופציה, איש לא התכוון כי גבריאל יסחר אותה לצדדי ג' ויפיק רווחי-עתק. למרות זאת, סיחרו גבריאל וליבר טאוור את האופציה תמורת 36 מיליון שקל, בתוספת "תמורה נוספת על-פי סך התקבולים בפרויקט" שהיקפה איננו ידוע.

בבקשה הנגזרת נטען עוד כי גבריאל ניתב את העסקה אל אפשרות זו כדי להרוויח סכומי-עתק שהחברות יכולות היו להשיג לעצמן, וכי הדירקטורים שאישרו את העסקה ראו את הדברים לנגד עיניהם, היו מודעים להם, אך בפזיזותם התירו לדברים להתרחש.

עוד הוסיף המבקש כי ייני הפר את חובת האמונים שלו כלפי החברות בכך שרכש דירה בפרויקט והעמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים. לאחר מכן המשיך ייני והפר את חובת האמונים כאשר פעל לאישור הארכת האופציה ושינוי התנאים. לדבריו, גבריאל וייני לא מסרו מידע מלא בדבר העניין האישי שלהם ושל מקורביהם.

סבירות שיקול-הדעת העסקי

הנתבעים בתביעה בנגזרת היו משה גבריאל, שכיהן ב-2010-2011 כמנכ"ל אינטרקולוני וכחבר דירקטוריון בחברה-הבת ובחברה-הנכדה שלה; ירון ייני, שכיהן כיו"ר דירקטוריון החברה וכדירקטור בחברה-הנכדה, ואף היה בעל השליטה בחברה באמצעות חברת גילאון השקעות, אך ההליכים נגדו עוכבו לאחר שניתן נגדו צו כינוס נכסים; ושורה של דירקטורים שאישרו את העסקאות וכן סירבו לבקשה להגיש תביעה נגזרת נגד הדירקטורים שכיהנו לפניהם ונגד נושאי המשרה בחברה בגין העסקה. במקור הוגשה התביעה גם נגד אנשי העסקים עדי ודוד עזרא, שהיו בעלי השליטה בחברה-הנכדה של אינטרקולוני וכיהנו כחברי דירקטוריון בה, ואולם התביעה נגדם נמחקה בשלבים מוקדמים.

במהלך 2014 התחלפו כל בעלי השליטה והדירקטורים באינטרקולוני, למעט דירקטור חיצוני אחד. הדירקטורים שכיהנו בחברה במועד בו פנה בעל המניות לחברה בדרישה כי תוגש תביעה נגזרת על רקע עסקת נווה צדק, היו כולם דירקטורים חדשים ללא זיקה כלשהי לדירקטוריון הקודם.

באמצעות עורכי הדין אורלי טננבאום ודניאל לסרי ממשרד גורניצקי ושות' טענו הדירקטורים הנתבעים כי מדובר בעסקה שכל רכיביה נבחנו במספר מישורים במשך זמן ממושך על-ידי אורגנים מקצועיים ומנוסים אשר הפעילו שיקול-דעת עסקי נכון. עוד לטענתם, מבקש התביעה לא הראה כי קיימת הצדקה להתערבות בית המשפט בשיקול-דעת הנהלת החברה, וכי הדירקטורים זכאים ליהנות מהחזקה בדבר סבירות שיקול-הדעת העסקי.

דיון ותהליך מסודר

השופטת דניה קרת-מאיר קיבלה את טענות הדירקטורים. בית המשפט דחה את בקשתו של בעל מניות המיעוט לאישור הגשת התביעה הנגזרת, תוך שהשופטת מבססת חלק מרכזי בהחלטה על הקביעה כי אין להתערב ב"שיקול-הדעת העסקי" של הדירקטורים החדשים שסירבו להגיש את התביעה בשם החברה.

השופטת ציינה כי מדובר במקרה שבו נדרש דירקטוריון חדש להגיש תביעה נגד צד שלישי שאינו קשור אליו, ועל כן אין לחשוד כי החלטתו שלא להפעיל את כוח התביעה של החברה נגועה בכשל או בבעיית נציג. לכן, קבע בית המשפט, אין מניעה מלהחיל את כלל "שיקול-הדעת העסקי" על ההחלטה לדחות את דרישתו של המבקש להגיש נגזרת.

"אין לומר כי מדובר במצב הקלאסי שבו פונה בעל מניות לחברה בבקשה להפעלת כוח התביעה שלה נגד נושאי משרה מכהנים של החברה או נגד בעל שליטה, בגין נזק שנגרם עקב פעולות מסוימות שלהם המהוות הפרה של חובותיהם. במקרה כזה ההחלטה שלא להפעיל את כוח התביעה תהיה, כאמור, במרבית המקרים נגועה מראש בניגוד עניינים, שכן נושאי המשרה נדרשים לקבל החלטה על הגשת תביעה נגד עצמם או מקורביהם", ציינה השופטת. "במקרה שלפניי התחלפו בעל השליטה של החברה והדירקטורים עוד לפני קבלת מכתב הדרישה על-ידי המבקש... בעלי השליטה החדשים מכרו את השליטה ביולי 2016".

עוד ציינה השופטת קרת-מאיר כי לשם החלת כלל "שיקול-הדעת העסקי" יש לוודא כי מדובר בהחלטה שהתקבלה לאחר דיון שנסמך על תהליך מסודר ובהתבסס על מידע שעמד לנגד עיני הדירקטורים - ובמקרה שלפניה, נקבע, התקיימו גם תנאים אלה. זאת, לאחר שהדירקטוריון קיבל את ההחלטה שלא להיענות להגיש תביעה לאחר היוועצות עם עורכי דין חיצוניים לחברה - משרד ליפא מאיר ושות'.

"לעורכי דין אלה לא היה כל קשר עם בעלי השליטה והדירקטורים הקודמים", ציינה השופטת, והוסיפה כי אלה הגישו חוות-דעת מפורטת ויסודית שהיוותה את הבסיס להחלטה מודעת של הדירקטוריון.

מניעת תביעות סרק והצפה של בתי המשפט

בפסק הדין הדוחה את התביעה הנגזרת בפרשת אינטרקולוני הסתמכה השופטת דניה קרת-מאיר, בין היתר, על הכרעתו של שופט בית המשפט העליון בדימוס, יורם דנציגר. באחד מפסקי הדין האחרונים שנתן טרם פרישתו מהשפיטה לאחרונה, צמצם דנציגר את התערבות בית המשפט בשיקול-הדעת העסקי של הדירקטורים בחברות.

בפסק הדין נקבע כי כלל שיקול-הדעת העסקי חל גם על החלטה להפעיל או לא להפעיל את כוח התביעה של החברה על רקע בקשה של בעל מניות, כאשר השופט דנציגר מבחין בין שני מצבים עיקריים בהם פונה בעל מניות לחברה בבקשה להפעיל את כוח התביעה שלה:

המקרה הראשון הוא המקרה "הקלאסי" בו נדרשת חברה להגיש תביעה נגד נושאי המשרה של החברה - דירקטוריון החברה או המנכ"ל שלה - או נגד בעל השליטה בגין נזק שנגרם לחברה עקב פעולות מסוימות אשר לפי הנטען מהוות הפרת חובותיהם (בין חובת זהירות או חובת אמון כאשר מדובר בנושאי משרה ובין חובת ההגינות כאשר מדובר בבעל שליטה). במקרה זה, במרבית המקרים תהיה החלטת דירקטוריון החברה שלא להפעיל את כוח התביעה של החברה נגועה מראש בניגוד עניינים. 

המקרה השני - הנפוץ פחות - הוא מצב בו נדרשת החברה על-ידי בעל מניות להגיש תביעה נגד צד שלישי בגין נזק שנגרם לחברה בעילות שונות. במצב כזה אין להניח מראש,כי החלטת הדירקטוריון שלא להפעיל את כוח התביעה נגועה בכשל או בבעיית נציג.

בית המשפט קבע כי כאשר מביאים בחשבון את העובדה שתביעה נגזרת נועדה מראש להתמודד עם "בעיית נציג" של נושאי המשרה (נושאי המשרה לא יגישו תביעה נגד עצמם, ועל כן נפתחת הדלת לבעלי מניות להגיש תביעה נגדם בשם החברה), בשילוב העובדה שאישור להגיש תביעה נגזרת מהווה חריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת ולעיקרון אי-ההתערבות - המסקנה היא כי אישור תביעה נגזרת נגד צד שלישי צריך להיות חריג שבחריג.

בית המשפט העליון ציין כי כאשר מדובר בהגשת תביעה נגד צד שלישי, אין סיבה לחשוד בכשרות אופן קבלת ההחלטות על-ידי האורגנים המוסמכים של החברה.

עוד נקבע כי צמצום ההתערבות של בתי המשפט בהחלטה בדבר הגשה או אי-הגשה של תביעה, תסייע במניעת תביעות-סרק והצפה של בתי המשפט.

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
לכתבה הקודמתIBM תובעת 167 מיליון דולר מגרופון בגין הפרת פטנטים