הלקח מפרשת ויזל: להרחיב את ההגדרה של הטרדה מינית

התחקיר שפרסם אתמול רביב דרוקר בתוכנית המקור צירף את בעלי "פוקס", הראל ויזל, לרשימה ארוכה ולא מכובדת של גברים שעשו לפי החשד שימוש לא מוסרי במעמדם החברתי ובעוצמתם הפיננסית, כדי לנסות ולהשיג טובות הנאה מיניות מנשים שהיו "בסביבה". האם האי-מוסריות לכאורה הזאת מצדו של ויזל חצתה את הרף הפלילי? האם ההתנהגויות של ויזל כפי שנחשפו אליהן מהוות עבירה של הטרדה מינית? קשה לומר. זה תלוי בעובדות שיוכחו בכל מקרה ומקרה, אם יוכחו, ובתקופה שחלפה מאז ביצוע המעשים.

חשיפת המקור הציגה עדויות של שלוש נשים שעבדו לצדו ויזל שטוענות כי בכמה הזדמנויות בעבר הדי רחוק, הוא הציע להן הצעות מגונות. עם זאת, אין טענה נגד ויזל כי הוא כפה את עצמו על המתלוננות. בעקרון, לפי החוק למניעת הטרדה מינית, ניתן לקבוע כי אדם שהציע הצעה מינית לאישה, הטריד אותה מינית אם הוא השמיע לה את ההצעה בשנית, לאחר שהבהירה לו כי היא אינה מעוניינת בכך. עם זאת, לא בכל פעם שאדם מציע פעם שנייה לאישה הצעה מינית, מדובר בהטרדה. הכול תלוי נסיבות, תחושות, ומידה. בנוסף, יש תפקיד מהותי בשאלת הפליליות לפערי הכוחות והמעמד שהיו בין ויזל לבין המתלוננות נגדו.

גם אם ויזל לא עבר על החוק הפלילי בהתנהגות שלו, לפחות זו שנחשפה עד היום, חשוב להזכיר כי לחוק למניעת הטרדה מינית יש היבט אזרחי חשוב, ולא רק היבט פלילי. כלומר, ניתן להעמיד לדין פלילי אדם הנחשד בהפרתו, ובמקביל רשאי מוטרד מינית לתבוע בתביעה אזרחית את המטריד. כמובן שניתן ללכת רק לאפיק האזרחי שבו רף ההוכחה הוא של מעל 50% בלבד, להבדיל מרף ההוכחה בפלילים שהוא מעבר לספק סביר.

העדויות נגד ויזל לא חשפו רק מקרים פרטניים שבהם הוא הטריד לכאורה נשים, אלא ואולי בעיקר, אווירה סקסיסטית כללית ששררה לטענת המתלוננות בסביבות של ויזל בחברת פוקס. כ', עובדת ב"פוקס", סיפרה לדרוקר כי "כל מיני בכירים שם, גם כאלו שעובדים עבור החברה, מרשים לעצמם להעיר הערות על מראה חיצוני ולדבר באופן גס. היו בנות שסירבו לנסוע איתו לחו"ל כי הטענה הייתה שבנסיעה שכזאת מופעל לחץ להגיע למיטה".

בהקשר זה שווה להזכיר כי בצרפת הורשעו בעלים של חברות בפלילים בדיוק בגלל אווירה כגון זו במקום העבודה שמכונה בצרפת "הטרדה מינית סביבתית". בספטמבר 2015, הרשיע בית הדין לענייני עבודה בצרפת את העיתון הצרפתי הנפוץ "לה נובל רפובליק" ב"הטרדה מינית סביבתית", בעקבות תלונה שהגישה אחת העיתונאיות שעבדו במקום. העיתונאית טענה כי אמנם לא הוטרדה ישירות, אך נאלצה לעבוד ב"סביבת עבודה מטרידה מבחינה מינית". היא התלוננה, למשל, על כך שנאלצה לחלוף במהלך העבודה על פני צילומי עירום שחבריה לעבודה תלו על קירות משרדיהם ללא קשר למשימות המקצועיות שלהם, לחזות בשומרי מסך שהכילו רמזים ארוטיים ולהאזין לשיחות גסות בין עיתונאים שעמם חלקה את סביבת העבודה. אף שהדברים לא כוונו אליה, לא היה לה מפלט מהם. העיתונאית התלוננה בפני הנהלת העיתון, אולם הדברים לא טופלו והיא פנתה לערכאות משפטיות.

בארץ, החוק למניעת הטרדה מינית לא עוסק באופן ספציפי בהטרדה מינית סביבתית ואולם הוא קובע שהטרדה מינית כוללת בין היתר התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, ועל כן הוא מאפשר לעובד לתבוע מעסיק בגין סביבת עבודה עוינת.

על בסיס זה, בתי משפט בישראל הכירו גם בהטרדה מינית שאינה מופנית באופן ספציפי כלפי אדם מסוים וקבעו שהיא עשויה להתקיים גם בהיבט הסביבתי, לרבות סביבת העבודה, אם היא מבטאת התייחסות כללית פסולה למיניות של אדם או קבוצה מסוימת, באופן היוצר סביבה עוינת הפוגעת בתפקודה התקין של מערכת יחסי העבודה. בפסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, מלפני כמה שנים נקבע למשל כי כאשר במקום העבודה נוצרת אווירה עוינת, שאינה נובעת מהצעות בעלות אופי מיני, אלא מאווירה כללית - המתבטאת בדיבורים, רמזים או במצגים חזותיים בעלי אופי מיני - יכול הדבר להיחשב להטרדה מינית.

לאור המקרה של הראל ויזל ופוקס, אולי הגיעה העת שהמחוקק הישראלי יאמץ את החקיקה הצרפתית הפלילית שאוסרת על "הטרדה מינית סביבתית" במקומות עבודה, ובכלל.