האם קפיטליזם קשוב הוא התשובה לחוליי המשטר?

האם השווקים הפיננסים עומדים לעבור מפנה שיכלול מעבר לדוחות חצי שנתיים וביטול התחזיות לרבעון הבא? קפיטליזם קשוב הוא התשובה לחוליי המשטר הקפיטליסטי, שהורגשו היטב במשבר הפיננסי הגדול לפני כעשור - אבל יש להיזהר מתנועה חדה מדי שמאלה

דונלד טראמפ נואם בארוחת הערב הרפובליקנית בקולומבוס / צילום: Reuters, Leah Millis
דונלד טראמפ נואם בארוחת הערב הרפובליקנית בקולומבוס / צילום: Reuters, Leah Millis

בימים האחרונים נחשפנו לשתי הצעות שהגיעו כמעט יחד בעיתוי מושלם ממעוז הקפיטליזם האמריקאי, וכל אחת מהן הגיעה ממקור שאינו רק שונה בהשקפת עולמו, אלא הפוך ממש. משני קצוות הקשת הפוליטית. האחת הגיעה מנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, והשנייה מהסנטורית הדמוקרטית הבולטת אליזבט וורן, מי שמוזכרת כמועמדת לנשיאות. שתי ההצעות נוגעות לאלמנטים מרכזיים במשטר הקפיטליסטי. עצם העובדה הזו מוכיחה שגם עשור לאחר ראשיתו של המשבר הפיננסי העצום שחווה העולם, הקפיטליזם במתכונתו הנוכחית איננו מובן מאליו, ויש רבים שדעתם אינה נוחה ממנו.

המקור הראשון, כאמור, הוא ציוץ אחד מיני רבים, של הנשיא טראמפ, שהציע בעקבות סדרת פגישות עם אנשי עסקים, לבטל את חובת הדיווח הרבעוני של החברות הציבוריות האמריקאיות ולחייב אותן חלף זאת בפרסום דוחות כספיים חצי שנתיים. לדבריו, הדבר יתרום לרווחת המשק האמריקאי.

לשם שינוי, טראמפ צודק

הצעה זו מתכתבת עם מאמר שפרסמו לפני כחודשיים בעיתון "וול סטריט ג'ורנל" שני אנשי עסקים אמריקאים בולטים - וורן באפט וג'יימי דיימון, מנכ"ל בנק ההשקעות ג'י.פיי מורגן, שטענו שצריך "לרדת" מהנוהג של הנהלות לתת תחזיות רבעוניות יחד עם פרסום הדוחות הכספיים לרבעון האחרון, שכן הנוהג הזה מחנך את ההנהלה וגם את המשקיעים להתנהלות ולהסתכלות לטווח קצר במקום לטווח הארוך.

הם צודקים. הגיע הזמן להפסיק את הנוהג הזה שמכניס את ההנהלות לסד של לחצים בלתי אפשריים ועלול לגרום להם לעשות מהלכים לא ראויים.

אין כמעט אדם בזירה הפוליטית העולמית שאני רחוק מדעותיו ומאישיותו יותר מדונלד טראמפ. ובכל זאת, אני תומך בהצעתו. כתבתי על כך במדור זה כבר ב-10.7.18, ואיגוד החברות הציבוריות, שאני משמש כיו"ר שלו, הוביל מהלך של מעבר מדיווח רבעוני לחצי-שנתי לגבי חברות ששווי השוק שלהן בבורסה בת"א הוא עד 300 מיליון שקל, ובימים אלה אני מנסה להרחיב את היריעה.

טווח קצר אאוט, טווח ארוך אין

מובן שניתן לתקוף גישה זו בטענות של חוסר שקיפות, היעדר גילוי וכד', אבל הסיבה העיקרית התומכת בשינוי איננה רק הפחתת הרגולציה והנטל הכספי על חברות, אלא חינוך השוק להסתכלות לטווח הארוך, וחינוך ההנהלה להתנהלות על בסיס טובת החברה לטווח הארוך. חוסר האיזון הקיים היום בין הטווח הקצר לבין הטווח הארוך הוא שעומד בבסיס נפילות של הרבה חברות.

אם בארזים - בקודש הקודשים של וול סטריט, נפלה השלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? הגיע הזמן להתנתק מתרבות הוול סטריט, תרבות האינסטנט הקלוקלת, שמקדשת את התוצאות הרבעוניות לטובת קולו של השכל הישר שרואה לפניו את הטווח הארוך.

קיצור הדרך בין Company ל-Society

המקור השני הוא הצעת החוק של אליזבט וורן, שכותרתה Accountable Capitalism. לרוע המזל, אין מילה עברית שמקיפה את כל המשמעות של Accountable, ולכן נשתמש במושג הכי קרוב - אחראי, קפיטליזם אחראי.

הצעת החוק דורשת מכל חברה שהיקף הכנסותיה השנתיות הוא יותר מ-1 מיליארד דולר להיות מחויבת משפטית לפעול למען טובת הציבור בכללותו ולהיות מוכוונת לייצר השפעה חיובית מהותית על החברה (Society) ומאזנת בין האינטרסים של בעלי המניות, העובדים, הצרכנים, הספקים, הקהילה הקרובה והסביבה כולה. היא דורשת התנהלות ברוח זו מהחברה, ממועצת המנהלים ומנושאי המשרה ומשחררת אותם מאחריות אם פעלו בתום לב ובלי אינטרס אישי, גם אם לא הצליחו במשימה.

וזה מביא אותי להצעת חוק דומה שהעליתי במסגרת פעילותי כמייסד שותף יחד עם ד"ר יעל אלמוג זכאי בחברה לתועלת הציבור - "קפיטליזם קשוב". כתבתי על כך בהרחבה במדור זה ב-13.6.2017. ההצעה מתייחסת לתיקון סעיף 11 בחוק החברות מ-1999, המגדיר את תכלית החברה כ"השאת רווחים". ההתפתחויות שחלו מאז, הן במשפט הישראלי - בפסיקה, והן באקדמיה, ועכשיו גם בשטח, מחייבות דיון נוקב בשינוי נוסח החוק.

צעד אחד קשוב מדי

הצעת החוק של אליזבט וורן היא בכללותה ברוח "הקפיטליזם הקשוב" תוצרת ישראל, למעט נקודה אחת, והיא מהותית. אליזבט וורן מציעה שבכל חברה עסקית שהיקף הכנסותיה הוא יותר מ-1 מיליארד דולר, הרכב הדירקטוריון יהיה כזה ש-40% ממנו יורכב מנציגי העובדים בהליך בחירה שמפורט בהצעת החוק. זוהי הצעה רדיקלית, שאם תישאר על מקומה, אין סיכוי שהצעת החוק כולה תעבור.

זוהי לא רק הצעה רדיקלית. זו גם הצעה לא ראויה. נכון, לעובדים יש חלק חשוב מאוד במידת הצלחתה של הפירמה העסקית ויש לנהוג כלפיהם בגובה העיניים ובהגינות. אבל הטענה שהחברה אינה שייכת לבעלי המניות שלה, היא הזויה, מבית מדרשם של סוציאליסטים.

צריך לאזן בין האינטרסים של בעלי המניות לבין האינטרסים של העובדים כפי שגורס הקפיטליזם הקשוב, אבל הדברים צריכים להיעשות במידתיות הנכונה.

חשוב לזכור שבעלי המניות, אלה שהקימו את העסק ו/או השתתפו בהתפתחותו, השקיעו מכספם, לקחו את הסיכון, כולל זה שהעסק לא יצלח והשקעתם תרד לטמיון. הם אלה שייצרו את מקומות העבודה עבור העובדים. עובדי החברה, מצידם, מקבלים שכר וצריכים לקבל שכר הוגן עבור עבודתם, אבל לא צריכים לקבל נציגות בדירקטוריון. ההצעה הזו, לשתף נציגי עובדים בדירקטוריונים, לא יוצרת איזון אלא חוסר איזון בין מחזיקי העניין השונים בחברה. מעבר להבדל העקרוני מאוד הזה, זו הצעה שעלולה לגרום נזק עצום לחברה, לבעלי המניות שלה, וכן, גם לעובדים, וגם לספקים, לנושים ולכל מחזיקי העניין בחברה. 

■ הכותב הוא יו"ר בית ההשקעות מיטב-דש, ויו"ר איגוד החברות הציבוריות

צרו איתנו קשר *5988