השועל והחסידה, תקועים על קאנו, ביער גשם באקוודור

במשל על השועל והחסידה שקבעו דייט מיותר, הקוראים מתאכזבים יחד עם הגיבורים כשהשועל מגיש לחסידה את התקרובת בכלים שטוחים שלא תאמו למקור, וכשהיא מארחת אותו בבוא תורה, היא מגישה לו מעדנים בכלים צרים ועמוקים, כך שהיחסים ביניהם לא הבשילו לכדי זוגיות מעולם. הנמשל, מקח טעות, מבקש ללמד אותנו להתאים את עצמנו לאחרים, להתגמש, להתחסד בתור שועל או להשתעל בתור חסידה - הכול כדי למצוא חן בעיני מי שמלכתחילה לא נועדנו לו, ולהיתקע, אם ההונאה חלילה תעלה יפה, בזוגיות כושלת לתפארת.

בזוגיות הפרטית שלנו, ניסינו מראש להציג רק את מה שיש. המתנה הרומנטית הראשונה שהענקתי ליעלי הייתה מנוי שנתי למשחקי הכדורסל של מכבי ראשון לציון - הכול כדי להגיד במחי מתנה אחת: "ספורט - זה מה שאני אוהב, ראשון לציון זה המקום שלי ואני בונה עלייך לטווח ארוך (לפחות לעונה שלמה). יעל, מצידה, קיבלה את המתנה בהבנה, שלחה את אביה לראות איתי את כל המשחקים, כאילו אמרה - "אני תמיד אהיה נכונה לקבל אותך כמו שאני". אחרי שהבנו את ממדי חוסר ההתאמה הדברים נעשו ברורים יותר, ויצאנו לדרך.

לא חלפו 25 שנים וארבעה ילדים, ולפני כשנה, בעקבות עוד רעיון שלי לטיול אקסטרים משפחתי, יעלי זימנה אותי לשיחת הבהרה. בשיחה היא הודיעה לי שהיא לא אהבה ולא אוהבת לטייל בטבע, והיא טיפוס של טיולים אורבניים בלבד. ניסיתי להזכיר לה טיול תרמילים שעשינו כמעט שנה במזרח - בנופי הודו, סין, ווייטנאם ובהרי נפאל, הזכרתי לה מגורים במשך חודשים ברכב ישן בטיול במדבר האוסטרלי, ספארי בטנזניה ובזנזיבר. שבעה חודשים עם הילדים בקראוון - בניו זילנד, קוסטה-ריקה, הוואי ואלסקה, אבל כל אזכור כזה רק החריף את המצב. כנראה אחרי 25 שנים ביחד, היא רכשה מוקדם מדי ביטחון עצמי ונזכרה בדיעבד להשבית לי שמחה רטרואקטיבית ועתידית.

 איור: עומר הופמן

טיולים הם המתנה שאני מעניק לעצמי לאות תודה על החיים שנפלו בחלקי, וההפתעה שהיא לא נהנית מזה הייתה גדולה, כואבת ובעיקר מפתיעה. למזלי הרב, בחודש ינואר האחרון, איבדתי הכרה בנסיבות עלומות, אושפזתי ולאחר סדרת בדיקות הודיע לי רופא ישיר וחייכן כי אני סובל מגידול מדמם במוח ומאפילפסיה. כשהתעקשתי לשמוע חוות דעת נוספת, הוסבר לי שלקיתי גם ב-COPD (מחלת ריאות כרונית של מעשנים, שנפטרת מכ-3,000 אנשים בשנה רק בישראל).

היה מעט לא נעים לתרגל קבלת בשורות כאלה, ולכן החלפתי את הצוות הרפואי, אושפזתי שוב לבדיקות, עד שהתברר כי אכן אבחנת האפילפסיה הייתה מוטעית, ה-COPD אינו שלי והגידול במוח הוא קוורנומה, גידול ידידותי, שכנראה נולדתי איתו וככל הנראה גם אמות איתו, ללא קשר אליו, ולא לפני שאגשים את שאר החלומות שטרם הספקתי להגשים. החודשים שבין הבשורות היו מהקשים והמלמדים בחיי ועל חיי.

מתברר שלצד כל צרה, מחלה, עוני, תכונה שלילית או מפגע אחר, יש כמה רווחים משניים שניתן להפיק מכך. בתקופת בין הבשורות סיפרתי ליעלי על החלום שלי לטייל ביערות הגשם באקוודור ובאיי הגלאפגוס. יעלי, שטעתה לסבור שאולי מדובר בסוג של טיול אחרון, נטתה להסכים, ומשהתברר לה שהשמועות על מותי היו מוקדמות מדי, היה כבר מאוחר וכבר שילמנו על הכרטיסים והטיול.

מאחר שהערכתי שהעדנה לה זכיתי תהא קצובה, שכנעתי את חברינו, בני משפחת שלו - זוג עם שלוש ילדות עדינות - להצטרף אלינו, בידיעה שסבל משותף עשוי לנחם מעט את יעלי. הם היו אמורים להגיע לאקוודור אחרי נופש באי סנט לושה, שם הם גילו שתוך חמש טיסות בלבד הם יגיעו אלינו. במשך שלושה ימים ברציפות הם דיווחו מסנט לושה, מטרינידד, מברבדוס ומכל מיני חורים אחרים, על תקלות בתיאום הטיסות, עד שבאחרונת ההודעות בישרו שלא יצליחו להגיע לטיול ביערות הגשם, תוך תקווה לחבור אלינו לגלאפגוס.

אנחנו לעומת זאת נחתנו בראשית השבוע בקיטו, בירת אקוודור. משם טסנו לקוקה, הנקודה הקרובה ביותר ליער, אליה ניתן להגיע שלא בשיט. משם שעתיים הפלגה בסירת מנוע במעלה מקורות האמזונס, עוד שעה בקאנו בתוך סבך עצים - והגענו לבקתה מוקפת קופים, טרנטולות וציפורי שיר, באזור שאקלימו משלב היטב את החום של אילת ואת הלחות של תל אביב.

כשיצאנו מהקאנו יעלי הביטה בי ובילדינו, שנקלעו לטיול על לא עוול בכפם, ושאלה בענייניות אופיינית איך חוזרים מכאן. ההסבר שהסירה הקרובה יוצאת בעוד חמישה ימים חזרה, לא נעם לאוזניה. הבטתי ביעלי, בידיעה הולכת וגוברת שאולי הגזמתי ושזה עלול בסוף באמת להיות הטיול האחרון שלנו בטבע ביחד.

ניסיתי לעודד את יעלי ולשמח אותה בכך שהילדים המזיעים שלנו מחזיקים הפעם בצד שלה במחלוקת, וגם בכך שבני משפחת שלו, שחמקו בעור שיניהם מהחוויה, נדפקו אפילו יותר, שכן הם שילמו על כל הטיול מראש ואין אופציה להחזר. אבל דומה שאיאלץ למצוא נתיבים אחרים לסלול את דרכנו בשלום מהמשבר הנוכחי, ועל כך בתקווה לתקווה בטור הבא, כשסוף הסיפור יתחוור גם לי.