על חוף צ'זיל, איאן מקיואן, הוצאת עם עובד, 165 עמ'
הספר. 'על חוף צ’זיל' הוא רומן בכיוון אחד בלבד. העלילה כולה מתנקזת לעבר מגע ששני צעירים חרדים ממנו: רגע המימוש הראשוני, אותו רגע שיא קוסמי של אהבה, תאווה, תקווה, שמחה, עצב, פרו ורבו ומלאו את הארץ. או לא.
אדוארד ופלורנס יוצאים לירח דבש בבריטניה של תחילת שנות ה-60, ובניגוד לכמה מחבריהם, הם לחלוטין חסרי ניסיון מיני. המלון ליד חוף צ’זיל מצטייר ככפרי, אבל עם גינונים. מקום שנעים מאוד להיות בו - בתחילת הקריאה ממש דמיינתי את עצמי שם - אלא אם אתה מוטרד מסיטואציה שמאיימת להתרחש. העניין הוא לא האם רוצים שזה יקרה: ליל כלולות, אז חייבים. אבל איך יהיה, זו השאלה הגדולה. הוא מלא תשוקה, היא מלאת סלידה מרעיון המגע, וכל אחד נתון במצוקתו, לבד. לא חולקים את המחשבות, פשוט לא מעיזים לדבר על כך. והם לא אשמים. האשם הוא אבא אחד, שהרס את הכול, מזמן (מקיואן מקדיש לזה מעט מקום, כמעט מאופק בכתיבה, מטיל פצצה וממשיך הלאה).
צריך לזכור - העלילה מתרחשת בתקופה שבה אנשים עדיין לא התרגלו לחשוב על עצמם כעל תעלומה מרתקת, והתיישבו על ספת הפסיכולוג בטבעיות. הם פשוט היו עצמם, בלי לנתח יותר מדי, ואולי דווקא זה מה שהיה בעוכריהם. הפחד נוכח בהוויה של אדוארד ופלורנס כל הזמן, גיבור שלישי בחלל, ואין להם מושג איך לשחרר אותו.
מקיואן בורא כאן סיפור עדין, מלא בעצב. הוא תופס את נימי הנפש ולא משחרר אותם עד שכל הכאב נספג בין הדפים. הלב יוצא אל השניים, שאם רק היו אומרים מילה אחת, אולי כל מהלך חייהם היה נראה אחרת.
שורה לזכור. "הוא כבש דחף פתאומי של צחוק... קומדיה היא רעל ארוטי" (עמ’ 99).
שורה תחתונה. יפה שתיקה לחכמים, אבל לא לזוגות אוהבים.
ארוחת ערב במרכז האדמה, נתן אנגלנדר, הוצאות כתר ומטר, 246 עמ’
הספר. אי שקט גדול, אותה תכונה או מצב רוח שמניעים כל עלילה, מלווה את גיבוריו של נתן אנגלנדר ב'ארוחת ערב במרכז האדמה'. אלא שהמהלכים בספר קלישאתיים ופשטניים, והיתרון הזה די מתמסמס.
הספר מורכב ממספר צירי עלילה של גיבורים הנקשרים זה בזה - הגנרל (אריק שרון, שאינו מוזכר בשמו, אבל כל הפרטים תואמים), אשת סודו, בנה שהופך לשומר בכלא סודי, והאסיר Z, שקודם לכן היה סוכן מוסד. הגנרל הוא זה שמחק את נוכחותו של האסיר מהעולם, וכלא אותו בשומקום מדברי, תחת שומר שהוא בחר. למעשה, הוא לכד את שניהם, וכמו שהאסיר מנסח זאת, אם מישהו היה נכנס לתא ורואה אותם, הוא היה מתקשה לנחש מי מהם לא ראה אור יום יותר זמן. לכאורה יש פה הזדמנות לסיפור מרתק, אבל למרבה הצער בן זיגייר (האסיר X) בגרסת נתן אנגלנדר הוא פחות מסקרן מהמקור.
לאנגלנדר יש, כך נראה, משיכה לעניינים שלא מדברים עליהם בקול רם, אלא שלא תמיד הוא מטפל בהם באותה רמת מיומנות ('המשרד למקרים מיוחדים' היה טוב בהרבה). וכך, בציר עלילתי נפרד, לפחות בהתחלה, אנו מוצאים את פאריד הפלסטיני מעזה שהתחיל חיים חדשים בגרמניה, וחברו החדש, איש העסקים הקנדי ג’ושוע. לכאורה, הקשר בינם לבין הסיפור המרכזי הוא תעלומה. למעשה, אין פה שום מסתורין: הקורא הישראלי מנחש די מהר מה קורה. לא ברור אם גם יתר הקוראים ברחבי העולם מיומנים באותה מידה בעלילות ביטחוניות שהמוסד מעורב בהן, אבל עבורנו זה פיצוחים, ואפילו לא קלויים היטב.
שורה לזכור. "אל תקדיש את כל החיים שלך לאדם אחד. לא משנה אם הוא גיבור או נבל, כשהאדם הזה הולך בסוף, אתה נשאר עם חיים שהם נטולי משמעות" (עמ’ 181).
שורה תחתונה. מתי כבר יכתבו את בן זיגייר האמיתי.
קווי מתאר, רייצ’ל קאסק, הוצאת מודן, 172 עמ’
הספר. קשה להתחמק מזה. כשסופרת שמתגוררת בבריטניה כותבת עלילה על סופרת בריטית, אתה מיד מניח שהיא לא הלכה רחוק מחייה שלה. נכון, הגיבורה גרושה ויש לה שני בנים, והסופרת עצמה נשואה ואם לשתי בנות, אבל זו עדיין אותה טריטוריה מוכרת. וזה מה שמאפשר לה לוותר על בניית עלילה של ממש, לטובת ריכוז הפתקים, המטאפוריים והממשיים, שאספה לאורך חייה.
פיי מגיעה לאתונה כדי להעביר קורס קיץ בכתיבה. למעשה היא מתחילה לעבוד עוד כשהיא על המטוס: בונה את דמותו של הנוסע היושב לצדה כגבר קטן מידות, שזוף לעילא עם פלומת שיער כסופה, וגורמת לו לתת לה את סיפור חייו בחינם. בתמורה היא מפליגה איתו לאיים בתוליים ואוכלת איתו ארוחות. 'גונבת' את זמנו, אבל רק בשביל הידידות, כי לדבריה, היא עם גברים גמרה. היא רק שכחה לספר לו את זה.
כאמור, זה מה שקאסק עצמה עושה לאורך כל הספר: אחרי ש’גנבה’ רגעים וסיפורים מסביבתה, היא בנתה גיבורה שלא מדברת הרבה, אלא עסוקה בלשאוב מאחרים. מהבחירות שלה, ומהאופן שבו היא מגיבה לסיטואציות, משורטטים קווי המתאר שלה. התוצאה עמוסה תובנות על החיים, יחסי נשים וגברים, כתיבה, והנרטיבים שכל אחד בונה לעלילות חייו. הכתיבה יפה, לעתים כמעט פיוטית, אבל הסך הכללי מתאים בעיקר לקריאה בחופשת קיץ.
מצד אחד, מוזרה ההתעלמות מהמשבר הכלכלי הגדול של יוון, ומצד שני, העלילה לא באמת נטועה שם: היא הייתה יכולה להתרחש בעוד הרבה מקומות, או לא לקרות בכלל.
שורה לזכור. "בכתיבה כמו בתשוקה - כשאתה מפנה לה זמן, היא לא באה" (עמ’ 37).
שורה תחתונה. עוד ניסיון של האנושות לפענח את עצמה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
