כחלון, נתניהו וליברמן מתחרים מי אוהב יותר את צה"ל

בשבועיים האחרונים מתפתחת בין ראש הממשלה, שר האוצר ושר הביטחון תחרות מי נותן יותר כסף לביטחון • ליברמן דורש 8 מיליארד שקל? כחלון ייתן 30 מיליארד. כחלון נותן לביטחון תוספת חד-פעמית? נתניהו יחבר את תקציב הביטחון באופן פרמננטי לתוצר • פרשנות

בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן / צילום: לע"מ, קובי גדעון
בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן / צילום: לע"מ, קובי גדעון

"מדינת ישראל מאוימת בצורה דרמטית כפי שלא הייתה בעבר. אנחנו בפוטנציאל לחטוף טילים והרבה, מלבנון, מסוריה, מעזה, מהקווים היותר רחוקים, זה יכול להגיע גם מתימן ולכן הכסף לחיזוק התעצמות הצבא הוא חיוני ביותר".

קצת קשה להאמין, אבל מאחורי המשפט הזה לא עומד גנרל, פרשן צבאי או שר ביטחון, אלא לא אחר מאשר שר האוצר משה כחלון. וזו לא הייתה פליטת פה אלא חלק ממשנה סדורה שלו. כשנשאל באותה תוכנית (דקל-סגל בגל"צ) אם לאור ההחטאות החוזרות ונשנות השבוע של מערכות ההגנה מפני טילים אינו בא בטענות לצה"ל על המיליארדים שהושקעו בפרויקטים האלה, כחלון בחר להשיב במנטרה הקבועה של הביטחוניסטים: "זה בבדיקה וצריך לתת לצה"ל לבוא ולהפיק את הלקחים. אני מאמין לצבא".

בשבועיים האחרונים מתפתחת בין ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר כחלון ושר הביטחון אביגדור ליברמן תחרות מי נותן יותר כסף לביטחון. ליברמן דורש 8 מיליארד שקל? כחלון ייתן 30 מיליארד. כחלון נותן לביטחון תוספת חד-פעמית? נתניהו יחבר את תקציב הביטחון באופן פרמננטי לתוצר.

נתחיל בכחלון. לזכותו ייאמר שהוא עקבי. כחלון שינה את כללי המשחק מול מערכת הביטחון כבר מיומו הראשון בתפקיד. מי שהבינו זאת קצת באיחור היו אנשי אגף התקציבים, שעוד ניסו להמשיך במסורת ההדלפות והתדרוכים נגד מערכת הביטחון וזכו לתגובה קשה של שר האוצר. מאז ממלאים נערי האוצר פיהם מים. הסיכוי להוציא מהם ביקורת על מערכת הביטחון נמוך מהסיכוי לגלות פרטים מראש על מבצע חסוי של צה"ל בעורף האויב.

חייבים גם להודות ביושר שהחיבוק שכחלון העניק לצבא תרם לא מעט לאוצר. קרבות התקציב הקבועים שהרסו את האמון בין צה"ל לאוצר התפוגגו. בזכות האמון ושיתוף הפעולה של מערכת הביטחון האוצר הצליח להדוף את התביעות התקציביות של ליברמן. אבל כיצד יוכל האוצר להתמודד עם תביעות מערכת הביטחון כשאלה מגיעות משר האוצר עצמו?

נדמה שלפחות בשבועיים האחרונים שר האוצר נוהג ומדבר כמי שנשבה ללא קרב על-ידי הצבא ומערכת הביטחון. תרחישי האימים של מערכת הביטחון אינם דבר חדש, החידוש הוא שהם נשמעים היום מפיו של האיש שאמור לבטל אותם בחיוך ציני ובמנוד ראש.

אבל הבעיה הגדולה יותר הגיעה השבוע מכיוונו של ראש הממשלה. 30 מיליארד שקל לביטחון על פני עשור הוא סכום ענק אבל עדיין חד-פעמי. השינוי בנוסחה של קביעת תקציב הביטחון ששוקל נתניהו - זה כבר שינוי אסטרטגי.

הרעיון שנתניהו בוחן, שנחשף כאן לראשונה, הוא ליצור זיקה ישירה בין תקציב הביטחון לתוצר. לקבוע למשל שתקציב הביטחון לא יוכל לרדת מסכום השווה לחמישה אחוזי תוצר. הבעיה בנוסחה הזאת, כפי שציין פרופ' אבי בן-בסט, היא שתקציבי ביטחון צריכים להיקבע לפי התוצר של אויביך ולא זה שלך. דווקא את התקציבים החברתיים יש לקבוע ביחס לתוצר של המשק כי הם מבטאים את ההכנסה הלאומית ואת רמת החיים הנאותה - אבל תקציבים חברתיים, מה לעשות, לא מביאים קולות בקלפי.

כלכלנים אינם אלה שאמורים לנתח איומים ביטחוניים על ישראל, אבל יש להם בכל זאת משהו לתרום לניתוח ולהבנה. כי כשמסתכלים עליהם דרך המשקפיים של כלכלני המקרו, האיומים על ישראל נראים הרבה פחות מפחידים ממה שמספרים לנו אנשי הצבא. הכלכלה האיראנית קורסת, טורקיה בסחרור, הכלכלה הסורית לא קיימת, לבנון טובעת בזבל, ממש במובן המילולי של המילה. ואפילו אם נלך לשיטת כחלון למעגלים רחוקים יותר אילו מעצמות כלכליות נגלה שם? תימן?

לא לחינם העלתה לפני שבוע סוכנות דירוג האשראי מודי'ס את אופק הדירוג של ישראל. לא לחינם אמר כחלון בתגובה הקבועה שלו שמדובר בהבעת אמון בכלכלה הישראלית. אז בבקשה ממך, כחלון, תקשיב קצת יותר לכלכלנים וקצת פחות לאנשי הצבא. ישראל לא זקוקה לשני שרי ביטחון או שלושה. היא זקוקה לשר אוצר.