הנקראות ביותר

אנשים כמונו: האם זה הסוף לערבות ההדדית של הישראלים?

הם מתנגדים להקמת הוסטל משוקמים בשכונה שלהם, נלחמים בחירוף נפש נגד בניית שדה תעופה ביישוב שלהם, יוצאים למחאות יצירתיות במיוחד, מתאגדים לצבא שגם כולל עורכי דין, לוביסטים ויח"צנים - והכי חשוב: הם ממש לא מתכוונים להתנצל על זה ● ניתוח G: האם תופעת הנימב"י משנה כיוון בציבוריות הישראלית?

המחאה נגד שדה התעופה המתוכננן בעמק יזרעאל / צילום: עטר קרן מטה המאבק להקמת שדה תעופה
המחאה נגד שדה התעופה המתוכננן בעמק יזרעאל / צילום: עטר קרן מטה המאבק להקמת שדה תעופה

ב-25 במאי, החיים של תושבי גבעת עדן בזכרון יעקב קיבלו תפנית חדה. זה קרה כשאחת התושבות, עובדת במשרד הרווחה, נתקלה במודעת דרושים לעובד סוציאלי בהוסטל ביישוב והחלה להתעניין. אז התגלה שמדובר בהוסטל למכורים משוקמים שעתיד להיות מוקם בשכונה שלהם ממש. תוך ימים ספורים כבר קם מטה מאבק.

איך אומרים? זה יכול לקרות לכל אחד. וזה בהחלט קורה הרבה יותר בישראל: אנשים שחיים את חייהם כשכנים מנומסים, מגובשים יותר או פחות, וברגע אחד הופכים למטה מאבק מאורגן, עם ועד מסודר, אסטרטגיה, הפגנות מחאה, עמוד פייסבוק פעיל, פוליטיקאים שתופסים גל, ובמקרים היותר משוכללים גם משרד עורכי דין, יחסי ציבור, לובינג. אפשר לקרוא לזה "מילואים אזרחיים" ולכו תדעו מתי יגיע צו 8 עם החווה הסלולרית הבאה שיקימו מעל בית האבות במרכז השכונה, זה שנמצא ליד גן השעשועים וגני הילדים (אגב, זה בדיוק מה שקורה בימים אלו בשכונת כרמל מערבי בחיפה, גם שם התאגדו התושבים למאבק).

המחאה בכפר נטר / צילום: תושבי כפר נטר והסביבה

ככל שתופעת מאבקי התושבים התגברה, כך התגבר גם השימוש במושג נימב"י (NIMBY - Not In My Back Yard). בעבר הוא היה שגור בפיהם של ארגונים חברתיים שהיו מבקשים לצאת דווקא נגד מאבקי התושבים, בחזקת "אתם תהיו מוכנים לקבל את כל הדחויים של החברה הישראלית - כל עוד הם לא נמצאים בחצר האחורית שלכם". כיום, תושבים שלוקחים חלק במאבקים כאלה מתחלקים לשניים: אלה שיוצאים מגדרם, תרתי משמע, כדי להסביר שלא מדובר בתופעת נימב"י, ואלה שפשוט מייתרים את הדיון בכך שהם מודים, בלי להתנצל - כן, אנחנו לא רוצים את הדברים האלה אצלנו, ואתם הייתם עושים את אותו הדבר.

בכפר נטר, למשל, משוכנעים שהצליחו באמצעות הגישה הזו לשנות את היחס כלפי המאבק שלהם מצד "קורבנות" המחאה שלהם - הנהגים שסובלים מההפרעות שנגרמות לתנועה באזור, כחלק ממאבק התושבים נגד הפיכת הכבישים העירוניים לדרכי מעבר בין כביש 4 לכביש 2. לטענת התושבים, הדבר קורה בחסות ווייז, שבאופן טבעי רוצה לקצר את הדרך לנהגים וגורמת להם "לחתוך" דרך היישובים.

בהתחלה התמקדה המחאה בדיווחים כוזבים מאורגנים לווייז, על מנת שכבישי היישוב וסביבתו יסומנו כעמוסים ולא יהיה שווה לעבור בהם כקיצור דרך. בשלב הבא היו הפגנות מחאה במעברי החציה ביישוב בשעות העומס: התושבים חוצים הלוך וחזור, ויוצרים פקק ענק כשהם מניפים שלטים.

"המאבק הזה מתנהל כבר כמה שנים", אומר עידו ניב, תושב כפר נטר ופעיל מרכזי. "היינו מקבלים מהנהגים הערות פוגעות ביותר על המאבק, ראו אותנו ככאלה שרוצים לעשות רע לכולם. אבל בחצי שנה האחרונה עשינו שינוי: אנחנו מנסים לגייס את הנהגים לטובתנו כדי שישפיעו ברשתות החברתיות על מקבלי החלטות. אנחנו באים אליהם עכשיו בחיוך עם קאפקייקס ופרחים; בחורף חילקנו קלמנטינות. הנהגים עכשיו יותר מחייכים גם כשאנחנו מפגינים. הם מבינים את המצב".

והמצב אכן לא פשוט. מצד אחד, קריית השרון נבנתה וגדלה וחוברה ליישובים, אך לא נסלל כביש רוחב משמעותי, שלפי עידו ניב תקוע כבר 25 שנה: "אנחנו לא מוכנים להיות הדיפולט של כולם ולא צריכים לסבול. אנחנו רוצים שיפתחו שם צירים ולא ינצלו את היישובים שגרים בסמיכות".

אף אחד לא רוצה שהכביש ליד הבית שלו יהפוך לציר תנועה מרכזי.

"לכן אנחנו טוענים שיש פתרונות כמו כבישי רוחב או פתרונות מהירים אחרים. שיוציאו כל אפשרות של דרך בתוך המושבים ויחפשו אלטרנטיבה מחוץ למושבים. הרשויות מושכות זמן ולא מצליחות לקדם פתרון למרות שיש הרבה שטחים חקלאיים לא מעובדים באזור ואפשר ליצור ציר. לכל אחת מהרשויות יש אינטרסים שונים, ובסופו של דבר מקריבים את התושבים".

לעניין הדיווחים הכוזבים נמסר מווייז בתגובה: "החברה מכוונת את הנהגים בכבישים השונים בכל רחבי הארץ, בהתאם לחוקי התנועה והשילוט הרלוונטי. קיימים גורמים אשר רק הם אמונים ומוסמכים לקבוע ולשנות הסדרי תנועה ברחובות ערים, במידת הצורך, לאחר ששקלו את מכלול ההיבטים של העניין ואת השלכות הרוחב של השינוי המבוקש. אם וכאשר המציאות בשטח תשתנה - המפה תתעדכן בהתאם. המערכת לוקחת בחשבון מגוון רחב של פרמטרים ולפיכך, השפעתם של דיווחים מפוברקים, אם ישנם כאלה, זניחה לחלוטין. כמו כן, ווייז מפעילה את Connected Citizens Program, שבמסגרתה יותר מ-600 ערים בעולם נעזרות במידע של ווייז, בחינם, כדי לשפר את התנועה בשטחן".

המחאה בכפר נטר / צילום: תושבי כפר נטר והסביבה

הפגנות, ריבים, חרמות

בחזרה לזכרון יעקב. המושבה סוערת בימים אלו סביב ההוסטל המתוכנן למכורים המשוקמים, אבל לא רק: יש על הפרק גם את המאבק במתקני אסדת הגז הצפויים מול חופי דור - עניין שתפס כותרות גדולות בשבוע שעבר, גם ב-G, ושממשיך לצבור תאוצה מרגע לרגע (לכתבה - סרקו את הקוד). מעניין לגלות שהעקרונות המוסריים שעומדים במרכז המאבק סביב ההוסטל מפלגים את התושבים למחנות - כתגובה למאבק, למשל, נפתחה קבוצת הפייסבוק "מקבלים את ההוסטל בזיכרון יעקב באהבה" - ונדמה שזה מציף דילמות מוסריות שעומדות גם בליבו של המושג נימב"י.

עד כמה נחושים התושבים במושבה? עוד לא עברו חודשיים, והם כבר הצליחו להשיג פעמיים צווי מניעה בשני דיונים בבתי משפט; ראש המועצה תומך במאבק שלהם ואף פעיל אקטיבי בו; בעלי הנכס שהושכר להוסטל תובעים את החברה שצפויה להפעיל אותו כי הם נבהלו מהמצב; משרד הרווחה מיהר לכנס ישיבה עם התושבים; והסיפור עלה לכותרות.

"בזיכרון יש הרבה הוסטלים ומסגרות שתומכות באוכלוסיות מוחלשות", אומר עדי גולדברג, מהפעילים נגד ההוסטל. "יש נערות בסיכון ותשושי נפש ועוד הרבה אוכלוסיות אחרות. אם זאת הייתה אוכלוסייה אחרת שמגיעה לפה, אני לא חושב שהיינו רואים התנגדות של תושבים. אבל במקרה הזה אנחנו חושבים שיש משהו חריג מאוד שמסכן את הביטחון של הילדים שלנו, ועל זה יצאנו למאבק".

אתם לא רוצים שנרקומנים לשעבר יהיו בחיכוך עם ילדיכם.

"כשהנציגה הארצית של הרווחה נשאלה אם הם 'נקיים' התברר שחלקם הגדול על טיפול אחזקתי של מתאדון. הם מתייחסים לזה כמו אקמול, אבל זה למעשה תחליף הרואין וגם לו יש אפקטים של קריז ותופעת לוואי. הבנו גם שמדובר באוכלוסייה עם תחלואה כפולה, גם התמכרות וגם הפרעות נפשיות. יש מי שאומר שזאת אף תחלואה משולשת כי הם גם דרי רחוב לשעבר. מתברר שיש גם כאלה עם עבירות פליליות של אלימות - פשוט כרגע אין הליכים, אבל בעבר היו. בשכונה יש בית ספר כמה מאות מטרים מההוסטל ובו מאות תלמידים ויש גני ילדים וגני שעשועים. במקרה הספציפי הזה יש נורות אדומות מהבהבות בוהקות".

ואם היה מדובר בשכונה אחרת במושבה, גם היית נרתם למאבק?

"המאבק הזה הוא יישובי ולא שכונתי. ההירתמות אליו היא גם משכונות שנמצאות בקצה השני של המועצה המקומית. כולם שותפים למאבק כי הילדים של כולם מגיעים למסגרות החינוך בגבעת עדן. מה גם שלפי המכרז, מדובר על פריסה של מספר הוסטלים ודירות לויין ואנחנו עדיין לא יודעים איפה הנכסים האחרים".

במחלוקת סביב ההוסטל יש גם לא מעט תומכים, אבל אותם שומעים פחות. רומי לבני, 12, היא אחת מהם, והיא מספרת סיפור אחר לגמרי ממה שאומרים המתנגדים: "רוב האוכלוסייה בזכרון יעקב בכלל לא מעורבת במאבק", היא מפתיעה. "יש קבוצה של כמה מתנגדים שעושים המון-המון רעש ומנסים להפחיד את התושבים. מהצד השני הקבוצה של התומכים וגם אנחנו כוללים כמה מאות תושבים, אבל אנחנו עושים פחות רעש, כי אנחנו מתביישים באיך שזכרון מוצגת כרגע ולא מאמינים שהמתנגדים להוסטל מייצגים את האוכלוסייה.

"אני אומנם צעירה ובגלל זה גם חוטפת קללות בכל פעם שאני כותבת משהו בעד ההוסטל, אבל יש בינינו גם הורים לילדים שלא חוששים בכלל ואין להם שום בעיה לקבל את ההוסטל ואת האוכלוסייה שתיכנס אליו. משרד הרווחה הוציא מסמך רשמי שאין סכנה לציבור באוכלוסייה הזו, מה גם שאנחנו חושבים שהאנשים האלה יצטרכו להיקלט איפשהו והאוכלוסייה בזכרון מספיק חזקה כדי להתמודד איתם. אנחנו מאמינים באוכלוסייה ובילדים של זכרון, שנוכל לא רק לקבל אותם אלא גם לתמוך ולעזור להם לגור בסביבה שלנו".

אתם חוטפים אש בגלל התמיכה בהוסטל.

"יש המון אלימות מילולית בפייסבוק בקבוצות התושבים של זכרון. זה אגב יוצא משני הצדדים גם מהתומכים וגם מהמתנגדים: אני יכולה לקחת אחריות רק על עצמי ולאורך כל המאבק עשיתי הכול כדי לא לדבר רע, ובכל זאת חטפתי אש. על אח שלי גם איימו פיזית, ואני יודעת שיש ילדים שעושים מסיבות יום הולדת והחברים שלהם לא באים כי ההורים לא שולחים למי שבעד ההוסטל.

"הייתה גם שביתה בבית ספר בגלל הנושא הזה והילדים שההורים בכל זאת שלחו חטפו חרמות. הרבה מהתומכים בהוסטל פשוט לא הצליחו להתמודד עם האלימות המילולית ויצאו מהקבוצות האלה, אני גם שוקלת לצאת. אני חושבת שלזכרון ייקח הרבה מאוד זמן להשתקם מהמאבק הזה ושאת התוצאות שלו נוכל להרגיש רק מאוחר יותר. הילדים בזכרון נכנסו בעל כורחם למאבק ואני מקווה שהמועצה תכניס תכני הסברה גם לבתי הספר".

צאו לנו מהשמיים

גם בעמק יזרעאל מתקיים בימים אלו מאבק עיקש, הפעם נגד הקמת שדה תעופה בינלאומי ברמת דוד. התושבים, מסביר גיל דייגי דובר מטה המאבק, לא רוצים שייקחו להם את הציפורים. הקמת שדה תעופה בסדר גודל כזה, הוא מסביר, תגרום לכך ששדות חקלאיים, הנחשבים למוקד לציפורים, יפסיקו את הפעילות שלהם מטעמי בטיחות; ובמקום ציוץ ציפורים בשדות העמק הפורה, יקבלו התושבים מטוסים בהמראות ונחיתות.

המאבק נגד בניית שדה תעופה בעמק יזרעאל / צילום: מטה המאבק נגד הקמת שדה תעופה בעמק יזרעאל

אבל זה לא כל הסיפור: שדה התעופה המתוכנן ברמת דוד הוא תוצאה של כמה מקרים אחרים של נימב"י, באזור נמל התעופה בן גוריון. איך? דייגי מסביר: "לפני שנים רבות המדינה החליטה שצריך להקים שדה תעופה בנוסף לנתב"ג בגלל העומס ההולך וגובר. אבל אי אפשר להרחיב את נתב"ג, כי התושבים ביישובים סמוכים מתנגדים. עכשיו יש למשל התארגנות בראשון לציון נגד רעש מהמטוסים. במדינות אחרות בעולם, שאין בהן בעיות של צפיפות או בעיה ביטחונית, לא בונים שדה נוסף אלא מרחיבים את הקיים".

ניסיתם להבין למה רוצים להקים אותו דווקא בעמק יזרעאל?

"ב-2011 הממשלה דיברה על שדה תעופה בנבטים, אבל ב-2014 זה התהפך".

וברגע הזה התחלתם להתאגד.

"נכון. אז עוד לא הייתה עמותה מסודרת אלא התאגדות של אזרחים, ואפילו הצלחנו להפוך את ההחלטה. אבל ב-2017, בדיון במועצה הארצית לתכנון ובנייה, הוצגה המלצה חד-משמעית ששדה התעופה יקום ברמת דוד. תתארי לעצמך, המטוסים יעברו מעל רמת ישי בגובה 180 מטר ומעל טבעון בגובה 335 מטרים. יש כל מיני רמות רעש ומעל רמה מסוימת אפילו אסור לגור וכנראה יצטרכו לפנות בין 500 ל-1,000 בתים בעמק. ואי אפשר שלא לדבר על זיהום האוויר מהמטוסים, ובעיות התחבורה: עמק יזרעאל היום פקוק בצורה בלתי נסבלת. משדרגים כבישים לפי תוכניות של לפני 15 שנה, שנותנות מענה למצב של לפני עשר שנים. איך ייכנסו כאן עוד 20 אלף מכוניות ביום? שלא לדבר על משאיות שיתפעלו את השדה".

אבל יש גם יתרונות - תעסוקה, תיירות.

"תיאורטית זה נכון, אבל צריך לראות איפה זה תורם. שדה תעופה מביא 80% משרות של פועלים, עבודות של שכר מינימום ושל עובדי קבלן. מספר הטייסים והדיילות והפקחים הוא קטן. בעמק יזרעאל כיום אין אבטלה, גם לא במגדל העמק. בעפולה יש פחות מ-3%. מצד שני, תראי מה קורה בנגב. ראשי הרשויות שם, בעיקר מהמגזר הבדואי, מחפשים את העבודה, רוצים את שדה התעופה אצלם".

אז זה הפתרון שלכם: הדרום?

"גם במועצת הנגב תומכים במאבק שלנו ו-22 רשויות רוצות להעביר את התוכנית להקמת שדה תעופה בנבטים בנגב. יש תמונה שמשווה את התצלום הלוויין של מרחב עמק יזרעאל ונבטים - בנבטים אין חקלאות כי הקרקע לא פורייה ומדרום לקו גיאוגרפי שנקרא קו המדבור אין גשם וקשה לייצר קרקעות. ברדיוס סביב רמת דוד יש הרבה יותר יישובים קרובים. ישראל צריכה יישובים חדשים, אז שתתכנן שדה תעופה וברדיוס עשרה קילומטר תבנה בנגב יישובים חדשים".

נכון להיום, המאבק רשם הישג והנושא חזר שוב לוועדה לבחינה מחודשת של האתרים נבטים ורמת דוד. החשש, מסביר דייגי, הוא ששתי החלופות יהיו טובות לפי הוועדה, ואז המשחק יהיה פוליטי. בינתיים, התושבים מפגינים בצורה יצירתית עם כתובות עשויות חציר ופעולות אחרות.

"אני מושקע בזה 24/7", אומר דייגי. "לשמחתי, אני יכול לעשות את זה בזכות הפנסיה התקציבית, כי השתחררתי לאחרונה מצה"ל. אנחנו נמצאים בכל מקום בדיונים, עורכים הפגנות וערבי הסברה. אנחנו עובדים מאוד מסודר אסטרטגית עם משרד עורכי דין, משרד לובינג, יחסי ציבור, רואי חשבון שיעשו דוח כלכלי-חברתי, כדי שכולם יאמינו ולא יגידו שזה מאבק של שוקיסט מהעמק".

פנית ליישובים נוספים מחוץ לעמק, נהריה למשל. הם גם תומכים במאבק?

"בכנות, אני לא מתעסק ביישובים ברדיוס מעל עשרה קילומטר, מהסיבה הפשוטה שאם הייתי ראש עיריית נהריה, למשל, אני הייתי רוצה שזה יהיה בצפון כי זה טוב לי ומקרב אליי את שדה התעופה. ברור לי שלמאבקים יוצאים כשהם קורים אצלך.

"הנה, בכל שבת יש הפגנות בעפולה נגד השחיתות השלטונית, ולצערי לא הייתי באף אחת מהן. אני מעורב במאבק נגד אסדת הגז רק כי הבן שלי גולש גלים, אני מבין את זה. ברור שקשה מאוד לקום ולצאת מהבית ולעשות מעשה אם זה לא נוגע לך באופן אישי".

מהמועצה הארצית לתכנון ובנייה נמסר בתגובה: "במסגרת ועדה בין-משרדית נבחנו 21 חלופות אפשריות להקמת שדה תעופה בינלאומי לנתב"ג. הוועדה מצאה כי המיקום ברמת דוד הינו בעדיפות ראשונה, לאחר שענה על שיקולים של מרחב אווירי, מרחב קרקעי, השלכות סביבתיות, אזורי ביקוש לטיסות, גישות תחבורתיות אפשריות ועוד. המועצה הארצית החליטה לקדם תוכניות מפורטות הן ברמת דוד והן בנבטים, זאת בשל העולים לתעופה, המגיעים לתוספת של כ-15% בשנה, ומגיעים כבר היום ל-20 מיליון נוסעים בשנה. הקמת שני שדות תעופה משלימים היא הכרח המציאות וזאת על מנת למנוע מצב של 'פקק' טיסות שפירושו פגיעה כלכלית, תיירותית ומסחרית במדינת ישראל. התוכניות המפורטות לשני האתרים ילוו בתסקירי השפעה על הסביבה שיבחנו את כלל ההשלכות הסביבתיות".

המחאה נגד אסדת הגז בחוף דור / צילום: גלים הפקות מעגן מיכאל באדיבות "שומרי הבית"

יש דבר כזה נימב"י חיובי?

"הארץ רוחשת, ללא ספק", אומרת ד"ר טליה מרגלית מאוניברסיטת תל אביב. היא עשתה מחקר על התנגדויות בוועדות התכנון ומצביעה על ממצאים עגומים למדי: פחות מ-5% מההתנגדויות של תושבים מתקבלות לעומת 15% מההתנגדויות שמגישים יזמים ו-40% מההתנגדויות של נציגי רשויות. "בשנים האחרונות יש הרבה יותר מאבקי תושבים והתנגדויות לתכנון, לא כולם מצליחים, על אף שיש הרבה יותר רעש סביבם. מה מתוך מאבקי התושבים וההתנגדויות זה נימב"י? תלוי בהגדרה. המונח נימב"י מאוד נוח לרשויות, אבל גם הקבלנים והשרים הם אינטרסנטים - כולם אינטרסנטים, בוודאי בעולם הבנייה והתכנון".

אפשר לאפיין את האוכלוסייה שיוצאת למאבקי תושבים?

"גם במאבקים וגם בהתנגדויות מול רשויות התכנון ברור מהמחקר שהאוכלוסיות שעושות את זה הן ממעמד בינוני גבוה ומעלה. אלה אנשים שיודעים לעשות את העבודה והם מאוחדים והעיתונות גם נותנת להם תשומת לב. אבל זה עדיין לא אומר שזה שלילי.

"אנשים חיים את חייהם והמדינה, לשיטותיה, מפילה עליהם דברים שמשנים להם את החיים בלי ליידע אותם על כך. היום להגיד שאתה נימב"י כשהמדינה מתעלמת מכל-כך הרבה דברים שקשורים לחיים שלנו, כמו למשל שמגדילים ערים פי שניים, זאת הגדרה צרה ובעייתית. נכון שאת המאבקים האלה עושות אוכלוסיות חזקות, אבל המאבק הוא עקרוני יותר, הרבה פעמים הטיעונים שלהם גדולים ונכונים, קל לקרוא להם נימב"י".

גם פרופ' נורית אלפסי, ראש המגמה לתכנון ערים באוניברסיטת בן גוריון וחברה בוועד איגוד המתכננים, מסכימה שצריך לשנות את הראייה בהגדרת מאבקי נימב"י: "יש ספקטרום", היא אומרת. "מצד אחד זאת תופעה שלילית ובעייתית כשאוכלוסייה אליטיסטית לא רוצה אוכלוסיות מוחלשות לידה, אבל מצד שני זה לא תמיד רע וגם חושף עוולות ומצבים של חוסר צדק תכנוני. אני חושבת שאם הייתה חקיקה תכנונית שהייתה מבטיחה לאנשים קריטריונים לאיכות חיים סבירה והגיונית עם ודאות לאורך זמן, זה היה ממתן את המאבקים האלה. אלה דברים שמערכת התכנון צריכה להבטיח לאנשים. בהעדר כזאת, התוצאה היא שאנשים באמת צריכים להיאבק על החצר הקטנה שלהם כי לאף אחד אחר לא אכפת.

רבים מהנאבקים מאשימים את המתכננים.

"וצודקים מאוד. התכנון בישראל הוא נקודתי ונע על-ידי לחצים לספק דירות ללא מחשבה לתכנון נכון. יש תחושה חזקה של מלחמה שם בחוץ, ושאין מי שיגן עליך פרט לדעת הקהל. ויותר מזה: אם זאת מלחמה שם בחוץ, אז החזקים ינצחו. לכן תושבים מרגישים תחושה מאוד קשה. דווקא הסטנדרט שאנחנו רואים באזורים חזקים ועשירים, שמצליחים להרחיק מהם מפגעים, צריך להיות הסטנדרט בכל מקום. יש תחושה שהחלטות תכנון לא תמיד מתקבלות על-פי נתונים, אלא על בסיס הזדמנויות ופוליטיקה, קבלת החלטות מאוד רכה ומוטה, יש תחושה של הכרח להיאבק".

אנשי התכנון עסוקים במאבקי הנימב"י בתהליכי התכנון או באקדמיה?

"מדברים הרבה באקדמיה על השאלה איך להתמודד עם האינטרסים השונים במערכת תכנון. זו מערכת שתמיד תהיה מבוססת על החלטות מצטברות, שבמהות שלהן הן נקודתיות, גם אם יש תוכנית מתאר ארוכת טווח. אם זה המצב, צריך לחשוב איך מייצרים רגולציה שתאפשר לנו להתקדם צעד אחרי צעד ולראות את התמונה הכוללת ולהבטיח סטנדרטים. העניין הוא שיש תחושה שמערכת התכנון נכנסה בשנים האחרונות לסוג של 'היסטריה' של תכנון לא בהכרח איכותי, ושל קבלת החלטות שנתפסת כשרירותית - וגם התושבים מרגישים את זה".

"מפגינים רק כשכואב להם"

ד"ר קותי שהם, ראש הקבץ ניהול ומחשבה כלכלית בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, רואה את הדברים אחרת לגמרי: "התרבות והחברה שאנחנו חיים בה מבוססת על הרעיון של אינדיבידואליות", הוא גורס. "כבר אין שירה בציבור, יש כוכב נולד, וזאת אומרת שאנחנו מקדשים את הפרט ואת הרעיון של האדם הפרטי. המעבר מהחברתי לפרטי-אישי-אינדיבידואלי מוביל בקלות לתופעות כמו נימב"י, שזאת תופעה שמבוססת על הרעיון של האינדיבידואל שאומר, אני מכיר בצורך בהקמת מתקן לטיפול בגז או בצורך בהקמת שדה תעופה, אבל בבקשה תעשו את זה לא לידי, אלא במקום אחר".

למה לא בעצם? זה יפגע באיכות החיים שלו באופן דרמטי. הוא נלחם על הבית, אתה יודע.

"אוכלוסיות חזקות מצליחות להסיר מעליהן מה שהן רואות כגזירות חברתיות לאומיות ומצליחות להרחיק אותן מפתח הבית שלהם. אבל הצעקה נימב"י לא לגיטימית לא אצל החזקים ולא אצל החלשים. גם הממשלה חשופה להרבה מניפולציות של בעלי ההון והכוח. ומה קיבלנו? מאבק בין אוכלוסיות חזקות. רק לאוכלוסייה חזקה יש זמן לנהל קבוצת ווטסאפ, נגישות לכלי תקשורת, נגישות לחברות לוביסטים ויכולת להופיע בפני ועדות שונות בכנסת".

אוקיי, אז הן אוכלוסיות חזקות, למה זה הופך את המאבק שלהן לשלילי?

"בישראל הרעיון של אינדיבידואליזם לא יכול להתממש כמו בארצות הברית. יש לנו ערבות הדדית וחיים על פיסת ארץ קטנה. אנחנו חיים בחברה שיתופית, חברה במלוא מובן המילה, ואין - ולא יכול להיות - בישראל מושג של אני, שהוא נבדל מהמושג של אנחנו. לכן, אם מישהו רוצה לצאת נגד מפגע, הוא לא צריך להגיד נימב"י אלא להגיד לא למפגע. לא רק תרחיקו אותו מכאן אלא לא למפגע".

אבל הם עושים את זה. במאבק שבעומסי התנועה בגלל ווייז, הם אומרים, תסללו כבישי רוחב כמו שצריך. במאבק נגד אסדת הגז, אומרים שצריך להרחיק לתוך הים באופן עקרוני.

"יכול להיות שהם קוראים לא למפגע, אבל המוטיבציה שלהם היא של אינדיבידואל. במובן מסוים הם משתמשים בציבור ככלי להשיג מטרה אינדיבידואלית. תביני, החברה הישראלית יוצרת שני סוגים של שיח: האחד, החשוף שבחזית הוא שיח של ערכים מקודשים עם דאגה לטבע ואכפתיות, אבל מתחת לפני השטח את רואה שהמאבקים מתנהלים ברמה האישית. יכול להיות שנכון לא להקים בעמק יזרעאל שדה תעופה, אבל אין על מי לסמוך. התושבים יודעים לצאת להפגנות רק כשכואב להם, זאת החברה שחיים בה, חברה של אינדיבידואלים. לכן, נימב"י ברמה העקרונית הוא תופעה שלילית. אפשר להזדהות עם מאבק של כל אחד, זה לא שאני לא מבין את הקושי שלהם, אבל הסיפור האמיתי הוא הרבה יותר עמוק: אנחנו בישראל עברנו מחברה סוציאליסטית שמכירה בחשיבותה של הערבות ההדדית לחברה עם תרבות שהולכת אחרי הכלכלה הקפיטליסטית שבה אינדיבידואלים חזקים נלחמים באינדיבידואלים חזקים אחרים במלחמה תודעתית, תקשורתית וכספית וצועקים נימב"י".

אם כך, אפשר להגיד שתופעת הנימב"י נולדה מתוך השיטה הקפיטליסטית?

"נהוג לסמן את לידת הכלכלה המודרנית עם ספרו של אדם סמית 'עושר העמים'. סמית טוען שבתחרות חופשית בלי רגולציה, רדיפה אחר טובת העצמי מובילה לטובת הכלל. הוא כותב את זה על סמך ספר אחר שכתב בשם 'תיאוריה של הרגש המוסרי', ובספר הזה הוא פותח בציטוט מדהים שאומר כי האדם הוא יצור אמפתי וחברתי ששואב הנאה מההנאה של הזולת. האדם כואב כשהזולת כואב וכשהאדם אמפתי, אז רדיפה אחרי טובת עצמי מובילה למקסום טובת הכלל".

הנה, זה-זה. זה בדיוק נימב"י. אדם סמית אומר: רדיפה אחר טובת העצמי תוביל למקסום טובת הכלל.

"אבל מה עשו בעלי ההון? לפני המאה ה-18 שבה אדם סמית מפרסם את הספר, בעלי ההון קיבלו את הכוח שלהם מהקרבה למלך שנותן להם אדמות ותארים, ובאיזה שלב לקראת המאה ה-18, מוסד המלוכה יורד והפרלמנטים עולים חזרה. מה יעשה המעמד העשיר בעל ההון החזק בשביל לשמר את כוחו? בעלי ההון לקחו את הספר של אדם סמית 'עושר העמים' וכרתו ממנו את התפיסה האמפתית.

"התוצאה ההיא שיש כיום תיאוריה כלכלית עם חוקי כלכלה שמתייחסים אליהם כאל חוקי טבע. המערכת הכלכלית משמרת את בעלי הכוח שהם בעלי ההון. נוצרה חברה אינדיבידואליסטית שהולכת ומחריפה. המאבקים שאת רואה היום לא תורמים הרבה, למרות שנדמה שכן, אבל הם לא קוראים לנו 'בואו תצטרפו ונאחד כוחות', זה מאבקים של אינדיבידואלים חזקים מול חזקים פחות. נימב"י".

אם כך, מהו מאבק תושבים משמעותי שאינו נימב"י, לדעתך?

"כזה שאם יש מאבק באנטנה סלולרית, אז התושבים לא יגידו 'אני לא רוצה שיקימו אנטנות סלולרית אצלי בשכונה', אלא יגידו 'אני לא רוצה שיקימו אנטנה סלולרית בשכונה של אף אחד'. אבל האינדיבידואליזם שולט, ואז שומעים במאבקים מסרים כמו 'זאת השכונה שלנו', 'קנינו במיטב כספנו', 'זה הבית שלי'".

גם במאבק בזיהום האוויר בחיפה זה נימב"י?

"כן, המאבק בזיהום האוויר במפרץ חיפה הוא נימב"י, וזאת תופעה שלילית, אלא אם כן התושבים של חיפה יגידו 'זיהום אוויר במדינה שלנו זה לא דבר טוב וצריך להפסיק עם זה, נקודה'. ואז המסרים שלהם יהיו בואו נעבור לאנרגיית רוח ושמש. אבל לרצות שיעבירו את הזיהום למקום אחר, כדי שאחרים יסבלו? אני לא הולך שבי אחרי מאבקים חברתיים כאלה משום שבמקרה הטוב הם נימב"י ובמקרה הרע הם כיסוי לנימב"י. זה מדכא, כי אתה לא יכול לגייס היום אף אחד עם מסרים קולקטיבים, רק אם המאבק קשור אליהם".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות